שטח 4X4 > מסלולי טיול > גליל ורמת הגולן

מבית שאן לכוכב הירדן - מהספר חפוז 2

תצפיות יפות לעבר הירדן, צבאים מדלגים, נחל יששכר במבט מקרוב, רמת יששכר על מרחביה. לקינוח עץ אקליפטוס עם צל ונוף שחבל על הזמן.

סיפור הדרך, מתוך ספרו החדש של אבירם ברקאי, עשיר בהסברים על רכבת העמק, הזאבים והאתרים שבאזור - שווה קריאה!

אבני דרך במסלול: בית שאן, שרידי רכבת העמק, עיי חמדיה, נחל יששכר, כפרה, כוכב הירדן. מפות מומלצות: מפת טיולים וסימון שבילים ''הגליל התחתון העמקים והגלבוע''.

סוג המסלול: קווי. אורך המסלול: 19.5 ק''מ. שעת התחלה מומלצת: בוקר מוקדם או אחה''צ. דרגת קושי: קל-בינוני. איזה רכב יכול: כולם. ממשיכים לטייל: ''ממולדת לרמת צבי'', ''מעין דור ליבנאל''. מסעדות ליד המסלול: מסעדת תחנת דלק צומת חמדיה. עבירות - ללא בעיות מיוחדות. סבך - אין. ניווט - ללא בעיות מיוחדות. שיא החורף - לא מומלץ. בוץ טובעני וחלק מתחלקים ביניהם באופן מרושע, בחלקים נרחבים של הדרך.


לפרטים המלאים על הספר החדש ''חפוז בשטח - ''2 הקליקו כאן

מגבלות צה''ל: אין. שמירת טבע: אין. פסולת: אל תשאירו זבל בשטח, גם לא בשקיות סגורות ואטומות!!! אספו את כל הפסולת שייצרתם והשליכו אותה באתרי אשפה המיועדים לכך - הכי טוב בבית. לא לשכוח: מים, עזרה ראשונה, מפה, כלים להחלפת גלגל, טלפון נייד + סוללה רזרבית. חשוב מאוד: לפני היציאה למסלול הטיול בקרו באתר וחפשו עדכונים על המסלול.

איך מגיעים לנקודת ההתחלה

נוסעים בכביש מספר 71, המחבר בין עפולה ובית שאן, לכיוון בית שאן. ממש בכניסה לבית שאן כביש מספר 71 פונה שמאלה, עם שילוט לכיוון ירדן וטבריה.

איפוס

פונים שמאלה עם הכביש. נוסעים בתוך אזור תעשייה. 0.45 משמאל הכביש ממוקמת תחנת סונול. 0.70 משמאלכם עצי אקליפטוס. 0.80 אתם ממש בתוך עיקול הכביש ימינה, כ-20 מ' אחרי קבוצת האקליפטוסים, ויש כאן שביל הפונה שמאלה עם שילוט לכיוון נחל יששכר וסימון שבילים שחור. זוהי נקודת התחלה. רגע!!! לא לפנות לשביל!!! ממשיכים ישר בכביש. קו לבן רצוף לא מאפשר פנייה ובצדק. מה עושים? ממשיכים ישר בכביש עוד 400 מ' בירידה ואחרי מעקה בטיחות מאתרים שביל מימין. פונים אליו, עושים פרסה על הכביש (בקו מקווקו עם שדה ראייה טוב). חוזרים בעלייה לנקודת ההתחלה.

איפוס

איפוס

פונים ימינה לשביל. בחלוף 10 מ' מזלג. לוקחים את הזרוע הימנית וסימון השבילים השחור. תחילת נוף יפה. מימין הרי עבר הירדן. 0.15 מימין הדרך עצי אשל וביניהם, במרחק, נראים בתי קיבוץ חמדיה.

