דקאר 2009 - סיכומים, הערות ותובנות

החלום של טיירי סאבין, הוגה ומייסד הדקאר, היה להביא כמה שיותר מתחרים חובבים שיזכו להכיר את אפריקה מזוויות אחרות. החלום התחיל התפוגג עם כניסתן של יצרניות הרכב לתחרות, לאחר שזיהו את פוטנציאל היחצ''נות וקידום המכירות של הראלי. החובבים נדחקו לאחור והכסף הגדול דיבר. החלטת המארגנים להעביר את התחרות לדרום אמריקה, שמה קץ גם לחלק השני בחלומו של סאבין: לא עוד אפריקה, הבתולית והפרועה, שבזכות הדקאר הגיעה אחת לשנה לכותרות.

התחרות השנה, שהתקיימה בארגנטיהנ ובצ'לי, היתה אופרה אחרת. אמנם קטעי הדירוג היו קשים, אבל קטעי הקישור התנהלו במרבית הימים על כבישים ראויים, חניוני הלילה הוקמו בצמוד לערים שסיפקו מנעמי חיים מערביים ולאורך הסטייג'ים כולם ניצב קהל רב, מבין ומעודד. מבחינה זו דמה הראלי למירוץ WRC, וגם חלק מהמסלולים היו דומים.

ואי אפשר לסכם מבלי להגיד, שוב, כמה מלים על בחירת המסלול: כפי שכבר כתבנו, אי אפשר להתנער מהרושם שהמארגנים לא השכילו להבין את קשיי העבירות בחלק מהסטייג'ים, למרות השבועות הארוכים שהקדישו ל''פתיחת'' המסלול. מאות כלי רכב שדהרו דרך ה''פש-פש'', אותו חול דמוי הפודרה שלנו, העלו ענני אבק שהיקשו על עקיפות והכניסו את החובבים לצרות; החום היה רב והכביד על המנועים; והדיונות היו תובעניות מדי. כך ראינו בכל יום כמעט, שקטע הדירוג מקוצר, הסטייג' ה-11 בוטל כליל ובסך הכל קוצר הקטע התחרותי לאורך הדקאר כולו בלמעלה מאלף ק''מ.

אין ספק ששלושים שנה של ארגון הראלי באפריקה הביאו להיכרות אינטימית של המארגנים עם השטח, שם הכל היה צפוי יותר עבורם. יש להניח שהעובדה שהדקאר עבר במדינות דוברות צרפתית – השפה אותה דוברים המארגנים - גם היא תרמה לכך שבאפריקה הדברים עברו ''חלק'' יותר. עדיין לא ידוע היכן יתקיים הדקאר של 2010, אבל אם הכוונה לערוך אותו שוב בדרום אמריקה – המארגנים יצטרכו להכין את שעורי הבית טוב יותר.

על הנייר זאת היתה אמורה להיות תחרות ראש בראש בין מארק קומה וסיריל דפרה, מקבוצת KTM. סדרה של תקלות בימים הראשונים הותירה את דפרה מאחור, בעוד קומה מבסס את מקומו הראשון ומגדיל פער עד לשעה וחצי בערך מהדולק אחריו. דפרה התאושש בהמשך, וניצח את המספר הרב ביותר של סטייג'ים.

בימים האחרונים של הראלי נקט קומה בטקטיקה זהירה, יהיו כאלה שאולי יגידו פחדנית, נצמד לקבוצה המובילה אך לא הוביל בעצמו וכך שמר על הפער שלו מבלי לקחת סיכונים מיותרים. דפרה הצליח לסיים בסופו של דבר במקום השני.

אגב, על פי הסטטיסטיקה, מנצח הדקאר באופנועים בשנים האחרונות היה זה שתפס את המקום השני בראלי שקדם לזכייתו, כך שבשנה הבאה לדפרה אולי יש סיכוי לזכות בשנה הבאה...

 

 אולי הכלי הקשה ביותר לצאת איתו להתמודדות בדקאר, אבל ללא ספק הכלי האיטי ביותר. בימים הראשונים הוזנקו הטרקטורונים כקבוצה נפרדת, אבל בהמשך, עם ההתדלדלות במספר המתחרים, הם הוזנקו במעורב עם האופנועים. בסטייג'ים ארוכים היתה לזה משמעות רבה, משום שבשלב מסוים המכוניות המובילות השיגו אותם ויצרו סביבם ענני אבק שהיקשו על הרוכבים. זה נכון, אגב, גם לגבי האופנוענים החובבים.

שתי פרישות משמעותיות, הראשונה של כריסטוף דקלרק (ימאהה רפטור מס' 258) והשנייה של חואן מנואל גונזלס (עם כלי דומה מס' 254) - שהובילו את הראלי בימים הראשונים – הביאו לנצחונו של ג'וזף מצ'ק, שגם הוא רכב על ימאהה מאותו דגם.

