שטח 4X4 > יומני מסע בעולם > טורקיה

דיל הכל תלול

600 קילומטר, 48 שעות, מיליארד שיפועים ואפס ראות.
זה מה שחיכה למועדון רוכבי הסוזוקי DR בהרים של דרום טורקיה — שטח שאם הסתובבת בו עם אופנוע ויצאת מזה חצי מת, יצאת בזול

תחנת דלק ליד העיירה קמר, דרום טורקיה. השעה שלוש וחצי אחר הצהריים בואכה ארבע. השמש נמוכה, ועננים כבדים מסתירים אותה רוב הזמן. תחושה של סוף יום. 11 רוכבים ניגשים אל האופנועים שמחכים להם. אני בודק את גובה הכידון, גובה המנופים, מה עובד ומה לא, כמה קרועה המכונה, מה מצב הצמיגים וכל שאר ההתעסקויות שאתה מייצר לעצמך רגע לפני שאתה עולה על אופנוע בפעם הראשונה, בעיקר כשהוא שכור.

לא כל האנשים מכירים זה את זה, ומוביל הקבוצה לא יודע איך כל אחד מהם רוכב בשטח. יש בינינו כאלה שמעולם לא יצאו לרכיבה כזאת. מפה לשם מתחיל להיות קר, ואחרי שכולם מתדלקים מגיעה כבר שעת הדמדומים. אני מביט על החבורה והמוביל שלה, מסתכל על השמיים ההולכים ומשחירים, עושה כמה חישובים של קומון סנס, ומגיע למסקנה שאין מצב שהוא נכנס עכשיו עם כולנו לשטח. אבל זה הקטע, שדווקא יש מצב. המוביל הוא עופר אוגש, האיש והמשפט האלמותי ''זה לא טיול, זה מסע''.

לא יותר מחצי שעה אחר כך אנחנו מוצאים את עצמנו מתרסקים על סלעים בתוך יער מחטים בחושך מוחלט. מג'עג'עים על סינגל, או שביל עיזים שאפילו עיזים מובחרות מהסיירת של העיזות חושבות פעמיים לפני שהן הולכות עליו בחושך. המלווה הטורקי מסתכל עלינו ברחמים ואומר בחצי חיוך ''בוא'נה, מה קורה איתכם, אנחנו רוכבים באזור הזה על הגז''. אני מסתכל עליו בחזרה דרך הלילה וחושב לעצמי, נו מה, יא ממזר חסר שיניים, אתם עושים את זה ביום. בשעות שאתה רואה איפה מסתיים הגז שאתה נותן כדי לטפס את המדרגות האלה.

בשעת הלילה הזאת אנחנו לא רואים כלום

רק מצע אבנים מתחת לגלגלים, שבמרכזו פס צר וכהה של בוץ. זה הסינגל, או שבעצם לא בטוח. מה שבטוח זה שהמטורלל שהוביל אותנו עבר שם ממש לא מזמן. איפה הוא? לא יודע. אחרי שכבה לי האופנוע יכולתי לשמוע את הפמפום של הכלי שלו במעלה הגבעה. לפי איך שזה נשמע, גם הוא לא מתקדם לשום מקום. מלפני יש רק אפלה שחורה, מאחורי חושך אטום שבתוכו נמתח טור של עשרה פנסים עלובים: אופנועים בזוויות משונות, חלקם שוכבים, חלקם מצווחים בפרפורים. אחד אפילו שפך שם את נשמת הרדיאטור שלו.

כן, רבותי. זה הולך להיות אחלה מסע.

בשעת הלילה הזאת אנחנו לא רואים כלום

הולידיי אינדורו

בואו נעשה כאן פוס קטן כדי להבין איך לעזאזל הגעתי לאותה סצנה אפלה וקפואה בהרי הטאורוס: המסע היה הפקה של מועדון רוכבי ה־DR של עופר אבניר, יבואני סוזוקי לישראל.
על ההפקה ניצח כאמור עופר אוגש — אותו אוגש שגרר אותי בתוך קבוצת אופנועים די דומה לירדן, ושם טחן לי את הטוסיק על הדיונות ובטיפוסים אל רמת המדבר. אז, בטיול המדברי ההוא בממלכה ההאשמית, רק למדתי להכיר את האיש. את היכולת שלו להוציא ממך גם את מה שלא תכננת, או שלא בא לך לתת. לכן לא הייתי מופתע ממה שהתרחש שם ביער האפל, כשכולנו צללנו אחריו אל בית הקברות המסולע לרוכבי שטח עממיים.
האמת, אפילו נהניתי. כי הכל היה עניין של אמון, של הכרה בכך שנוכחותו של אוגש מבטיחה שכל אחד מאיתנו יצא משם על הגלגלים. ואם לא על הגלגלים, אז בחיים ועם סיפור לכל החיים.
קישור לכתבה של אלי פנגס מירדן - ''הכיבוש משחית''