חמדיה

מלבד גבי לובל, האחד והיחיד, שנולד בחמדיה, אבל כבר לא גר שם יותר, עזבו את המקום עוד הרבה בחורים מצוינים. צובט את הלב לראות מה קורה בתנועה הקיבוצית. מקור השם חמדיה הוא הכפר הערבי אל-חמידיה, ששכן 2.5 ק''מ צפונית למקום בו נמצא היום הקיבוץ (הכפר הערבי נקרא כך לכבוד הסולטן העותומני עבד אל-חמיד ה-2 וניטש במהלך מלחמת העצמאות). חמדיה הוקמה בשנת 1939, במסגרת יישובי חומה ומגדל, וניטשה אחרי שנתיים, בשל התנאים הקשים ששררו במקום. הקיבוץ יושב מחדש בשנת 1942. אם חברי המשק חשבו שהחיים הקשים נגמרו, עם סיום מלחמת העצמאות, הם טעו. במהלך מלחמת ההתשה (1967-70) הם ספגו הפגזות רבות ופעילות חבלנית עוינת. כיף חיים. במה עוסקים היום 370 התושבים (מתוכם כ-100 תושבי חוץ), שנותרו במקום ששינה את אופיו עד מאוד מהימים הרחוקים ההם? חלקם בחקלאות (מטעים, גידולי שדה), חלקם בגידול בעלי חיים לבשר (דגה, בקר ולול) ויש גם תעשייה (מפעל לדלתות ומשקופים) ותיירות (''גני חוגה'' הסמוכים, שהם מיזם פארק מים בטבע, המשותף לקיבוץ וליזם חיצוני). ב-3 השנים האחרונות נעשה בחמדיה ניסיון להקים לצדם שכונת מגורים קהילתית, שתקלוט משפחות המעוניינות להשתלב במקום ולהפיח בו רוח חדשה (חברתית וכלכלית). שיהיה לכם בהצלחה שם בחמדיה.

המשך המסלול

0.30 כעין מסעף וממול שתי זרועות של גדרות בקר. ממשיכים בזרוע השמאלית. גדר בקר מימין (רגע!!! שימו לב מימינכם לשרידי פסי רכבת. שווה לעצור. מומלץ לקרוא).

המשך המסלול

''חמורו של הסולטן''

ממש ברגע זה עצרתם ליד שרידי מסילה, עליה נעה פעם ''חתיכת היסטוריה''. ב-1 במאי 1900 מלאו 25 שנה לשלטונו של הסולטן התורכי עבד אל חמיד ה-2. לכבוד המאורע החליט הסולטן, כי הגיעה העת לרומם את שמו. רעיון עלה במוחו - לסלול מסילת ברזל שתחבר בין דמשק ומדינה, כדי להקל על מסעם של עולי הרגל המוסלמים למכה. במהלך שמונה השנים הבאות נסללו 1302 קילומטרים של פסי רכבת, בעזרת 9,500 חיילים תורכיים מיוזעים, ש''נודבו'' במיוחד למשימה. בסיום מבצע הנדסי מדהים בהיקפו וביעילותו יצאה ''הרכבת החיג'אזית'' (על שם האזור בסעודיה בו שוכנות מכה ומדינה) לדרכה. בד בבד עם הנחת המסילה החליטו התורכים לסלול מסעף של הרכבת החיג'אזית, שיחבר בין דרעא בירדן לחיפה ובאמצעותו ליצור גישה לנמל הים. מהנדס גרמני, מומחה רכבות ושמו מייסנר, התמנה למוביל הפרוייקט. בינואר 1904 נחנך קטע מסילה באורך 59 ק''מ בין חיפה לבית שאן. באוקטובר 1905 הושלם כל הקו, באורך כולל של 161 ק''מ. אל יקל הדבר בעינכם. סלילת תוואי הרכבת היתה מבצע הנדסי מדהים, שכלל טיפוס בהפרשי גבהים של 700 מ' (בין הירמוך לדרעא); תחנת הרכבת הנמוכה ביותר בעולם - תחנת נהריים שממזרח לקיבוץ גשר, בגובה 246 מ' מתחת לפני הים, 8 מנהרות ענק, 450 גשרים ומעבירי מים. עם פתיחת הקו החדש לציבור הרחב הוא קיבל את הכינוי ''רכבת העמק''. לא מעט סיפורים פיקנטיים קשורים ברכבת העמק: מהנדס יהודי בשם ברוך קטינקא חיבר, לבקשת חיילים גרמנים, שהוצבו ליד מרחביה במלחמת העולם הראשונה, מנוע של מטוס בעל 160 כ''ס לקרון שטוח. התוצאה? הגרמנים יכלו ''לטוס'' לבילויים בחיפה, שועטים על פסי רכבת העמק במהירות של 100 קמ''ש!!! (שיא המהירות לרכבת באותם ימים).