קבוצת מיצובישי הגיעה עם נבחרת נהגים מרשימה: סטפן פטרהנסל (6 זכיות בדקאר על אופנוע ו-3 במכונית), הירושימו מסואקה (פעמיים אלוף הדקאר במכונית), לוק אלפנד (מנצח הראלי ב-2006 במכונית) ונאני רומא, מנצח 2004 באופנועים. הם גם הגיעו עם כלי רכב חדש – לנסר איוו עם מנוע דיזל, שהחליף את הפג'רו הוותיק מונע הבנזין שאיתו שלטו בדקאר בעשור האחרון.

אך משהו לא טוב עבר על הקבוצה, שרכביה סבלו מבעיות מכניות רבות לאורך המסלול: תחילה היה זה מסואקה שפרש כבר ביום הראשון עם מנוע גמור, אחריו אלפנד שפרש לאחר שנווטו חש ברע, פטרנהסל היה הבא בתור לפרוש לאחר שגם מנוע מכוניתו שבק, ורק רומא זכה לסיים כשהוא תופס את המקום העשירי בלבד.

חוסר המזל של מיצובישי שיחק לידי קבוצת פולקסוואגן, שבשלבים מסויימים תפסו נהגיה את המקומות 1-2-3 בדרוג הכללי. קרלוס סאיינז, אלוף עבר ב-WRC, הוביל את החבורה אך טעות בספר הניווט שחברה ככל הנראה לנהיגה מהירה מדי הביאה להתהפכות רכבו בסטייג' ה-12, שבעקבותיה פרש. נווטו של סאיינז, מישל פרין, אמר לאחר התאונה כי הזהיר אותו שהוא נוהג מהר מדי, אך סאיינז לא שעה לאזהרות, למרות שהיתרון שלו בדרוג הכללי כבר עמד על כחצי שעה. ייתכן וסאיינז הרגיש ששעון החול שלו אוזל (הוא היה המתחרה המבוגר ביותר בחבורה המובילה, מלבד מסואקה) ורצה להוסיף עוד גביע לאוסף שלו, בכל מחיר. במאמר מוסגר נזכיר, שלפרין יש כבר שלוש זכיות, בשנים 94-95-96, כנווטו של פייר לארטיג בסיטרואן ZX.

קבוצת היצרן השלישית, ב.מ.וו, עשתה תחילה חיל. נהגה הבכיר, נאסר אל-עטייה, הוביל בשלב מסוים את הדרוג הכללי, אך בסטייג' השישי לקח החלטה מוטעית לאחר שמנוע מכוניתו התחמם ובחר לעקוף את הדיונות שבמסלול. עקב כך דילג על כמה נקודות ציון – ונפסל. חברו לקבוצה, גרליאן צ'יצ'ריט, סיים את הראלי במקום התשיעי.    

נשכר נוסף מהמצב היה רובי גורדון עם ההאמר שלו, שהגיע לקו הסיום במקום השלישי. גורדון טען, כי בשטחים עם עבירות קשה היה להאמר יתרון, אך בדרכים המהירות לא היה לו מספיק כוח כדי להדביק את המובילים.

על הפודיום ניצבו נהגים שהמשאיות שלהם מייצגות שני עולמות שונים: פידוס קבירוב וולדימיר צ'אגין, הזוכים במקומות 1-2, עשו זאת עם משאיות קאמאז רוסיות בעלות מבנה פשוט וחסון, עם מנוע אמין ועתיר כוח. ג'ררד דה-רוי, שתפס את המקום השלישי, התחרה במשאית ג'ינאף הולנדית, ממיטב תוצרת מערב אירופה עם מנוע מתקדם ומערכת מתלים משוכללת. קאמאז הוכיחו, עם שבע זכיות בדקאר בעשור האחרון, שהפשטות מנצחת. או שאולי אלו רק הנהגים?

1. מארק קומה – KTM

2. סיריל דפרה - KTM

3. דוד פרטנייה - ימאהה

4. דויד קסטיו - KTM  

5. הלדר רודריגז – KTM

1. ג'וזף מצ'ק – ימאהה

2. מרקוס פטרונלי – CAN-AM

3. רפאל סוניק – ימאהה

4. הוברט דלטרואה - פולאריס

5. אולדריך ברזינה – ימאהה

1. ג'ינאל דה-ויליה – פולקסוואגן

2. מארק מילר – פולקסוואגן

3. רובי גורדון – האמר

4. אריק טולפסן – ניסאן נברה

4. כריסטוף הולוצ'יק – ניסאן נברה

1. פידוס קבירוב – קאמאז

2. ולדימיר צ'אגין – קאמאז

3. ג'ררד דה-רוי – ג'ינאף

4. אילגיזר מרדיף – קאמאז

5. פרנץ אכטר - מאן