ביי ביי דקאר

פסגת החלומות של כל חובב נהיגה ורכיבה בשטח בשלושת העשורים האחרונים הייתה מרוץ הדקאר. את לבי שבתה הפנטזיה המדברית מאז ראיתי בפעם הראשונה תצלומים מטושטשים של הונדה XR500 בלב המדבר, או את המראה המשעשע של גסטון רהייה המאותגר אנכית, נאבק בדינוזאור הב.מ.וו שלקח אותו לכמה נצחונות של המרוץ המפרך. כמה עצוב שדווקא לכבוד יומולדת 30 בוטל השנה הדקאר. עצוב עוד יותר כאשר מבינים שזהו. לא יהיה יותר מרוץ דקאר, לפחות לא במתכונת שנוצרה בשלושת העשורים האחרונים.

אבל למה לא, בעצם? הרי כל הקבוצות הרשמיות משמיעות בינתיים קולות תמיכה בהחלטה האמיצה של המארגנים. כולם גם אומרים ברצינות תהומית כי ביטחון משתתפי הארוע עומד בחשיבות עליונה. אז על פניו נראה כי כל מי ששם את הכסף הגדול מקבל את העסק כרע הכרחי, כ-shit happens. גישה כזו אמורה לייצר את הקרקע להפקת הדקאר הבא.

אז זהו, שלא

אם נתרגם רגע את כל ההצהרות הרשמיות לעברית מדוברת, נגלה תמונה אחרת. אפשר בהחלט להחליף את ההחלטה האמיצה לשיישרפו אמן, הקוקסינלים האלה שנכנעו לאיום הזוי של כמה טרוריסטים עלומי שם. אפשר גם להחליף את הביטחון מעל הכל לאוכלי צפרדעים מזוינים. מה אכפת לנו כמה הרוגים, מה הם לעומת השקעה של מאות מיליונים. נכון שכרגע ההצהרות תומכות, אבל זהו מס שפתיים פוליטיקלי קורקטי למהדרין, אשר מסתיר את הזעם שמתחת.

ואפשר יהיה בהחלט להבין את קונצרן פולקסווגן כאשר יודיע בעוד ארבעה חודשים כי הוא מפנה את תקציב הדקאר לעבר אפיק יחסי ציבור אחר, אפילו מחוץ לעולם הספורט המוטורי. למה הם צריכים לקחת את הסיכון הזה? ומה אם עוד פעם איזה טרוריסט ירצה לנצל את הבמה הכי גבוהה בעולם כדי להתבטא? אפשר יהי גם להבין את כל הגופים שרכשו את זכויות השידור ברחבי העולם, אם יעברו לסקר תחרויות דוקים, כי ההפקה המדברית היא קרן הון סיכון, קרן צבי של סיכון הון.

הסובלים האמיתיים

כסף גדול תדלק את הדקאר והפך אותו מקרקס נודד להפקת ענק בממדים עצומים. אבל הכסף של הקבוצות הגדולות ושל הגופים המשדרים היה תוספת מאוחרת לדלק שהזין את הדקאר מימיו הראשונים: הכמיהה, הפנטזיה, המימוש העצמי של המתחרים הפרטיים, אשר ממשכנים את אימם וסבתם ויוצאים להגשים חלום אישי, לרשום הישג אישי, להתמודד לבדם אל מול כל הסיכויים. והדלק הזה אזל לעד.

דרור כהן השקיע כמה שנים מחייו כדי להיכשל בדקאר של 2002 ולהתרסק בביטול הנוכחי. דרור חי ונשם דקאר מבוקר ועד ליל, פתח את ארנקו, התרים אחרים, חרק שיניים והצליח להגיע אל קו הזינוק. מרגע שהביטול הוא אופציה חיה ונושמת, בטוחני כי דרור ושכמותו לא ינסו בכלל ופשוט ילכו לחפש אחר פנטזיה אחרת להגשים, פסגה אחרת לטפס עליה. אז מהצד האחד של הביוואק (מחנה הלילה של הדקאר), בטוחני כי הקבוצות הגדולות יוותרו על לקיחת הסיכון. מהצד השני כל החולמים יתורו אחרי חלום אחר. ובאמצע, מפיקי המרוץ ינסו, אך יאלצו למצוא להם לקוחות אחרים, מתכונת אחרת, או פשוט לקבור את המותג הזה באופן סופי ומוחלט בחולות המדבר.

תמונות דרור כהן על קו הזינוק: willy weyens - מץ 76