עוד סיפור: עקב מחסור בקטרים במלחמת העולם הראשונה, בנו מהנדסים גרמנים תורן ומפרש על קרון משא שטוח. יצור הכלאיים המוזר, שנקרא ''אקספרס הקייטנות הפיניקי'', שייט על מסילת רכבת העמק בכוח הרוח, והסיע חיילים מחיפה לעפולה. ובחזרה? אופס. כיוון הרוח לא אפשר את פתיחת המפרש. עיקר העיקרים, עד סוף תקופת השלטון התורכי לא היו כבישים סלולים בארץ ישראל. וכך, בן לילה, הופכת רכבת העמק לאמצעי התחבורה הראשי בצפון הארץ. הרכבת אפשרה לבני היישוב החדש לרדת מחמורים, סוסים, גמלים וכרכרות, ולהתחיל לקצר טווחים, להגשים חלומות: לצאת לבילויים בעיר המחוז הגדולה חיפה, לפקוד אהבות ישנות, לחוות מבעד לחלונות הרכבת את נופי העמק כמו בסרט טבע. איטי להחריד. אמרתי איטי להחריד? לא הגזמתי. ''חמורו של הסולטן'' קראו הערבים לרכבת החיג'אזית ולשלוחתה הארצישראלית. בצדק. זמן נסיעה מחיפה לדמשק, מרחק של כ-230 ק''מ, ארך 11 שעות... ועכשיו צאו וראו מה הייתה מהירותה הממוצעת. ממש לא איום על הפורמולה 1. בתחילת דרכה עצרה רכבת העמק ב-8 תחנות. בחלוף השנים הצטרפו עוד ועוד, עד שמספרן הגיע ל-20. לשיא פעילותה הגיעה הרכבת בסוף שנות העשרים: עת הובילה משאות מחיפה לנהריים וסייעה בהקמת מפעל החשמל של רוטנברג. בשנות ה-30 הגיעה המודרניזציה גם לרכבת העמק: קטרי קיטור מהירים וקרונות נוחים יותר הועמדו לרשות הנוסעים. שנות ה-40 מסמנות את תחילת הקץ. מאורעות 39-36 מקטינים את הרצון לנסוע לעבר הירדן ודמשק ומלחמת העולם השניה מצמידה את התושבים לבתיהם, ממתינים לבאות. עם סיום המלחמה הגדולה מחליטים בהגנה, שהגיע העת לחזור ולהתחשבן עם הבריטים. ב-16 יוני 1946 מפוצצים אנשי הפלמ''ח, במה שמכונה ''ליל הגשרים'', את אחד מגשרי רכבת העמק שעל הירמוך ופוגעים במסילה. תם עידן רכבת העמק. ביוני 1948 באה לעולם 'רכבת ישראל', שעשתה שימוש בציוד שהושאר על ידי הבריטים ועובדיה היו יהודים, שקבלו הכשרתם במהלך עבודתם ברכבות המנדט הבריטי. במהלך השנים שלאחר מלחמת העצמאות מתקיימים מספר דיונים האם לחדש את קו רכבת העמק. הבדלי רוחב בין מסילת הרכבת החיג'אזית, לבין המסילות התקניות, שהורכבו בשאר חלקי הארץ, מכריעה את הכף. בשנת 1954 מחליטה הנהלת הרכבת לפרק את ציוד המסילה. רכבת העמק היא מעתה היסטוריה. ממש בשנים האחרונות החל ניסיון להחיות את קו רכבת העמק. לא בדיוק על התוואי, אבל סמוך מאוד. בדצמבר 2005 החליטה הוועדה לתשתיות לאומיות (ות''ל), לאשר, 101 שנים אחרי נסיעתה הראשונה של הרכבת ההיסטורית - את תוכנית רכבת העמק החדשה של רכבת ישראל. האם ההשקעה -מיליארד שקל - כדאית? האם בכלל יש צורך במסילה בין חיפה לבית שאן? תלוי את מי שואלים. פרנסי המדינה טוענים שהקו יקצר טווחים, ישרת הרבה מאוד אנשים ויאפשר תוך 45 דקות לגמוא את הדרך בין בית שאן לחיפה, וזה עוד לפני שהזכרנו את משק כנפי ההיסטוריה ואת העתיד של שלום במזרח התיכון (עם אפשרות לחבר מכאן לירדן ולבגדד). הצד השני כולל בעיקר את קיבוץ יגור, שלא רוצה רכבת ליד חלונות הבית שלו ומבקש להזיז את התוואי צפונה לכביש מס' 75. מה יהיה? בצדק או לא - זה יהיה כמו תמיד. ''הכלבים נובחים והשיירה עוברת''. לקיבוץ אין מספיק כוח מול הרשויות. האם נראה שוב את רכבת העמק על תוואי המסילה שלידכם? בספק רב. היא לא מיועדת לעבור כאן, אלא להגיע רק עד בית שאן. אז הנה לכם פיסת היסטוריה שתישמר ללא מתום.

