גשם? בנגב?? מה פתאום! - הכשרת מדריכים בשטח חולי

מטח הברד הכבד, שתפס אותי השכם בבוקר במרכז באר שבע, גרם לי להתכווצות קלה בבטן. לבטן יש מנהג מוזר להתכווץ כאשר היא מקבלת אות מהמוח שחומר לא טעים נמצא בדרכו אליה והאות הפעם היה שאני עומד לאכול את כובעי. ובעניין הזה, יש כובעים ויש כובעים. יש את אלה מבד קליל ונעים ללעיסה ועיכול, אך הבעיה היא שהכובע שלי הוא מהזן האוסטרלי ולחשוב על חתיכת העור הגדולה הזו זה משהו שיוצר התכווצויות בבטן. עובדה.

הדרך את המדריך

יום המדריכים של אתר השטח הישראלי תוכנן בקפידה זמן רב קודם לכן. הכיוון היה חולות, אביזרי חילוץ, התרועעות ובליסה, כמו שג'יפאים אוהבים. עופר שכנע את כולם לנטוש את משרדיהם הטחובים (עבודה קשה יותר מהמשוער), בחר מסלול, ארגן מזון בסופו וקיווה לטוב, אך פינת מזג האוויר לא נסגרה באופן הרמטי. בדיוק כפי שמרפי ציווה הודיעו החזאים שבדיוק ביום הנבחר צפויה אם כל הסופות. האם להאמין לחזאים?

רישום מדויק של פרוטוקול ישיבת מועצת חכמי השטח העלה את התמונה הבאה. רני: ''עופר, לא מבטלים, נכון?''. עופר: ''העסק בתחזית נראה לא מעודד, צריך לחשוב מה לעשות''. רני: ''טוב, הרי אמרנו בעבר שאסור להאמין לחזאים, חוצמזה, אפשר לוותר על חולות אשדוד ולנסוע לנגב, שם אין סיכוי שירד גשם''. עופר (בהתלהבות נטולת קשר למציאות): ''טוב, ניסע לנחל סכר ולמכתש, שם אין סיכוי בעולם שירד גשם''. מבינים עכשיו מדוע ברד כבד בבאר שבע והידיעה שחבורה קפואה וזועמת מחכה לי ברמת חובב גרמה להתכווצות בבטן?

טווסים

חנוך לווין כתב פעם שבלונדון הייאוש יותר נוח, אז דעו שהקטע הזה עובד טוב גם בדיסקו3. את הדרך לנגב הקפוא והרטוב עשיתי בלנד רובר דיסקברי3 שהושאל באדיבות סוכנות מוטורס בראשון לציון (תודה, אורן). השקט, המוזיקה הטובה והנוחות עזרו לי לתכנן את כל התירוצים שאשמיע לחבורה הזועמת שחיכתה לי.

ההכנות היו לשווא, שכן חבורת מדריכי האתר דווקא לא התלוננה בקולות רמים מדי. יש איזו תאוריה לגבי טווסים שמסבירה את השקט היחסי שחיכה לי – תאוריית ההכבדה, לפיה הטווס סוחב משקל עצום של זנב מיותר מבחינה פרקטית, רק כדי להראות שהוא חזק וכשיר להעמיד צאצאים. אותה תאוריה ניתנת ליישום על אנשי שטח, אשר יכולים לעמוד בקור מקפיא, להירטב בגשם מצליף ולהמשיך לחייך, כאילו ענייני מזג אוויר אלה הם עניין שבשגרה (למרות שבכנות – היה קר להחריד). טוב, בעצם הפיות של כולם היו מלאים בעוגיות של אורית, אז היה קשה להתלונן.

אצבע אלוהים

קצת קשה לדבר על חול ושקיעה בו, לאחר שזה ספג ממטרים כבדים כל הלילה טרם ביקורנו, אבל הרי באנו לדבר על המתודה וכולנו בלענו כמויות של חול שיספיקו לבנות סכר בנחל סכר, לא? סיבוב תוך כדי עליה דווקא הצליח לעכב כמה שועלי ושועלות שטח מנוסים וסיפק כר נרחב לדיון שבא אחריו. הבעיה הייתה שכדי להגיע לטמפרטורת חדר (בלי חלונות, באלסקה), היינו צריכים להצטופף כעדר כבשים. בתנאים הללו, לא נשמע כל קול חוץ מזה של הרועה, עופר אוגש.

במצב של קיפאון מתקדם כבר הכנתי את קטע ההדרכה שלי, אותו התכוונתי לפתוח באכילת כובעי, מתוך תקווה שהשפלה ציבורית תשכך את זעמם של הנוכחים. באקט התערבות אלוהית, היכול להילמד בכל קורס של הדרכה נכונה, הפציעה השמש בדיוק כאשר כינסתי את העדר מסביב לדיסקו, כדי ללמד את הג'יפאים הוותיקים על טכנולוגיה מתקדמת בשטח. גם כאן הייתה דממה, פרט לקולי, שכן העדר היה עסוק בהתחרדנות נעימה ואני עלצתי לנוכח המשך מערכת היחסים התקינה עם כובעי הנאמן.

אש במכתש

אחרי קטע החולות התגשמו תחזיותי הפרטיות והגשם נעלם לבלי שוב. טיילנו כעת בתוך המכתש הגדול, בשביל מרהיב שנועם בחר עבורנו, נהנים מהצבעים, מהשקט ומעושר הצמחיה שיכול להציע המכתש בתחילת האביב. עם נוף שכזה ועם חוויה מרשימה של תיעוד רגעי חייו הראשונים של בכר, שזה עתה נולד, התרגלנו לרוח המקפיאה וספגנו אוויר צלול מלוא הריאות.

כאשר הגענו אל המדורה שהכינו חגי ומשה בחניון חולות צבעוניים, הסתערנו עליה כמוצאי שלל רב. העניין הרב במדורה היה מטעמים טרמיים גרידא, אך לאחר כמה דקות חדרו ניחוחות הפויקה אל אפינו ומיצי העיכול החלו לפעול. הטענה העיקרית שמשמיעה האופוזיציה לפויקה היא זמן הבישול הארוך, אך הפעם הגענו כמו אורחים למסיבה וישבנו לבלוס בהנאה מרובה.

אז מה למדו המדריכים באותו יום? שהמדבר יכול להיות קר, שהתעלמות מחזאים עלולה להיות מעשה נמהר ושפויקה מוכנה, על מדורה חמה היא דבר נהדר. ומה עם נהיגה בחול, אביזרי חילוץ ושיטות הדרכה מתקדמות? את זה נשאיר לפעם הבאה שנרצה לטעום את העוגיות של אורית.