דקאר 2011: הסיכום

שישה גברים בסרבלים כחולים-לבנים עלו בסיום הדקאר לפודיום, לקבלת הגביעים בקטגוריית המכוניות. אותם סרבלים שראינו גם בשנה שעברה בסיטואציה דומה, רק שהשמות היו קצת שונים וסדר העמידה שונה. כן, קבוצת פולקסוואגן עשתה זאת שוב עם זכייה במקום 1-2-3, כשנאסר אל-עטייה גובר על סאיינז שנדחק מקום השלישי, בעוד דה-ויליה מצליח להתברג למקום השני. המעבר של הקבוצה לטוארגים דור 3 עבר בצורה חלקה ביותר, וגם המכונית הרביעית שלהם, נהוגה בידי מילר, סיימה בעשירייה הראשונה (מקום שישי).

במשאיות, ראינו דומיננטיות דומה של קבוצת קאמאז, שזכתה לא רק בשלושת המקומות הראשונים, אלא גם ברביעי. באופנועים, שליטה של ק.ט.מ, עם מקומות 1-2, בטרקטורונים היתה זו ימאהה. קשה להתחמק מההרגשה, המתחזקת מדי שנה, שמשהו נעלם מהראלי המפרך הזה, איזה משהו חמקמק שנקרא התרגשות. הכסף משחק תפקיד יותר ויותר מרכזי, הקבוצות המובילות שולטות ללא עוררין, ונשאר רק לבחור מי מבין נהגי הקבוצות האלה הוא זה שיזכה.

קשה גם להתחמק מהשאלה, האם הנהג עושה את המכונית או שמה להיפך? ברור שהקבוצות העשירות יקחו לשורותיהן את הנהגים הטובים ביותר, אבל אי אפשר לתמוה מה היה קורה אם פטרהנסל למשל, היה נוהג בקבוצת פולקסוואגן, או אם אל-עטייה היה נשאר בקבוצת ב.מ.וו. מי היה מגיע במקרה כזה לפודיום? האם בשנה שעברה אל-עטייה היה נהג פחות טוב? להזכירכם, המכונית שלו התחממה וכתוצאה מכך הוא החליט לדלג על נקודת ביקורת והודח. וקחו למשל את פטרהנסל, שהתחיל לנצח במכוניות רק לאחר שנחת בקבוצת מיצובישי, שהיתה לה אז את הפלטפורמה הטובה ביותר. בקבוצת ב.מ.וו הוא רווה הרבה פחות נחת, עם מכונית שסובלת מרמת אמינות פחותה משל הטוארגים (מישהו אמר פנצ'רים??). האם הוא איבד את כישורי הנהיגה שלו?

התשובות לתהיות הללו נראות לי ברורות, וגם המסקנות העולות מהן, לפחות למי שזוכר ראלים מלהיבים יותר ורוצה שהימים ההם יחזרו. בעולם האידיאלי הזה (לפחות בעיני הפריקים של הדקאר) נראה יותר יצרניות רכב שמגיעות להתחרות עם קבוצות רשמיות הנתמכות בכסף גדול, כדי שהפייט יהיה מעניין יותר, כפי שקורה במירוצי ה-WRC לדוגמה. אולי עוד קבוצה מגרמניה (מרצדס?), כמה יפניות (מישהו אמר מיצובישי? ואולי סוברו?), קבוצה אירופאית נוספת (סיטרואן? פורד?) כוחות עולים מאסיה (הודו? סין?) ואולי סופסוף אפילו איזה יצרן אמריקאי? ואולי יש גם מקום לקבוצות עצמאיות של אנשים יצירתיים (מתגעגעים לשלסר?)

ואחרי הקיטורים, נעבור לתוצאות.

קומה עלה למקום הראשון בדרוג הכללי רק בסטייג' הרביעי, אבל השכיל לשמור עליו עד תום הראלי. הוא ניצח בחמישה סטייגי'ם, אבל שמר תמיד את מתחרהו העיקרי, דפרה, בטווח הראייה ולא נתן לו לברוח. ברגעים קריטיים, כשיתרון ההובלה שלו הצטמצם, ידע לתת בגז ולנצח כפי שקרה בסטייג'ים השמיני, ה-10, וה-12. בסך הכל, אחרי כ-9000 ק''מ, יתרון הזמן הכולל שלו על דפרה הגיע ל-15 דקות בסך הכל, וזה לאחר שדפרה ספג עונשין של עשר דקות...

הקרב על המקום השלישי היה דרמטי יותר, כשלסטייג' האחרון הגיע לופז עם יתרון זמן גדול על אלה שדלקו אחריו. בולם אחורי שנשבר הוריד אותו למקום הרביעי לטובת רודריגז שרכב על אופנוע ימאהה.

אולי הקטגוריה הפתוחה ביותר, למרות הדומיננטיות של ימאהה, שהכלים שלה זכו בשלושת המקומות הראשונים. האח הגדול לבית פטרונלי, אלסנדרו, לקח את ההובלה בסטייג' החמישי, איבד אותה לרגע בשביעי, אך חזר להוביל מהשמיני ועד לסיום. למקום השני הגיע הלפרן ואת המקום השלישי תפס  לאסקוויץ. היו גם פרישות משמעותיות, כמו של מנצח השנה שעברה, מרקוס פטרונלי, שפרש לאחר פציעה וגם מנצח 2009, מצ'צ'ק, לא הצליח להגיע לקו הסיום.

אל-עטייה היה הנהג היציב ביותר בקבוצת פולקסוואגן, עם נצחונות בארבעה סטייג'ים בלבד אבל במרבית האחרים סיים במקום השני, כשהתוצאה הגרועה ביותר שלו היה מקום רביעי. היציבות הזו היקנתה לו את הנצחון, כשחברו לקבוצה דה-ויליה, מצליח להתברג למקום השני על חשבון סאיינז. זה היה בעיקר בזכות הסטייג' ה-11, שבו סיים סאיינז רק במקום ה-14. למרות שניצח בשני הסטייג'ים הבאים, הסתפק סאיינז במקום השלישי. פטרהנסל, שסבל כאמור מתקלות רבות ברכבו, סיים במקום הרביעי.   

עוד שנה של קאמאז, עוד שנה של צ'אגין. בשלב מסויים של הראלי חשבנו שהוא איבד את זה, אבל הצאר הוכיח שהוא עדיין השליט, עם נצחון שביעי בסך הכל, שיא בתולדות הדקאר. ראינו נהיגה משובחת גם של קבירוב, שהספיקה לו רק למקום השני. הפרישה של לופריאז ושל דה-רוי, השאירה את הבמה פנויה לנהגי הקאמאז הנוספים, מרדיב וניקולאייב.