המשך המסלול

1.25 לכברת דרך קצרה השביל הופך לאספלט ועמדות חפורות מימין משקיפות על קיבוץ חמדיה. 1.55 גמר כביש ובמסעף שבילים. לוקחים את השביל השמאלי ביותר, להמשך תנועה ישר, מתוחמים על ידי גדר מצד ימין. 2.70 כעין מזלג לפני שער בקר. מתעקלים ימינה לחציית ערוצון. אחרי החצייה הדרך מתעקלת ימינה, מזרחה. 3.50 מעבר בתוך גדר בקר והתעקלות קלה ימינה. ממשיכים בעלייה מתונה, עם נוף מאוד יפה מימין. 3.80 מזלג. מימין מנע בקר. ממשיכים ישר בעלייה, עם הסימון השחור. מכאן דרך זרועת אבנים, די מעצבנת, מגוונת במספר שערי בקר. איחס. 4.90 צומת. ממשיכים ישר (הגבעה מימין היא ''עיי חמדיה'') 4.95 מנע בקר. ממשיכים הלאה. 20 מ' אחר כך יש כאן פנייה ימינה ולמטה. מתעלמים. ממשיכים ישר. 5.05 צומת T.

המשך המסלול

איפוס

פונים ימינה בירידה, עם הסימון השחור. נחל יששכר מתחיל להתגלות לפניכם, עטור צמחיית מים ומספר עצי תמר.

נחל יששכר

כשנחל חוצה אזור שנקרא ''רמות יששכר'', איך יקראו אותו? נכון. תחילתו של נחל יששכר כחצי ק''מ דרום מזרח לכפר הערבי תמרה, שליד גבעת המורה ומשם הוא מתנהל ברמות יששכר, כל הדרך עד מפגשו עם נהר הירדן, ליד מושב בית יוסף. 22 ק''מ שבהם הוא אוסף לתוכו מספר נביעות, שמסבירות את הזרימה האיתנה בחלקים ממנו (עכירות המים מוסברת בעיקר על ידי ריבוי הבקר המתנהל בערוץ ומעלה תוך כדי כך בוץ מהקרקעית. לחילופין, גם מותיר צואתו במקום. בקיצור לא לשתייה). צומח נחל טיפוסי של הרדופים מלווה את הערוץ ופה ושם רואים בתוכו גם עצי תמר, שההסבר היחיד לנוכחותם הוא, שהחלו את דרכם כחרצנים שהושלכו על ידי שיירות עוברי אורח ונקלטו היטב בסביבתם החדשה. לאורכו של הנחל אותרו מספר יישובים קדומים (תל דבו, תל יששכר, תל ישמעאל), המצביעים על דרך שהתנהלה כאן בעת העתיקה (למרות שהדרך העתיקה המרכזית נעה דרומה לו, בעמק חרוד).

המשך המסלול

1.10 בקצה הירידה ובמפגש עם שביל שסימונו כחול, סמוך לעץ שיזף. פונים שמאלה, דרך מנע בקר, עם סימון שבילים כחול. בחלוף 15 מ' מסעף דרכים משולש. ממשיכים עם הזרוע המרכזית והסימון הכחול. 1.65 יש כאן דרך שפונה 90 מעלות שמאלה לגבעות. ממשיכים ישר. נעים במקביל לערוץ נחל יששכר שנמצא מימין ולמטה. 2.80 חציית נחל יששכר בנקודה שיש בה תמיד מים וגם קצת בוץ. מטפסים בעלייה. נחל יששכר משמאלכם. 2.90 צומת T. פונים ימינה בעלייה מתונה. מספר עצי שיזף גדולים משמאל. 3.10 מזלג. מתעקלים שמאלה דרך שער בקר עם הסימון הכחול. מיד אחרי שער הבקר צומת T. פונים שמאלה בירידה. 3.25 חוצים ערוץ משנה שיורד לנחל יששכר. מיד אחרי החצייה ימינה בעלייה ובראש העלייה שמאלה חזרה לכיוון נחל יששכר. 3.60 צומת T . עץ שיזף גדול מימין, מנע בקר משמאל, מפגש שבילים כחול ואדום.