הולידיי אינדורו

כשאתה מבין את הפואנטה הזאת אתה נרגע, מתחבר לחוויה וסופג אותה עד הסוף. אתה יודע שמכל המסע הזה, אלה יהיו הרגעים שתזכור ותספר עליהם. גם אם זה אומר שבדרך לשם צריך למשוך פגר של אופנוע עם רצועה במעלה מדרון חלקלק ומסולע, ואז לרכב עוד שעתיים בלילה בהיר של ירח מלא כשהביצים שלך נסדקות מרוב קור.

הנסיעה החשוכה ההיא, גם אם יצרה רושם ארוך מאוד, הסתכמה בלא יותר מ-־80 קילומטר.

80 קילומטר תוך שש שעות — תחשבו לבד את המהירות הממוצעת — שבמהלכן טיפסנו מגובה פני הים אל מלון הרים מעץ, שיושב על פסגה קפואה בגובה 1,230 מטר.

זה מה שאוגש מכנה ''קצר אבל עבה''.

רק בבוקר למחרת, כשמאורעות האתמול התחילו לתפוס את מקומם במגירות המוח ההלום, הבנתי פתאום שהמניאק דפק לנו גיבוש. שזאת דרכו לומר ברוכים הבאים לטורקיה. כי כשדוחפים לך קצר ועבה מיד על ההתחלה, אז את הארוך והדק שאתה מקבל בהמשך אתה אוכל בלי בעיה.

והארוך של יום המחרת היה בהחלט ארוך

הוא התחיל בבוקר בהיר וקפוא על כבישים כפריים שבורים, בין בתים רעועים שעומדים על העוקם מאחורי גדרות עשויות מענפים שנמצאו בסביבה. טורקיה ההררית. אחרי מספר לא ברור ולא ממש עקרוני של קילומטרים, נכנסנו שוב אל השטח. בתפריט ליום ההוא היה אפשר למצוא כל תוואי אפשרי: שבילים לבנים וארוכים, שבילים שחורים שמתפתלים לאורך נהר והם ספק-כביש ספק־-גרגרי אספלט מפורר שמפוזר ככה סתם, וגם שבילים חומים שמתפתלים בין שלוחות ויערות, נוטים אל תוך הפניות בשיפוע חיובי שעוזר לך לטוס דרכם בניסור של גז.

והארוך של יום המחרת היה בהחלט ארוך

האופנוע שרכבתי עליו היה סוזוקי DRZ400 מדגם E

גירסת האינדורו הקרבית של הדגם הרגיל, זאת שלא מיובאת לארץ עקב בעיות תקינה לכביש הציבורי. רק שבטורקיה לאף אחד לא אכפת מכל זה.
העסק פתוח ופראי, השבילים מושכים לכל כיוון וגובה, ואני זרמתי אחרי הקבוצה על האופנוע הצהוב שלי. מכונה עם מכל דלק מפלסטיק, כידון מוגבה, הילוכים קצרים ומנוע חד תגובה ששר צרוד דרך האגזוז הפתוח. כלי מגניב. ידידותי למשתולל. יש לו זנב שמח ואף שאוהב להתרומם בכל ההילוכים חוץ מההילוך האחרון.
אופנוע שיודע להתפרע, אבל גם יודע לעזוב אותך בשקט כשאתה עייף. ובמסע ארוך כמו זה, אין דבר חשוב יותר; אחרי הקילומטר ה־100 בשטח, אתה מבין ששם המשחק כאן הוא ניהול אנרגיה. כמה אתה מתאמץ ולמשך כמה זמן, איפה כדאי להשתולל ולפוצץ גז, ואיפה כדאי לנוח בגז קבוע. אחרת אתה לא גומר את היום.

האופנוע שרכבתי עליו היה סוזוקי DRZ400 מדגם E

כשאתה מטייל בשטח בארץ זרה, מה שקובע לך מתי אתה נח על האופנוע ומתי אתה נותן עבודה ברכיבה זה התוואי. בהרי הטאורוס הוא משתנה תדיר, ומהר מאוד אתה מתחיל לקלוט את הקטע. להבין שיש מקומות מגניבים שלא תגיע אליהם יותר אף פעם, וזה הזמן להוציא את המיץ מעצמך, מהאופנוע ומהדרך. כמו הטיפוס לרכבל העליון של אתר הסקי סקליקנט: שפיץ בגובה 2,500 מטר מעל פני הים שהגישה אליו היא דרך שביל כורכר לבן, כאילו מדובר בפאס באלפים. זה מקום שאתה מטפס אליו בפול גז בהילוך חמישי, ואז דופק את ההילוכים למטה, פונה את הסרפנטינה בהילוך שני ושוב מאיץ בחזרה בפרפור שלא נגמר. לפחות לא עד שאתה מבין איך לייצר מהירות: להתיישב על הכנף האחורית ולהפוך את מזרקת החצץ שאתה רוכב עליה למשהו שאשכרה נוסע קדימה ולא רק הצידה.

