שמשון היושב - ספיישל גלדיאטור

הלוחם הותיק של ארנון מלאכי עבר חיים קשים - אבל עוד לא אמר את המילה האחרונה.


השם ''גלדיאטור'' נושא בחובו תמונות של גברים הניצבים

כנגד אריות ונמרים בזירת-המוות ברומי העתיקה, גיבורים מצולקים הנלחמים כנגד כל הסיכויים, ראסל קרואו הפוטוגני חדור תאוות-נקם...

השם ''גלדיאטור'' נושא בחובו תמונות של גברים הניצבים

הגלדיאטור של ארנון מלאכי לא ממש מעורר בך את הדימויים הללו

למען הדיוק ההיסטורי, הוא גם לא גלדיאטור: בשנת ייצורו, 1979, השם הזה כבר לא היה בשימוש. ''J20'' הוא המונח הנכון. חבל: גלדיאטור נשמע הרבה יותר ציורי. כך או כך, הכניסה ל-J20 של ארנון היא כניסה למנהרת זמן.

הגלדיאטור של ארנון מלאכי לא ממש מעורר בך את הדימויים הללו

1979 - בסך הכל סוף שנות ה-70

באמת לא כל כך מזמן. ב-1979 סיימתי את ההשלמה-החילית בתותחנים, וכל דבר עם מנוע היה בשבילי הזדמנות. במסגרת הקורס כיסיתי מאות קילומטרים על הסטיקים של נגמ''ש כזה או אחר, בעוד שאר הצוות מנצל את הפרייר שלא רוצה להתחלף, ומשלים שעות שינה. בגדוד גיליתי את הג'פ''ס, ה-M-151A2 המיתולוגי, והמשכתי לאהוב אותו למרות שאחד המפגשים הראשונים שלי עליו היה לילה אחד ארוך שלא ישכח, כאשר הוקפצנו מהבקעה לגבול הצפון. נהגתי כל הדרך ב-40 קמ''ש, תוך כדי ליווי שיירה סופר-איטית של... אני יודע מה, בטח ריוסים-תחמושת. מאוחר יותר, כמדריך בשבטה, כבר למדתי להתארגן על ג'יפ כשהייתי נשאר בתורנות, ומבלה חלקים ניכרים מהשבת לבדי בשטח, בלי לחשוב על כך שמה שאני עושה מהווה עבירה על איזה 17 פקודות מטכ''ל. השבילים על הגבעות נראו אחרת לגמרי כשאתה לא באמצע איזה תרגיל-טיווח, וללא רעמי התותחים הייתה אפילו אפשרות לטבע להתבטא. במיוחד עכשיו, בעונה הזו בדיוק של תחילת האביב, כשהמדבר סביב היה פורח.

1979 - בסך הכל סוף שנות ה-70

מכל כלי-הרכב הצבאיים עליהם הצלחתי לשים את ידי

באופן חוקי יותר או פחות, רק לאחד לא התחברתי: הנ.נ.. זו הייתה תקופת טרום-האביר, האמרים עוד היו בשלב הפיתוח (ופרוייקט שעל קיומו שמעתי רק מאוחר יותר), ואת הניווטים-הרכובים הראשונים שלי בשבטה - בעצם, לא רק הראשונים - עשיתי מעל גבו שובר-העצמות של נ.נ צה''לי. יותר מכל היו אלה המיתלים הקשים-כאבן שהשניאו עלי את הכלי הספרטני-אך-קשוח. אז עוד לא שמעתי על סרנים קשיחים, והמשמעות של קפיצי-עלים לא ממש הייתה נהירה לי. כל שידעתי היה שנ.נ זה מכה שלא כתובה בתורה. או בפקודות מטכ''ל.

מכל כלי-הרכב הצבאיים עליהם הצלחתי לשים את ידי

והנה, 26 שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי נוסע על נ.נ. באזרחות

טוב, לא בדיוק נ.נ, אבל קרוב-משפחה. טוב, לא בדיוק קרוב-משפחה מבחינה גנטית, אבל בהחלט מבחינה רוחנית. כמו הנ.נ. המיתולוגי - M-325 בשבילכם - גם הג'יפ J20 של ארנון מלאכי הוא טנדר בסיסי עם סרנים חיים, קפיצי עלים ומנועי 6-צילינדרים טוריים. וכמו הנ.נ., גם ה-J20 יוצר בישראל...

והנה, 26 שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי נוסע על נ.נ. באזרחות

ואם ממש רוצים, אפשר למצוא עוד קשרים:

כמו כל שני ישראלים שתמיד ימצאו איזשהו קשר ביניהם. הנ.נ הרי מבוסס על הדודג' ''פאוור וואגון'' WM300, ששורשיו עוד במלחמת העולם השניה; ודודג' הייתה אז בין הזכיינים שייצרו את הג'יפ הראשון המיתולוגי. וכמובן, דודג' שייכת לקרייזלר, שבסופו של דבר רכשה את ג'יפ מידי אמריקן-מוטורס. אז מה אם זה קרה שבע שנים אחרי ייצורו של ה-J20 שלנו?

