אילטיס: המנצחת הנשכחת

בעת כתיבת שורות אלו (ינואר 2005) נמצא ראלי ברצלונה-דאקאר בעיצומו

מאבק איתנים ניטש בדיונות של מאוריטניה בין קבוצת המפעל הכל-יכולה של מיצובישי לבין קבוצת פולקסווגן, המתמודדת החדשה-יחסית בזירה. זו השנה השלישית שפולקסווגן מסתערת על הדאקאר, והפעם - אחרי שנתיים של התארגנות, לימוד ותרגול על רטוב - היא מועמדת חזקה לנצחון. רכבי הטוארג-מירוץ מונעי הדיזל מוכיחים עצמם כעמידים ומהירים להפליא, נתמכים על-ידי אופרציה לוגיסטית משומנת ורחבת-היקף עם משאבי-ענק שהושקעו בפרוייקט. צוות הנהגים כולל לא פחות משלושה מנצחי-עבר של הדאקאר - יוטה קליינשמידט, ברונו סאבי ויוטה קליינשמידט - בתוספת רכש טרי ומבטיח בדמותו של רובי גורדון עטור הנצחונות במירוצי שטח וכביש בארה''ב.

הזדמנות מצויינת להזכר בפיסת-היסטוריה שנשכחה מכולנו:

הסבב הנוכחי של ההשתתפות בדאקאר, שהחל במירוץ של 2003, אינו הראשון של פולקסווגן. פעם אחת קודם לכן השתתפה פולקסווגן בראלי הגדול מכולם - וניצחה. למעשה, פולקסווגן היתה הזוכה הראשונה בקטגוריית המכוניות: זה קרה ב-1980, הדאקאר השני במספר והראשון בו הוגדרו קטגוריות נפרדות לאופנועים ולמכוניות (במירוץ הראשון, ב-1979, ניצח סיריל נבו על-גבי אופנוע; ריינג'-רובר סיים במקום השני הכללי וראשון בין המכוניות). הפולקסווגן הזוכה היתה מדגם שגם הוא נשכח בפינה נידחת של ההיסטוריה המוטורית בפרט, ושל פולקסווגן בפרט: ''אילטיס''.

קשה להעריך את הקשיים שעמדו בפני מתחרי הדאקאר באותם שנים שפרצו את הדרך למופע המדהים של היום

המרחק שנדרשו לעבור אז היה דומה לנהוג היום: 10,000 ק''מ, מתוכם מעל 4,000 בקטעי-דירוג מדודים. המירוץ נמשך על פני 23 ימים, וכבר אז הגיע הקילומטרז' היומי בחלק ניכר מהראלי ליותר מ-600 ק''מ (כולל קטע קישור אחד מפלצתי, 1,300 ק''מ ביום אחד, מגאו במאלי לבובו-דיולאסו בבורקינה-פאסו, שאז נקראה וולטה עילית). המספרים הללו נראים מדהימים עוד יותר כאשר מביאים בחשבון שעל GPS איש לא שמע אז. עתידות היו לעבור 12 שנים תמימות לפני שהמכשיר הזה מצא את דרכו לדאקאר לראשונה. ואילו כלי-הרכב... ובכן, תשפטו בעצמכם.