ככה זה נמשך על פני עשרות סרפנטינות.

החלקות של בלימת מנוע בכניסות לפנייה, פרפורים שהופכים לווילי ביציאות, צבירה של אלפי מטרים לגובה בזמן שהשמיים הופכים לכחול כהה יותר ויותר.

ככה מקבלים את הצבע הזה, שרואים רק מחלון של מטוס נוסעים בגובה השיוט.

ציפורי לילה מפרפרות

היום הארוך ההוא — יום שעוד לא הגענו לשליש שלו — המשיך בירידה מאתר הסקי הנטוש אל רכיבה שאין לי את היכולת ומספר המילים לפרט.

קחו את זה ככה: למעט חול עמוק רכבנו על כל סוג קרקע אפשרי, כולל חיתוכים על תוואי טבעי באזימוט כללי ללא הכוונה של שביל. פשוט טריפ שטח אדיר.

לקראת ערב התחילו להיתקע אופנועים בלי דלק, ואלה מאיתנו עם המכלים הגדולים יותר תרמו קצת נוזלים לבעלי המכלים הקטנים. המסקנה היתה שכנראה כבר עברו יותר מ-200קילומטר מתחת לגלגלים שלנו עד אותו רגע.

אתם מנחשים נכון: זה לא מנע מעופר לעצור אותנו לתדלוק ואז לגרור אותנו אל המשך רכיבה הזויה באפלה.

ציפורי לילה מפרפרות

עכשיו תנו לי לספר לכם מה זה לרכב בחושך על גירסת ה־E של ה־DRZ.
יש לו פנס קל משקל ועלוב, שמפיץ אור בעוצמה של נר חנוכה על פני שטח בגודל מטר וחצי על מטר. מין חלון צהוב חיוור, שנמצא שלושה מטרים קדימה מהאופנוע בתוך חושך סמיך.
עכשיו לך תתקדם בקצב סביר עם כמות הנתונים המגוחכת שמתגלה דרך הצוהר האומלל הזה. אם יש בך טיפת שכל אתה מבין שזאת צריכה להיות מהירות הליכה, אלא אם כן אתה מצטוות למישהו שיש לו פנס קצת יותר חזק. מה שלא מבטיח שום דבר, כמו שלמדתי על בשרי, כי יכול להיות שהפנס של זה שאתה רוכב איתו מאיר משום מה דווקא את הצמרות שלצד הדרך.
זה השלב שבו התחלתי לנסוע לפי התאורה של הקבוצה שנסעה 50 מטר לפני, כשאת מה שנמצא בחושך שבינינו השלמתי כיד הדמיון הטובה עלי.

הנסיעה הסהרורית בחושך נקטעה באיזשהו שלב, עם כניסה לכפר שאין לי מושג איפה על הפלנטה הוא נמצא. הגעתי אליו בעלטה, וככה גם יצאתי ממנו. אבל במהלך הביקור בו נפלנו על בית הקפה שבו ישבו כל הגברים של הכפר, שיחקו שש-בש ושתו תה. החנינו שם את האופנועים הרועמים מול הוויטרינה הארוכה, כולם מאובקים, עטופים בערמות של ציוד רכיבה. את הערב הזה, שבו נחתו עליהם האנשים הצהובים, הכפריים לא ישכחו עוד הרבה זמן. בטח לא אחרי שאחד החברים בקבוצה שיכנע אותי (די בקלות, יש להודות) שהילדים בחוץ רוצים לראות מופע רכיבה. נתתי שם כמה ווילי וסטופי ופרפורים וחראקות על הרחוב הראשי, ואז הזמינו לי משטרה. ברגע הזה ארזנו את הפקלאות ועפנו משם להמשך רכיבה בחושך הקפוא.

נסענו צמודים, חולקים חום מנועים ואלומות אור מול ירח מלא שהתחיל לטפס בשמיים.

הנסיעה לא נגמרה עד שהגענו למלון בסוצ'ולר, לקראת 11 בלילה, אחרי 340 קילומטרים שרובם בשטח. תן לו בסיירת מטכ''ל: יש סטייג'ים בראלי הפרעונים שהם קצרים יותר.