ואם ממש רוצים, אפשר למצוא עוד קשרים:

ואין כמו נהיגה בגלדיאטור (או-קיי, J20) בן 26

כדי להמחיש כמה רחוק הלכה תעשיית הרכב בתקופה של רבע-מאה: מנהרת זמן, אמרנו. סרנים-קשיחים קדימה ואחורה, עם קפיצי עלים? לא תמצאו שילוב כזה בטנדר בייצור סדרתי. המעוז האחרון, הטנדרים הכבדים מסדרה F של פורד, נטשו את קפיצי העלים הקדמיים לטובת קפיצי סליל בדגמי 2005. אין כל בדל או שבב אלקטרוניקה. לא ABS, לא EBD, בודאי לא מערכות נעילה כלשהן: סומכים על הנהג. עושים לו את החיים נסבלים עם הגה כוח, בוסטר לבלמים, דיפרנציאל אחורי מוגבל-החלקה, זהו. הכל מכני, מתכת-על-מתכת. אוטו לגברים.

בהתנעה נשמע המנוע בדיוק כמו נ.נ, מה שעושה לי ויברציות לא טובות

הוא ממשיך להישמע כמו נ.נ. גם בהאצה, אם כי החלפת ההילוכים ותפעול המצמד בהחלט פחות חקלאיים ממה שאני זוכר בכלים הצה''ליים עלובי החיים. שוב, אני יודע שמדובר בכלים שונים אבל קשה לי, פסיכולוגית, להתעלם מהדמיון העקרוני... במיוחד כשאנחנו יורדים לשבילים. בנ.נ. כמו בנ.נ., לא זה האוטו שתרצה לנהוג בו מהר בשטח מחורץ. ולא שהצבנו בפני הטנדר הגדול הזה אתגרים משמעותיים: מערכת ההנעה-הכפולה שלו הייתה מנוטרלת לגמרי וריקה מתוכן - בתוך הסרן הקדמי אין כלום - כאשר גם ידית ההעברה ל''פרונט'' מקובעת במכוון למקומה במצב 4x2. בשימוש הקודם של הרכב לא היה בה צורך. אבל גם בשבילי כורכר, המיתלים שנועדו לעמוד בעומסים גבוהים מקפיצים את המרכב הכבד על כל מהמורה. המשקל שמתחת למיתלים נכבד גם הוא, עם סרני דנה 60 מאחור ודנה 44 מלפנים, וכל העסק נחבט בתוואי הקרקע עם מעט מאד נכונות להתפשר ולזוז קצת בתגובה לפני השטח. מעניין לציין, אגב, כי לכל הגלדיאטורים סידור מעט חריג של הקפיצים: מלפנים ממוקם הסרן מעל לקפיצי העלים, מאחור - תחתיהם.

תיבת ההילוכים תהיה מוכרת מיד לכל מי שנהג בג'פ''סים בצבא:

אין Low ויש ארבעה הילוכים בלבד, כשהראשון סופר-קצר כדי לשמש כהילוך כוח. אין מה להשתמש בו בנסיעה רגילה, מה שמשאיר שלושה הילוכים. למען האמת, לא צריך יותר. המנוע רחוק מלהיות רב-עוצמה, אך גמיש לחלוטין. אין זה המנוע המקורי של הגלדיאטור - ארנון החליף את ה-258 השחוט האורגינלי במנוע של ג'יפ CJ ממודל קצת מאוחר יותר, אך בנפח דומה (המספר מתייחס כמובן לאינץ' מעוקב; בעברית זה יוצא 4.2 ליטר). המנוע המקורי, עם קרבורטור יחיד המזין את ששת הצילינדרים, הסתפק ב-110 כ''ס (ב-3,500 סל''ד!), ומומנט מרבי של 27 קג''מ שהושג ב-2,000 סל''ד. מנוע ה-CJ המאוחר יותר כבר קיבל קרבורטור כפול והפיק 115 כ''ס (ב-3,200 סל''ד...), ו-29 קג''מ ב-1,800 סל''ד. יחס ההעברה קצר מספיק כדי לרדת בהילוך הגבוה ל-20 קמ''ש, ולמשוך חזרה ל-80 ללא בעיה; יותר מהר כבר לא נעים. יותר מדי רעש בתא-הנוסעים, שהמילה ''ספרטני'' לא מספיקה כדי לתארו. בידוד מפני רעשים לא היה חלק מהמפרט. יש לציין כי הגלדיאטור לדורותיו יוצר גם עם מנועי V8, אבל לא בדגמים שיוצרו כאן. גם אין אפשרות להתקין מנוע שכזה רטרואקטיבית, לאחר שמשרד התחבורה סירב להעניק לשינוי כזה תקינה - זאת למרות שגרסאות ה-V8 אינן נבדלות כלל מבחינה מכנית.

