''יום אחד מגיעים שלושה נשיאים לטקס הסיום של ראלי דרך המשי'' – נשמע כמו התחלה של בדיחה טובה, לא? - אבל זה בדיוק מה שהיה. נשבע לכם. ככה זה כשספורט מוטורי הוא לא מילה גסה, ככה זה כשמנהיגי המדינות מבינים שספורט מוטורי הוא מנוף כלכלי אדיר למדינה, ככה זה כשיש תרבות מוטורית מגיל אפס.
ואז, בלוח הזמנים של שלושה נשיאים משלוש מדינות שונות, מופיעה בין כל הפגישות גם שורה קצת אחרת...
התעוררתם מהחלום?
'ראלי דרך המשי' בהופעת הבכורה שלו, הסתיים ביום שהיה בעיקר מופע ראווה ולא ממש סטייג' תחרותי. אבל, אם לרגע אחד מנסים לראות את התמונה הגדולה, מהר מאוד מבינים שהיה זה היום הכי חשוב במרוץ, בעיקר כי ניתן להבין ממנו על עתיד הספורט המוטורי בכלל - באזור הזה של העולם - ועל עתידו של 'ראלי דרך המשי' בפרט.
בשעה 11:00 בדיוק הגיעו נשיא רוסיה - Dmitriy Medvedev, נשיא קזאחסטן - Nursultan Nazarbaev ונשיא טורקמניסטן - Gurbanguly Berdimukhamedov אל המתחם המפואר שבנייתו הסתיימה אך לפני שעות ספורות.
הצוותים המתחרים, צוותי הסיוע, אנשי המנהלה של הראלי וכל סגל א' של המדינה כבר נמצאים במקום.
למי שלא בקיא ברזי המונחים המדיניים, נספר ש-''סגל א''' כולל את כל הנציגים הדיפלומטיים במדינה, את ראשי הצבא והמשטרה, את אנשי הדת הבכירים ועוד כהנה וכהנה מכובדים.
ובקיצור – טקס ממלכתי מלא. ואנחנו מדברים על סיום של מרוץ, כן?
הטקס החל. שלושת הנשיאים עולים אל בימת הנאומים, כל אחד בתורו. בהמשך, נציגי שני הצוותים המובילים מברכים את הנשיאים ומעניקים לכל אחד מהם מתנה מקורית – קסדת מרוצים וסרבל נהיגה, עם שמו של הנשיא על כל פריט.
או אז, עוזבים השלושה את גינוני הטקס ופונים לראות את רכבי המרוץ ולדבר עם הנהגים והמתחרים.
בסיום, מוזנקים המתחרים אל הסטייג התשיעי והאחרון, אולם נרגיע אותכם מיד ונספר כי מדובר בסטייג' מנהלי לחלוטין – תוצאות הראלי נקבעו בסיום הסטייג' שנערך אתמול כזכור.
כחצי שעה לפני תחילת הטקס, בעודנו מחכים להגעת הנשיאים, פנה אלינו אדם לא מוכר בעברית צחה ושאל – ''אתם הצוות הישראלי, נכון?'' לאחר שהשבנו בחיוב, חשף האיש חיוך רחב והציג את עצמו – ''קוראים לי שמי צור, ואני השגריר הישראלי בטורקמניסטן''.
ברשותכם, אספר לכם קצת מהפרטים של מאחורי הקלעים: איריס, אשתו של הלל, לוקחת על עצמה בצורה קבועה את תפקיד החפ''ק (למרות שהיא נשארת מאחור...) בכל מרוץ שכזה. תחת כובע זה, היא קיבלה החלטה לעדכן את אנשי משרד החוץ בדבר הראלי וספציפית את שמי צור, השגריר הישראלי.
מפה לשם, השגריר שינה את לוח הזמנים שלו, הקדים טיסה, איחר פגישה, וכיבד אותנו בנוכחותו.
אורכו של הסטייג התשיעי, מטורקמנבאשי לאשגאבט (בירת טורקמניסטן), היה 580 ק''מ, ומתוכם 24 ק''מ הוגדרו כספיישל, אולם ללא התחשבות בזמנים.
טרם הכניסה לאשגאבט, נעצרו רכבי המתחרים לטובת שטיפת הרכבים. בית ספר שלם גויס למשימה, והתלמידים שטפו את כל שיירת המכוניות והמשאיות באהבה רבה. בהמשך, הגיעה השיירה אל הטקס הרישמי אשר סגר את הראלי.