איפוס

פונים שמאלה בירידה לנחל יששכר. תוך 30 מ' חוצים את נחל יששכר ומתחילים בטיפוס. גם כאן יש תמיד מים. 0.25 מזלג. לוקחים את הזרוע השמאלית בעלייה, עם הסימון הכחול. 0.70 מתעקלים שמאלה, ומצרפים דרך שמגיעה מימין ומלמטה. 0.90 בצומת T (10 מ' אחרי מנע בקר). פונים ימינה. נוסעים עדיין עם הסימון הכחול, שלוחת צבאים מעליכם משמאל. בעונה שדות חיטה. 2.25 השביל הכחול פונה ימינה ב-90 מעלות.

איפוס.

פונים ימינה, עם השביל הכחול וערוץ היששכר. נעים לכיוון קבוצת עצי האקליפטוס. קטע מאוד בוצי בחורף. 0.60 חולפים דרך מנע בקר. מיד אחריו מכלאת בקר מימין ומשוכות סברס משמאל. 1.00 חציית נחל יששכר. כעבור 20 מ' חולפים בצדו של מבנה משאבה מבוטן ומוזנח. 1.20 מזלג. פונים ימינה כיוון כללי צפון, צפון מזרח. תוך כדי תנועה הדרך מתעקלת מזרחה. 3.60 כעין צומת T. משמאל גדר ושער בקר מברזל. מתעקלים ימינה, להמשך נסיעה מזרחה. משמאלכם שרידי הכפר הערבי כפרה. ''עיי כפרה''. 4.70 מזלג.

איפוס

ממשיכים ישר בזרוע הימנית. בהמשך מתעקלים ימינה, לכיוון עצי אקליפטוס ואנטנות, ומשאירים מאחור את אתר עיי כפרה. כעבור 70 מ' מצטרפים לדרך ונוסעים ישר מול שתי אנטנות גבוהות. 0.25 מימינכם עצי האקליפטוס. הפסקה?

