אחרי שננטש ונשכח, זכה הדיפנדר 110 הזה לרוח חיים חדשה.
רוני נאק, עורך מגזין שטח על החזרה מהשאול
הדיפנדר הפתוח מניע בגרגור האופייני לארגז הפעולה האנגלי
אבל משהו נמצא אצלי בקונפליקט, דבר מה באירוע כולו לא מסתדר.
סריקה מהירה סביב מגלה שהכול ''רגיל'' הסוויץ' משמאל להגה ומסתובב הפוך, הדוושות שמאלה מדי, ההגה גדול ושמן, פה ושם ריפוד נוזל מהדפנות – בקיצור דיפנדר רגיל לגמרי.
אלא שהצליל של המנוע נשמע ''טוב מדי'', ידית ההילוכים משתלבת בקלות מדי והכלי מרגיש מהודק מדי. חולפים כמה קילומטרים טובים על הכביש עד שהקוביות מתחילות ליפול למקומן.
אני לוחץ חזק על המצערת שומע את מגדש הטורבו שורק בחדווה דוחס אוויר לתוך ארבעת הצילינדרים של ה-tdi300 שמגיב בחיספוס האופייני – עזיבה מהירה את הדוושה ו..כלום.
שוב לחיצה ועד עזיבה ושוב..כלום. אין ''קלאנק''! שומו שמיים! אין ''קלאנק'' אני מביט באימה לאחור לאבי אברמוביץ – מסדנת ''נייטצ'ר'' האחראית על הדיגום – ומסנן ''זה לא דיפנדר! מה עשית לי?''.
ואז כמו בתרגיל האופטומטריסטים הידוע המדגים את הנקודה המתה ברישתית העין. צצה ועולה ה''הפרעה'' אשר יצרה את הוורטיגו הלנד רוברי הזה – מונה הק''ג יודע לספר על 550 אלף קילומטרים שהכלי עבר.
העמק האדום
נ' מאספיר היה בנסיעה רגילה לגמרי לאילת. שם, בינות למלונות והתיירים הצרפתים המאדימים, הוא גילה דיפנדר 110 פתוח, ישן, חבוט ומיוסר.
לאחר שנים ארוכות בחברה לטיולי מדבר, לא נותר הרבה מה-110 הזה. הכלי עבר קניבליזציה של חלקיו שעברו למקום אחר, ונותר כמו קונכייה ריקה על החוף, מעטפת חלולה. כך מצא אותו נ' מונח על בלוקים כשרק מרכב וצמות חשמל על שילדתו העירומה.
זה המקום לציין ש-110 פתוחים נדירים במחוזותינו בוודאי כאלו המוגדרים ''רכב מדברי'' ויכולים לשאת מספר נוסעים גדול יותר (בשתי שורות לאורך הארגז) ומשוחרר מהצורך בהתקנת מזגן.
נ' זיהה מייד את הפוטנציאל – ובלי היסוס העלה את הממצא האכיאולוגי על גרר בדרך למרכז ולחזרה לחיים.
כאן מתחיל החלק השני של הסיפור ובו חבר של נ' – ודמות מוכרת בחוגי הלנד רובר – מתהפך עם הדיפנדר שלו והופך את המרכב לאקורדיון אלומיניום (עם צירי דלתות בולטים...).
כמאמר המשל – צורך היא אם ההמצאות
יש לנו שניים: אחד צריך מערכת הנעה – האחר צריך מרכב.
מה עושים? משלבים כוחות וניגשים למכרז למכירת דיפנדר 110 ממשלתי או משהו דומה. החברים זוכים במכרז בדיפנדר משנתון מעט חדש יותר ובעיקר במצב מכאני וקוסמטי מצוין – יחסית כמובן.
כמה ימים מאוחר יותר, נ' מעמיס את רכיבי ההנעה ל-110 שלו ומתחיל מסע בן חודשיים לערך כדי לשקף ולשפץ את המרכב והשלדה, להרכיב את כל רכיבי ההנעה למקומם – לעדכן את פריטי הרישוי הנדרשים ולהתחיל להתגלגל ולראות שהכלי בסדר.
לנ' יתרון יחסי בכך שהוא אחד מהעובדים הבכירים באספיר.
כך שזה לא היה מפתיע לראות בולמים של פדרס (על הקפיצים המקוריים) בכל פינה, פגוש קדמי, מיגוני סף, מיגון דיפרנציאל וכננת 9500 ליברות מתנוססים על המכונית.