הבוקר האחרון של המסע התחיל מול חלון ענק שצופה על עמק ופסגות, שכעבור שעתיים נשטוף אותם ברכיבה.

מין פרומו מהפנט מעל הקפה של הבוקר, לצלילי ניל יאנג שפרט אחד הרוכבים על גיטרה מקומית ישנה. סצנה רגועה ותלושה לחלוטין ממה שעתיד להתרחש בהמשך היום — שזה, אם עוד לא קלטתם, עוד גז והרבה ממנו.

גם ביום הזה מצאנו את עצמנו צוברים ומאבדים אלפי מטרים של גובה, משחקים עם האופנועים בשטחי בר, מצטלמים למזכרת וממשיכים הלאה על שבילים אינסופיים שמגלים לך עולם ומלואו מאחורי כל עיקול.

בזמן הזה, הודות לקצרים והעבים ולארוכים והדקים, כבר היינו חבורה מגובשת שרודפת אחרי אוגש באשר יפנה. ידענו שלא משנה לאן נגיע וכמה זמן זה ייקח — גם אם זה אומר להניף מדי פעם אופנוע על הידיים או לקפוא קצת בחושך — מחכה לנו שם חוויה שלא נוכל לספק לעצמנו בשום דרך אחרת.

הוא קנה אותנו. אנחנו העדר שלו, ונרכב אחריו באש ובמים.

צ'רטר וחצי

הקטע האחרון של המסע הסתכם ב-150 קילומטר, שהרגישו לנו פתאום קצרצרים וקלים. מתוכם עשינו את 60 הקילומטרים האחרונים על הכביש שיורד מההרים ונכנס מצפון לאנטליה, העיר והישראלים.
אחרי ווילי אחד יותר מדי, אלה היו קילומטרים שדידיתי בקצב זחילה על שאריות הדלק במכל הרזרבי. זה השאיר לי הרבה זמן להסתכל לצדדים ולחשוב על מה שעברתי בשלושת הימים האחרונים. על הנופים והאנשים, ועל מה שנדרש כדי לצלוח את כל זה על כלי כמו ה־DRZ בקצב הרכיבה שהכתיב המטורלל מסיירת מטכ''ל.

צ'רטר וחצי

כשאנטליה עלתה מהאופק הדרומי כבר עלה ריחו של הסוף

עוד כמה שעות, וכל הרוכבים שחלקו את המסע המוטרף הזה יחלקו את טיסת הצ'רטר עם כל אלה שהגיעו לטורקיה בדיל הרגיל, וייבלעו בתוכם כאילו כלום. כאילו לא היינו איפה שהיינו.

והידיעה הזאת גורמת לך לחשוב קצת: עד כמה באמת הכל כלול בהכל כלול הזה שלהם? מה נכלל שם בסך הכל? קורת גג, מיטה נוחה, אוכל בכמויות שיכולות להרוג אותך וילדים בכמויות שבא לך להרוג אותם.

וזה, אם אתם שואלים אותי, לא הכל. זה אפילו יותר קרוב לכלום. כי רק אחרי 600 קילומטר ב-48 שעות, דרך ההרים והעמקים והבוץ והאבנים והפרות והתה והזקנים והיערות והאגמים והרוח והקור והשמש המבורכת, והאופנוע שחותך דרך כל אלה באופן שלא יכול להשאיר אותך אדיש — רק אז אתה מבין באמת מה זה הכל כלול.

כשאנטליה עלתה מהאופק הדרומי כבר עלה ריחו של הסוף

אלי פנגס

מדריך רכיבה לעילא ולעילא, נותן בגז, ''דן חסכן'' בשחיקת הצמיג הקדמי והכותב הכי מגניב בתחום המוטורי שאנו מכירים - כותב קבוע במגזין בלייזר

אלי פנגס

תגובות

6 תגובות

1

Ogash Ofer

31 במרץ 2009 ב 12:46

אין על פנגס

הוא אכן מספר 1

2

אורח/ת

14 באפריל 2009 ב 20:51

סוף הדרך

באמת אין על פנגס
רק תן לו את הגירוי המתאים - והוא מוציא פנינים - סוף הדרך
תמשיכו כך (וחבל שאני רוכב על קטנוע)

3

אורח/ת

18 באפריל 2009 ב 21:11

1111

4

אורח/ת

19 באפריל 2009 ב 11:38

מגניב לאללה

אין על פנגס ואין עליכם - המשיכו לתת בגז!

5

אורח/ת

22 באפריל 2009 ב 19:06

אתה תותח!!!

אין, אין עליך - אתה הגדול מכולם!
למסע הבא גם אני בא (עד אז אלמד לרכב)

6

mikigabay

13 ביוני 2009 ב 15:51

וואי..היה לי כזה TSX 50 מוגבה פלאים