רבבות אנשים, מרוץ קרטינג, הופעת ראווה של סוסי מרוץ ועליה מסורתית על הפודיום עם רכב המרוץ.
בהמשך הערב, בשעה 22:00, התקיימה ארוחת ערב חגיגית וטקס הענקת הגביעים למנצחים. המונח ''ארוחת ערב'' לא ממש משקף את המשתה המפואר שנערך במלון 'פרזידנט', אולם זו היתה ההפתעה הקטנה של הערב. כפי שאתם כבר יודעים, בהנחה שקראתם את הדיווחים הקודמים, רז הימן והלל סגל, צוות פוינטר, סיימו במקום הרביעי בקטגוריה 2.T1(רכב אב טיפוס 4X4דיזל) ובמקום התשיעי בדרוג הכללי של המכוניות.
מקום ראשון ?
אולם, מה שחברי הקבוצה לא ידעו או שכחו היה שהנהלת המרוץ, המארגנת גם את מרוץ הפריס-דקאר, מקפידה מאז ומעולם לעשות הפרדה בין הקבוצות הרישמיות (פולקסווגן לדוגמא) לבין הקבוצות הפרטיות.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את המבט על פרצופם של רז והלל את הללו נקראו לקבל את הגביע של המקום הראשון (!) בקטגוריה T1.2של הקבוצות הפרטיות... השמחה בקרב הקבוצה הישראלית הרקיעה שחקים, הן בגלל הזכיה עצמה והן בגלל ההפתעה עצמה.
רז התקשה במשך דקות ארוכות לעכל את העניין ויצא לעדכן בטלפון את גלית, אישתו, ולוודא עימה שלא מותחים אותו לאיזה תוכנית של מצלמה ניסתרת.
שמי צור, השגריר, יחד עם עוזרו, שמואל שלם, הצטרפו אלינו לשולחן וחגגו עימנו את הזכיה. כוסות השתיה עלו פעם אחר פעם לקריאות ''לחיים'' והבזקי הפלאשים מהמצלמות הרבות לא פסקו לרגע.
ואז, הגיעה ההפתעה האחרונה להערב. מארגני המרוץ ונותני החסות של ראלי דרך המשי העניקו פרס של 5,000$ לכל צוות שסיים את הראלי בנסיעה.
בזה אחר זה עלו הקבוצות וקיבלו מעטפה סגורה מנציגי הראלי. מחשש שהתוכנית עם המצלמה הניסתרת ממשיכה, פתחנו את המעטפה רק כדי לראות עשרות שטרות ירוקים עם דמותו של בנג'מין פרנקלין מתנוססת עליהם.
מתעוררים מהחלום
בשעה שתקראו שורות אלו, חצי מהקבוצה כבר נחתה בישראל ובטח נמצאת במקלחת או במיטה, משלימה שעות שינה.
על החצי השני מוטלת משימה תובענית ביותר – החזרת צמד רכבי המרוץ ומשאית הסיוע לישראל.
בעשרת הימים הקרובים, יבלו הללו שעות רבות על כבישי אסיה ואירופה, גומעים קילומטרים רבים בדרכם חזרה.
''ומה השלב הבא?'' אני כבר שומע את השאלה – ובכן, אני מניח שתוך כמה שבועות יחלו המחשבות על הראלי הבא. ככה זה, מנסיון.
מסתבר שיש לנו נהגים וצוותים מצויינים למרות שאין בארץ ספורט מוטורי. כל הכבוד לצוות הישראלי!! שיחקתם אותה בענק והבאתם ים של כבוד!
2
Ogash Ofer
15 בספטמבר 2009 ב 10:08
כל הכבוד!
ספורטאים אמיתיים.
3
micha_kr
16 בספטמבר 2009 ב 20:14
בתור אחד הספונסרים.....
אני יכול להגיד בוודאות שמה שניצח שם זה לא החסות אלא הנשמה. שני הצוותים שיצאו הסיוע - מדהימים. ועל רז והילל מה יש עוד להגיד ? צוות נפלא שמביא הישגים שהם הרבה מעבר למה שניתן לצפות מהרכב שלהם. כל הכבוד !!!!!
4
ilan4x4
17 בספטמבר 2009 ב 21:23
אכן נשמה אחת גדולה
מקווה שאיזה ספנסור גדול ... נגיד פולסוואגן למשל יקחו אותם לחסותם. אין לי ספק שיהיו על הפודיום.... המרוץ הזה יכול לשמש להם אחלה מקפצה. הלוואי.
תגובות