אמאל'ה זאב

מי הוא הגדול במשפחת הכלביים בישראל ? הזאב. כן יש זאבים בישראל. יותר מכפי שנדמה לכם. מבחינה אזורית ישראל היא אי אקולוגי לזאבים. מקום בו הם נותרו בחיים, לאחר שהושמדו בכל המדינות שמסביבנו. גם לעומת אירופה יש לישראל במה להתגאות - אנגליה, בלגיה, הולנד נותרו ללא זאבים! בשוודיה - שתמיד הצטיירה בדמיוני כארצה של כיפה אדומה - פחות ממאה. בגרמניה - פחות מעשרה ובנורבגיה התירה הממשלה את המשך קיומן של שלוש להקות בלבד (ברמת הגולן לבדה חיות בין 16-14 להקות זאבים!!!). איך קורה שמספר הזאבים באירופה כל כך נמוך? עד שחוקקו את חוקי הציד באירופה, כבר הושמדו רוב הזאבים. הם נתפסו כחיות פרא מסוכנות לאדם ולמקנהו ודינם נחרץ. בישראל מצאו חוקי הציד, שחוקקו בראשית שנות ה-50, אוכלוסיית זאבים קיימת, סבירה בגודלה. זמינות גדולה של מקורות מזון שיוצר האדם - בקר, צאן, מזבלות, היות הזאב ''אוכל כל'' (ירקות, לחם, גבינה וגם פגרים), ובעיקר הכרזתו כמין מוגן שאסור לפגוע בו - כל אלה אוששו את אוכלוסיית הזאבים עד מאוד. אז כמה יש לנו אתם שואלים? הרבה. בישראל יש היום כמה מאות זאבים לפי החלוקה הבאה: כ-100 ברמת הגולן (אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם מבחינת מספר זאבים לקמ''ר), כ-40 בדרום הערבה בין אילת בדרום למושב פארן בצפון, כ-40 בגליל המזרחי ובגלבוע, ועוד אחרים שצצים פה ונעלמים לשם. החשיבות האקולוגית של זאבים וטורפים גדולים אחרים, היא מיקומם בראש פירמידת המזון בטבע. הם מווסתים אוכלוסיות של חיות בר אחרות ובכך מסייעים לתפקוד בריא יותר של המערכת האקולוגית כולה. ההצלחה בהגנה על זאבים ובעקבות כך מספרם הגדל והולך יוצר קונפליקטים גדולים. ברמת הגולן, ברמות יששכר ובתענ''כים הפכו הזאבים לגורם משמעותי בירידה באוכלוסיית הצבאים. שמירה על אחד גרמה סכנה קיומית לחיית בר מוגנת אחרת. יתר על כן, טריפות עגלים נעשו לעניין שבשגרת יומם. ותעלה שוועת הבוקרים השמימה ויאיימו להשמיד זאבים כחול אשר על שפת הים. ברשות הטבע והגנים הוחלט להנפיק אישורים מבוקרים לירות בזאבים. במהלך 2003 נורו ברמה''ג 45 זאבים (כולל גורים) - כשליש עד מחצית מאוכלוסיית זאבי הרמה. ברמות יששכר והתענ''כים - נורו 14 זאבים. גם בערבה היה צורך לנקוט בפעולה. אומנם אין שם בקר שמסתובב בשטח, אבל יש שם את צבי השיטים (תת מין נדיר ביותר). בערבה הולכים על גידור ובמידת הצורך יאושר גם שם דילול. מי הוא הזאב? משקל הזאב יכול לנוע בין 12.5 ק''ג לתת המין המדברי/ערבי שמסתובב בדרום הנגב (זכרים 19-16) ועד 70 ק''ג בצפון מערב קנדה ובאלסקה. גם בארץ יש שונות במידות הזאבים, כאשר ככל שקו הגשם עולה, כך גדלים ממדי הזאבים. ברמה''ג הם כבר די דומים לזאבים אירופאים, במופע פרווה כהה וארוכה יותר ובמשקל וממדים (עד 33 ק''ג). הזאב, כמו כלביים אחרים, מסמן את הטריטוריה שלו באמצעות שתן וצואה על עצמים בולטים. אבל בניגוד לאחרים יש לו פטנט ייחודי - הכרזה על טריטוריה באמצעות השמעת קולות רצופים כחצי דקה. קולות הנשמעים עד תחום 100 קמ''ר. שתי תכונות מרתקות של קהילת הזאבים הן הלהקה והגנון. בלהקת זאבים ניתן למצוא בין 24-4 פרטים. נקבה דומיננטית שולטת בכל הנקבות. זכר דומיננטי שולט בכל הזכרים. אם נקבה נוספת נכנסת לייחום היא מותקפת על ידי הדומיננטית. המליטה? הדומיננטית תטרוף את גוריה. לעומתה, בשום מקרה לא יתקוף זכר נקבה וגורים השייכים ללהקה. אחרי המלטה הגורים נשארים ב''משפחה מורחבת'' וכל הלהקה מטפלת בגורים. בהגיעם לגיל חודשיים מתחילים ההורים - ושאר חברי הלהקה - להזינם במזון המובא בפה, או כזה אותו הם מקיאים מהקיבה. בני 8 חודשים הגורים כבר בגודל מלא. הלהקה תמשיך ותקיים את ''המשפחתון'' עד הגיע הזאב לגיל שנה (לעיתים אף יותר). כל מאות זני הכלבים הקיימים היום בעולם מוצאם מהזאב. ביות הזאב החל כנראה לפני 10 אלף שנה, כנראה לצורך מאכל (כמו שקורה עם כלבים עד היום בסין ובדרום מזרח אסיה). לזאב כושר מפותח לתקשורת הדדית - צלילי קול, תנוחות גוף, הבעות פנים, תנועות זנב ואוזניים ועל כן ישנה סברה אחרת, הגורסת שהקשר בין האדם והזאב נובע מעצם היות השניים יצורים חברותיים, קומוניקטיביים, בעלי ארגון חברתי משוכלל ודירוג חברתי. בתהליך הביות אבדו לכלב תכונות זאביות רבות, כמו חיי המשפחה. חבל.

אמאל'ה זאב

המשך המסלול

1.10 כעין מזלג. מתעקלים שמאלה. 1.70 אתם בדיוק בנקודת העיקול של כביש פנימי משובש. פונים שמאלה בכביש, עם סימון שבילים אדום. 2.10 בפאת גדר. יש כאן פנייה ימינה לכיוון האנטנות.

איפוס

פונים ימינה. 0.35 מול שלט ''שטח פרטי (אחוזת שושנה)''. פונים שמאלה לכיוון האנטנות.