האילטיס החל את חייו ברכב-שטח קשוח שנועד בעיקר לשימושים צבאיים

הפיתוח החל ב-1975 והמפרט הגדיר ממדים קומפקטיים ועמידות מקסימלית. ''ממדים קומפקטיים'', פשוטו כמשמעו: בסיס גלגלים של 2.01 מטר, רוחב של 1.52 מטר בלבד, מפשקי גלגלים של קצת מעל 1.20 מטר, ואורך כללי - 3.88 מטר. הביטוי ''קשה להאמין'' חוזר על עצמו שוב ושוב כאשר בוחנים את הנתונים הטכניים: ארבעה בלמי תוף, סרנים חיים קדימה ואחורה, עם קפיצי-עלים רוחביים (!!)... וקשה להאמין כמה מעט שינויים בוצעו בכלי כהכנה לדאקאר. הספקו של מנוע הבנזין 1.7 ליטר הועלה מ-75 ל-110 כ''ס (!), שהספיקו למהירות מרבית של 130 קמ''ש (רק אחת המכוניות קיבלה מנוע נסיוני, 2.1 ליטר 5 צילנדרים, עם 160 כ''ס). מיכל דלק נוסף בן 90 ליטר התווסף למיכל המקורי של 85 ליטר. נקודת העיגון של קפיצי-העלים האחוריים הוסטה לפנים כדי לסייע להם לעמוד בחבטות, בולמי הזעזועים הוחלפו - וזהו, פחות או יותר, פרט להוספת אבזרים הכרחיים כגון קשת התהפכות, מחוונים נוספים ומושבי-מירוץ. לעומת זאת, מערכות הרכב - שתוכננו לעמידות מקסימלית בשימוש צבאי מפרך - העניקו לו קשיחות ושרידות יוצאות דופן: פריטים כמו מערכת צנטריפוגלית להפרדת האבק מהאויר בתוך בית המסנן, אטמים משולשים במערכת ההינע למניעת חדירת מים בעת חציית נהרות, מצמד מאוורר אך אטום למים, ומערכת חשמל 24 וולט אמינה. המבנה הכללי היה חזק ביותר. בתצורתו המקורית שקל האילטיס 1,300 ק''ג בלבד, אך תוכנן לשאת משאות עד 700 ק''ג.

החוסן הבסיסי והפשטות של הרכב הם שעמדו לו במירוץ המפרך:

ארבעה אילטיסים זינקו למירוץ, כשאחד מתוכם משמש כרכב סיוע (רכבי סיוע יעודיים היו אסורים אז). לא רק שכולם סיימו את הראלי: השלושה ה''בכירים'' נטלו מקומות ראשון, שני ורביעי, כשהרביעי נוטל מקום תשיעי! ההישג מקבל משנה תוקף כאשר מוסיפים לכך את העובדה המדהימה שפרט לשמונת אנשי הצוות - נהגים ונווטים - שאכלסו את המכוניות המתחרות, כללה הקבוצה עוד שלושה מכונאים/נהגים בלבד, שאכלסו משאית-סיוע בודדת! איזה הבדל לעומת קבוצת פולקסווגן בדאקאר 2005, הכוללת יותר מ-60 איש ומעל 20 כלי-רכב - עם אותו מספר של מכוניות מתחרות...

על אופיו של הדאקאר באותם ימים תעיד העובדה שאיש מחברי הקבוצה לא היה בעל נסיון קודם בדאקאר

כך שהם לא בדיוק ידעו למה לצפות - אבל המילה ''קשיחות'' כנראה לא מספיקה כדי לתאר אותם. פרדי קוטולינסקי, שנהג באילטיס המנצחת, חתם על חוזהו שלושה ימים בלבד לפני הזינוק, מה שלא הותיר לו יותר מדי זמן להכנות מדוקדקות. הוא סבר לתומו כי מאחר והוא נוסע להתחרות במדבר, צפוי לו מזג אויר חם, ולא הצטייד בביגוד הולם. מיותר לציין כי הוא קפא מקור בלילות, אותם בילה כשהוא ישן בתוך הרכב. עוד קוריוז המלמד על הדאקאר של פעם: את המקום השלישי בראלי נטלו האחים מארו (Mareau), שנהגו בגרסת 4x4 של... רנו 4.

את האילטיס שסיימה שניה באותו דאקאר נהג פטריק זאנירולי, שהחל בכך קריירת ראלי מזהירה

הוא ניצח בדאקאר של 1985, מביא למיצובישי את נצחונה הראשון מבין רבים. כיום זאנירולי הוא מנהל הפעילות הספורטיבית של חברת ASO, המפיקה את הדאקאר - למעשה מנכ''ל הדאקאר, אם תרצו. בעקבות הישגו בראלי של 1980 קיבל זאנירולי במתנה את האילטיס בה נהג, והוא מחזיק בה עד עצם היום הזה. ואילו המכונית המנצחת מוצגת אחר כבוד במוזיאון פולקסווגן בוולפסבורג, בדיוק במצב בו סיימה את הראלי - עדות לתקופה אחרת, כשהדאקאר עוד תאם לחזונו התמים של תיירי סאבין המנוח; תקופה בה לא היה צורך במכונות-מירוץ יעודיות ותקציבי-ענק כדי לנצח בראלי הגדול מכולם.