דקאר כמו פעם

כשטיירי סבין המנוח תעה במדבריות החול של טוניסיה בשנת 1977 והגה במוחו הקודח את רעיון הראלי מפריז לדקאר, לא בטוח שהוא ראה בעיני רוחו את התוצאה הסופית: במקום מסע אתגרי לחובבים, הראלי הפך לתחרות של ''למי יש יותר גדול'' בין יצרנים עתירי ממון, שנקטו לא אחת גם בטקטיקות קבוצתיות מכוערות (זכור במיוחד לרעה הראלי של שנת 2001, בו זכתה יוטה קליינשמידט לאחר ''קרב'' מלוכלך בין קבוצת מיצובישי לקבוצת שלסר).

במשך שנים היו תלונות רבות מצד החובבים על כך ש''הכסף הגדול'' קובע יותר ויותר את חוקי המשחק, שהיחצ''נות והסיקור הטלוויזיוני מכתיבים מסלולים קשים יותר ויותר, ומי שרוצה להגיע לראלי וגם לסיים אותו חייב להשקיע סכומים גדולים יותר ויותר. עד שבשנת 2006 קמו שני הולנדים ועשו מעשה: להחזיר את פריז-דקאר לחובבים.

השניים, הנק ורשורן (Henk Verschuren) ורואל דן-בראבן (Roel den Braven) ייסדו את מסע ה-Heroes Legend  מסלול של 6500 ק''מ בתוואי המקורי, מפריז לדקאר, שמיועד רק לחובבים. המטרה היא לא הנצחון אלא ההשתתפות, בעלויות שפויות. הצמד גייס לטובת העניין את הוברט אוריול, שניהל את הפריז-דקאר בין 1995 ל-2003 (ולפני כן לקח חלק בראלי 16 פעמים, מהן ניצח בשלוש, פעמיים על אופנוע ופעם במכונית). אוריול תכנן את המסלול והמסע יצא לדרך (לאתר הרשמי של המסע).

הזוכה במסע הראשון השתתף שמונה פעמים בדקאר הרשמי ולא סיים אף אחד מהם, במסע השני לקחו חלק 75 משתתפים, בשלישי כבר השתפו 175. השנה, לקראת המסע הרביעי שייערך במרץ 2009, הצטרף לצוות המארגן גם סטפן פטרהנסל, הזוכה הגדול ביותר בתולדות הדקאר.

החוקים מאוד פשוטים: כל אופנוע שטח, טרקטורון או רכב 4X4 יכול לקחת חלק במסע, ללא דרישות מיוחדות. יש חלוקה לשלוש קטגוריות: הראשונה מיועדת לאופנועים קלאסיים (כאלה שנוצרו לפני שנת 1996); השנייה לאופנועים משנת 1996 ומעלה, טרקטורונים ורכבי שטח – המשתתפים בשתי קטגוריות אלו לוקחים חלק בתחרות; בקטגוריה השלישית נוסעים על פי ספר דרך ממחנה למחנה, קטגוריה זו מכוונת בעיקר לרכבי סיוע או למי שרוצה לעשות טיול באפריקה ול''הריח'' את התחרות.

כאמור, אורך המסלול כ-6500 ק''מ, כ-500 ק''מ מדי יום, מתוכם 200-400 ק''מ תחרותיים, בשטח. הזינוק יהיה ב-7 במרץ, מפריז, והסיום ב-21 בחודש, בדקאר. ההרשמה מסתיימת ב-10 בינואר. המארגנים ממליצים, למי שמתכוון להתחרות ברכב, לבחור ברכב עם מנוע דיזל משום שבנזין באוקטן גבוה הוא מצרך נדיר באזורים בהם נערכת התחרות. עוד הם ממליצים על שדרוג הבולמים, שני צמיגים חלופיים, סט כלי עבודה, רצועות ושאקלים, אמצעי חילוץ (היי-ליפט, שפאלות, ג'ק מתנפח, את חפירה וכו'). אופנוע מחוייב לטווח נסיעה מינימלי של 250 ק''מ בין תדלוק לתדלוק.

מי שאינו יכול להתפנות לשבועיים שלמים לצורך התחרות, יכול לחלוק אותה עם משתתף אחר שיכול להחליף אותו בכל שלב של המסע. המארגנים גם מעודדים את המתחרים להירשם כקבוצות ונותנים להם הנחות ברישום. בכל יום יש אופציה לשני מסלולים: קשה וקל, וכל מתחרה יכול לבחור לעצמו – בכל יום – איזה מסלול לעשות.

וכמה זה עולה?  לאופנועים בקטגוריה 1 ו-2 - 3350 אירו לאופנוע ו-4850 אירו לרוכב. בקטגוריה 3 -  1550 לאופנוע ו-2990 לרוכב. רכב – בקטגוריה 2, 4250 לרכב ו-4850 לכל משתתף, בקטגוריה 3 המחיר הוא  3350 לרכב ו-2990 לכל משתתף. המחיר כולל העברת הרכב מאירופה לאפריקה וחזרה מדקאר לאירופה, מעבר המשתתפים מאירופה לאפריקה על מעבורת, ספר דרך, שלוש ארוחות ביום, סיוע רפואי, כיסוי חלקי של ביטוחים ומעברי גבול, מעקב לוויני אחר כל משתתף.

המחיר אינו כולל שהייה באירופה (שלושה לילות, כולל ארוחות), דלק, ויזות, טיסה חזרה מדקאר לאירופה, עלויות מכס. המארגנים מעריכים את כל העלויות הנוספות בכ-2800 אירו לאופנוען ובכ-1900 אירו לכל משתתף ברכב. זה כמובן אינו כולל את מחיר הרכב עצמו, ולנו הישראלים את מחיר ההגעה לאירופה, לנקודת הזינוק ואת החזרה משם.

בסך הכל מדובר על הוצאה של כ-20 אלף אירו לשני משתתפים ברכב, סכום מבוטל לעומת העלויות של הדקאר האמיתי. ויש גם פרסים לזוכים, לא סכומים בשמיים כי הרי בכל זאת העיקר הוא ההשתתפות. מישהו מרים את הכפפה ומארגן קבוצה מישראל?