''אחוזת שושנה'' - שחור ולבן בארץ המיתוסים

מאיר הר ציון, לשעבר איש קיבוץ עין חרוד, נחשב על ידי רבים לאגדה כבר היום, עדיין בחייו. משה דיין כינה אותו ''הלוחם הגדול ביותר שקם למדינת ישראל מאז בר כוכבא''. אין ספק שצעירים רבים, אני בתוכם, גדלנו על המיתוס שנקרא מאיר הר ציון: הערצנו את פעולותיו, הסתחררנו מהסיפורים אודותיו. אגדה חיה. מאיר הר ציון היה אחד היחידים שהלך לפטרה (גם חזר משם חי). הוא שרת כלוחם וקצין ביחידה 101 המהוללת, תחת פיקודו של אריק שרון, השתתף במרבית פעולות התגמול של שנות ה-50, הקים את סיירת הצנחנים וכושר הניווט שלו, לצד אומץ לבו, היו לשם דבר גם בקרב אנשי היחידה המיוחדת. בספטמבר 1956, בפשיטה על המשטרה הירדנית א-רהווה, נפצע הר-ציון פצעים אנושים וניצל רק בזכות אלתור של רופא צבאי (ד''ר מוריס אנקלביץ), שתחת אש החדיר צינור לקנה הנשימה שלו ואפשר לו להמשיך לנשום (וקיבל על כך את עיטור העוז). לאחר ששוקם גופנית (תהליך שלא הסתיים לעולם) הקים הר-ציון חווה חקלאית. 1959, כשהוא חי את המיתוס שלו עד תומו, התמקם מאיר הר ציון עם זוגתו רותי, בת קבוצת גבע, בנקודה הכי נידחת בגליל התחתון המזרחי. הרחק מכל נקודת יישוב, בבדידות מוחלטת. הוא לא ויתר לעצמו. למרות פציעתו נדרש מידי יום למאמצים גופניים קשים: הבאת מים מהבאר, הובלת עדר בקר ועוד.''אחוזת שושנה'' הוא קרא את המקום, לזכר אחותו. ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, וחברה עודד וגמיסטר, הרפתקנים צעירים בני 18, לטיול במדבר יהודה. השניים נרצחו בידי בני השבט הבדואי ראשידיה, וגופותיהם נמצאו רק 6 שבועות מאוחר יותר בשטח שבשליטת ירדן. מאיר הר-ציון היה קשור מאוד לאחותו הצעירה. הם הרבו לטייל יחד לפני הצבא. למאיר היה ברור שצריך לעשות פעולת תגמול. הוא (ועוד שניים שלא מודים בעניין עד היום) הגיעו לאזור בו שכן אותו שבט, תפסו חמישה גברים מהשבט (הר-ציון הכיר היטב את האזור), הרגו ארבעה ואת החמישי שילחו לחופשי שיספר מדוע הרגו את הארבעה. פעולה פרטית זו עוררה רעש ציבורי רב. היו שקראו לזה רצח. היו שראו בכך נקמת דם מוצדקת (שהרי על מה היו כל פעולות התגמול באותן שנים אם לא על - ''שן תחת שן, עין תחת עין'' - בגין רצח אזרחים ישראלים חפים מפשע?). היו גם כמוני, שראו בכך - כשקראו על הפעולה הרבה שנים מאוחר יותר - עוד חוליה בשרשרת אגדת הר-ציון. אתם מחכים ל''אבל''? אתם מחכים ל''עם השנים התפכחתי''? צר לי לאכזב. גם היום אני מעריץ את הר-ציון. גם היום אני חושב שעל מנת להקים מדינה ולשמור עליה אנחנו זקוקים לאנשים כמוהו. הרבה כמוהו. ומה בחווה. למאיר ורותי נולדו 4 ילדים: שני בנים, שתי בנות. הבנים - סלע ומשה - הם חברים שלי. יש לי הרבה חברים בעמק וברמות שמעליו. אני מאוד גאה בהם. בעיני הם ממשיכי הציונות האמיתית. כך סלע, כך משה, כך אמיר, כך אריק. כך רבים אחרים. יש כאלה שאומרים ''כל החבר'ה האלה מהעמק שונאי ערבים''. ומוסיפים - ''כל החבר'ה האלה מהעמק רואים את הערבים בפריזמה צרה של צבעי שחור-לבן''. האומנם? החבר'ה האלה מהעמק מכירים ערבים הרבה יותר טוב מכם יושבי המשרדים, הניזונים מאינפורמציה על ערבים ממדיה כתובה ואלקטרונית, ממסעדת החומוס באבו-גוש, או מהפנצ'ריה בטייבה. לידיעתכם, לאנשים האלה מהעמק יש ידידי נפש שהם ערבים. כמו שאתם שומעים. יש אחרים שהם מוכנים להרוג. אני פוגש את חברי אריק נינבורג מתל-עדשים, המספר לי איך באופן קבוע נכנסות משפחות ערביות שלמות לשטחי הבצל שלו וגונבות שם יבולים שלמים. יום אחר יום. ימים, שבועות, חודשים ושנים. אני שומע את חברי אמיר אנגל מספר לי על גנבות הבקר על ידי ערביי האזור. יום אחרי יום. ימים, שבועות, חודשים ושנים. אני שומע את סיפורו של סלע הר-ציון, על משפחה שהתנחלה לו באמצע שטחי החיטה וכשביקש ממנה לעזוב נפחו שרירים מולו והודיעו לו ''מי אתה בכלל. זה אתה שיכול ללכת, זה בכלל השטח שלנו''. מאות סיפורים כאלה אני שומע מידידי בעמק. ומכאן למאיר הר-ציון. לאחר שנפצע, לאחר שהקים את אחוזת שושנה, היה לו רועה ערבי מכפר איכסאל שגר תקופה עם אשתו בצריף לידם. אחמד ואמנה (הרועה ואשתו) נותרו חברים טובים של ההר-ציונים גם אחרי שעזבו את המקום. על פועל אחר, חוסיין שמו, מספר הר ציון לאהרון חבר (בספרו נעורים עד תום עמוד 151) - ''חוסיין היה ידידנו. הוא היה מהכפר הקרוב שמעבר לגבעה (טייבה. אבירם). אדם חביב ופיקח... הסיפורים על מעשי גבורתו מחד, ועל עושרו האגדי מאידך, הדהימו את כל שומעיהם. אולם, זאת ודברים אחרים, נודעו לי רק לאחר ימים רבים שבהם למדתי להעריכו, להוקירו ולקשור עימו קשרי רעות''. אז מי כאן בדיוק שחור-לבן?