ה-J20 הספציפי הזה הורכב, כאמור, בארץ

במשך תקופה של כ-5 שנים, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הורכבו הטנדרים הללו ב''מפעלי מתמ''ר'' (מתכת ומרכבים) בחיפה - עד כמה שהצלחנו לברר, מדובר בהמשך של מפעלי אילין, וקדימון לתעשיות רכב נצרת; הטנדרים יועדו עבור צה''ל, ציי רכב מוסדיים כמו חברת החשמל - ולשוק האזרחי. ובכל מקרה, היו אלה כלי רכב שנועדו לעבודה, לא לפינוקים.

ולמרות זאת, למרות הפרימיטיביות של ה-J לעומת כל מה שאנו מכירים היום

קשה שלא להתרשם מהדרך בה שרד הכלי הזה. כל חלקי הפח הבסיסי שלמים ואיתנים. המסגרות הנושאות את הדלתות, למשל, נראות כמעט חדשות, וגרמו לי לחשוב כי הן אינן המקוריות - אבל לא, כך הן נשמרו כבר 26 שנה. הדלתות עצמן נפתחות בתנועה חלקה ומשומנת היטב; גם הפח המגולוון בתא הנוסעים שרד היטב את תלאות הזמן, והצבע בתא המנוע הוא עדיין המקורי (!). גם מבחינה מכנית הכל עובד בכלל לא רע. המנוע מושך, בלמי-התוף עוצרים איכשהו, ההגה פועל ברכות חלקה, ללא כל חיכוך או נקודות היתפסות. בהקשר זה נציין כי נדרשים כמעט 4 סיבובים מנעילה לנעילה, וגם כך רדיוס-הסיבוב הוא משהו שמתאים יותר למשאית - אחת המגבלות של מיתלים מסוג קפיצי-עלים. השילוב של כל התכונות הללו, יחד עם המיתלה האחורי הקופצני וההנעה האחורית-בלבד, מאפשר אפילו ל-115 כוחות-הסוס הצנועים להוציא את הזנב להחלקה בקלילות מפתיעה על שבילי הכורכר, וכך מצאתי עצמי מסובב במרץ את ההגה כדי לקבל היגוי-נגדי משמעותי שישתלט על הזנב הסורר. לא ממש סוג השעשועים שהטנדר הזה נועד עבורם, אבל מיותר לציין כי אחרי הפעם הראשונה הבלתי-מתוכננת, חזרתי ועשיתי זאת שוב... מסקנה: גם מה שנשמע כמו נ.נ., ומרגיש כמו נ.נ., יכול לגרום לך לחייך. ממש לא כמו נ.נ.... (את הדעות המוצקות שיש לי לגבי נ.נ.-ים כבר שום דבר לא ישנה. מצדי, היה צריך להרוג את כולם כשהיו קטנים).

חלק מהדגמים הקלאסיים בהם אנו נתקלים עברו שחזור ביד קפדנית ואוהבת

ה-J20 של ארנון אינו אחד מאלה. הוא מרופט, חבוט, לא מגולח ולא מטופח. חלק מהידיות חסרות, חוטי חשמל גלויים מתערבבים זה בזה באי-סדר. ארגזי-אחסון רעועים שהותקנו בארגז חסרים חלק מדופנותיהם. בקיצור, משומש, כפי שהיית מצפה מרכב בן 26 ששימש בעיקר לעבודה. לפני שהגיע לארנון לפני כשנתיים, היה ה-J20 בבעלות מועדון הדאייה בעין-שמר. הג'יפ הותיק שימש שם כרכב-גרירה למשיכת הדאונים בהמראה. את רוב שנותיו אצלם בילה בהילוך שלישי, כולל הזינוק מהמקום, על מנת שפעולת ההאצה עם הדאון הנגרר תהיה רציפה וחלקה. בהחלט לא חיים קלים.

עכשיו הוא מרוט ומוזנח, אבל זהו שלב זמני בלבד!

הרי לא איש כארנון מלאכי ישאיר טנדר במצב עגום שכזה. פגשנו בטנדר בשלב ה''לפני'', כאשר ארנון היה בעיצומו של מאבק ביורוקרטי להעלאת הכלי על הכביש. התכנית בעתיד היא להחזיר את ה-J20 למצב מקורי. פרוייקט שחזור לא קל של בהמת-משא אפורה נעדרת זוהר - אבל עדיין, למרות הכל, עם קסם משלה. וממתי המלים ''לא קל'' הרתיעו את ארנון? הגלדיאטור הזה עוד לא אמר את מילתו האחרונה בזירה.

תגובות

0 תגובות