כך עבר דיפנדר משנת המודל 94' מהפך מפסולת ברזל לרכב שטח חי ובדרך להפוך לכלי מסעות כשבתכנית התקנה של מיכלי מים, מיטות מתקפלות, תאי-אחסון רבים ועוד.
כל מה שדרוש להפלגת שטח ארוכה.
על החלק הזה – האחרון – מופקדים אבי אברמוביץ ואורן תשובה מסדנת נייטצ'ר שבבני דרום. כ
אן גם אנחנו פגשנו את הדיפנדר בתום ניסויי ההרצה שלו וממש לפני שנייטצ'ר מתחילים את ההתקנות.
עוף נדיר
הדרמנו לעבר הנגב המערבי באחר הימים הגשומים והסוערים של החורף.
הרי דיפנדר הוא לא כלי שיירתע ממים ובוץ ואת שני אלו מצאנו למכביר באותו היום.
בלי נעילות דיפרנציאל, בלי בקרת משיכה אלקטרונית (TC) ועם מהלך מתלה גדול וצמיגים דקים וגבוהים, מתגבר הדיפנדר על הבוץ בדרך שבה אלוהים התכוון לכן מבראשית ומבלי לתחמן.
כמובן שהדרך לשטח, על הכביש, היא הרע ההכרחי לפני התענוג של הבוצה. המנוע שואף ונושף באנמיה המוכרת מהדיפנדרים של הדור ההוא והכלי בקושי מצליח להתייצב בקצב התנועה שעל הכביש הדו-מסלולי בואכה אשקלון ודרומה. הברזט נחבט ברוח, ובריזה קרה ולחה חודרת במרווחים ומחדדת את החוויה האורקולית הזו.
לרדת לשטח זה רק עניין של להפנות את ההגה
על יעלות מערכת ההנעה וסגולותיו של הדיפנדר בשטח כבר נכתבו ספרים שלמים ואני לא ירחיב כאן בקלישאות.
במילה אחת – תענוג.
נדרשת אמנם הרבה עבודה פיזית מאחרי ההגה, למנוע תחום יעיל צר ונדרשת בחישת הילוכים מתמדת.
מאמצי התפעול יגרמו לכל בוגר SAS להתעייף. וזה תענוג.
מאשר שמאז שנהגתי במיני מקורית בכביש של קול דה טוריני (קטע אספלט ספגטי במיוחד מראלי מונטה-קרלו) לא נהניתי כל-כך מנהיגה אמיתית ומתפעול על-אמת של מכונית כה פיוריסטית וכה חסרת פוזה כמו הדיפנדר.
ואז החלקתי מהדרך הבוצית לתעלה מוצפת ושקענו עמוק בסחף.
הזדמנות מצוינת לעצור את הריצה של היום, להדליק גזיה ולחמם קומקום תה חזק ומתוק ולהזמין חבר להשתתף בחגיגה – ולחלץ אותנו אם אפשר.
בחזרה לעתיד
אני מאוד אוהב את הדיפנדרים. ובכל פעם שאני נוהג באחד מאלו אני מתקשה להבין מדוע.
מאחר שכמכונית מהשורה – בוודאי בהקשר המודרני של המילה – הכלי הזה שייך לעידן אחר. ובכל זאת יש משהו מקסים בדרך המיוסרת שבה הסייר האנגלי מושך עצמו בכביש ומדלג על פני השטח.
מקסים אני לא בטוח שהיא המילה הנכונה – אולי שובה לב יתאר במדויק יותר מה שהדיפנדרים עושים לי.
ואני לא לבד – מסתבר
זה מדהים איך פתאום רבים מחפשים 110 או 90 פתוחים.
איך מכונית שערכה במחירון עומד על כ-40 אלף שקלים, שווה ברחוב 100 אלף. וזה הסכום שהוצע כבר לנ' עבור הכלי המשופץ – ונדחה על הסף.
יש לו יותר מדי תוכניות ויותר מדי חוויות מתוכננות בשביל למכור עכשיו את הדיפנדר שלו. כשהיעד הראשון – לאחר סיום העבודה – הוא לצאת עם הכלי לטיול באנגליה - במולדת.
וזו בעיניי אחת מסגירות המעגל היפות ביותר שאפשר לעשות.
תודה מיוחדת לאבי ולאורן מסדנת נייטצ'ר בבני דרום על העזרה בהפקת הכתבה
חמישה דיפנדרים - חמש גישות שונות
תגובות