''אחוזת שושנה'' - שחור ולבן בארץ המיתוסים

המשך המסלול

0.45 עוברים ליד אתר האנטנות. 0.65 עוזבים את הדרך הראשית ופונים ימינה ליד עץ אקליפטוס ולפניו מתקן מגודר של צנרת מים. נכנסים לרחבה שבקצה, על המצוק, עץ אקליפטוס רם ונישא. 0.80 ליד האקליפטוס שעל המצוק. הפסקה חובה. להגיע הנה בשעות אחר הצהרים פשוט קסום. ממול הרי גלעד, רמת הגולן, רמת אירביד, הירדן ומשולש הגבולות. סיימתם? יוצאים מהרחבה, דרך צדה השני. 0.90 פוגשים את השביל הראשי, מתחת לקו טלפון. ממשיכים ישר. 1.20 צומת T. פונים ימינה. מיד על הפנייה מזלג. זרוע שמאלית, שביל בגוון החום (רגע!!! רוצים ביקור בכוכב הירדן? קחו זרוע ימנית).

כוכב הירדן

הצלבנים באו הנה בסוף המאה ה-11, על מנת לשחרר את המקומות הקדושים מהערבים. באמצע המאה ה-12 הם הקימו כאן מבצר גדול וללא שום היסוס העניקו לו את השם בלוואר (יפה נוף). צדקו. בשנת 1189 לאחר שנה וחצי של מצור קשה נכנע המקום לצבאו של סאלח א-דין. בראשית המאה ה-19 השתלטו בדואים על שרידי המקום והקימו כאן את כפרם - כאוכב אל- הווא הם קראו אותו (כוכב הרוחות).צדקו גם הם. במלחמת העצמאות השתלט כוח של גולני על הכפר. בחלוף השנים הוכרז המקום כגן לאומי, ניתן לו שם ציוני לכל דבר - כוכב הירדן - והכניסה אליו... בתשלום. יש אומרים שפעם, בימי בית שני, היה בתחומי הגן הלאומי כפר יהודי. יש הטוענים שזהו המבצר הצלבני השלם והמרשים ביותר בישראל. ואני אומר - שווה המקום. קחו לכם את הזמן לסיור בכיף. תגלו שאפילו התצפית ממנו - אחרי ששבעתם תצפיות לרוב - היא משהו עם ארומה ייחודית. איך אפשר שלא במקום שהוא יפה נוף, כוכב רוחות וגם כוכב הירדן?

המשך המסלול

1.30 מסעף. נשארים עם השביל, במקביל לכביש המשובש. 1.60 מזלג. ימינה. ומיד פוגשים שוב את הכביש המשובש. תוך 15 מ' יש כאן פנייה ימינה לכיוון כביש מספר 717 ''מעלה אלישע''.

חוזרים הביתה

גולשים את ''מעלה אלישע'' בואכה כביש הבקעה מספר 90. בכביש מספר 90: שמאלה לטבריה והצפון. ימינה לבית שאן ומרכז הארץ.

תגובות

1 תגובות

1

אריה קרמרמן

13 ביולי 2007 ב 13:32

איפה הקובץ?