חזרה לויקי

ב.מ.וו

יצרנית מכוניות יוקרה ואופנועים גרמנית

 

יצרנית מכוניות היוקרה הגרמנית נכנסה לשוק רכבי השטח הרכים רק לקראת שנת 2000 ועשתה שם חיל

 

 

הולדתה הרשמית של ב.מ.וו (Bavarian Motor Works - BMW) מתוארכת אמנם לשנת 1916, אבל שורשיה נעוצים בחברת ראפ (RAPP) שהוקמה על ידי קארל ראפ כבר בשנת 1913. החברה עסקה בייצור מנועים למטוסים, וכשזכתה בחוזה גדול לאספקת מנועים לצבא הקיסרי הגרמני, שינתה את שמה לב.מ.וו.

 

 

 

 

בתום מלחמת העולם הראשונה, נאסר על החברה לעסוק בייצור מנועי מטוסים והיא פנתה לייצור אופנועים ומאוחר יותר גם לייצור מכוניות. הראשונות שבהן היו מכוניות אוסטין שיוצרו ברישיון בגרמניה. עם עליית הנאצים, שהפרו את חוזה ורסאיי, חזרה ב.מ.וו לייצר מנועי מטוסים לטובת מכונת המלחמה הגרמנית. בתקופה זו החזיק במרבית מניות החברה התעשיין האוסטרי קמילו קסטליוני (Camillo Castiglioni), שהיה ממוצא איטלקי. קסטליוני רכש גם את מפעל המטוסים של גוסטב אוטו (בנו של אוגוסט אוטו, שנחשב לאחד ממציאי מנוע הבעירה הפנימית), צירף את פעילותו לחברת ב.מ..וו ושינה את שם המפעל למסרשמידט. המטוסים של חברה זו היוו את עמוד השדרה של מטוסי הקרב הגרמניים במלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

במהלך המלחמה, בנסיבות שאינן ברורות דיין, עברה השליטה בחברת ב.מ.וו לידי משפחת קוונט (Quandt). אבי המשפחה, גונטר, היה תעשיין טקסטיל שעשה את הונו כספק מדים לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אשתו השנייה, מגדה, שהיתה גם אם אחד מבניו, התגרשה ממנו ונישאה ליוזף גבלס, שהפך לימים לשר התעמולה של היטלר.
קוונט הצטרף למפלגה הנאצית וזכה לתואר ''מוביל הכלכלה המלחמתית'' מידי היטלר. במהלך המלחמה, קיבל לידיו מפעלים במדינות שונות שנכבשו על ידי הנאצים. קוונט, שהעסיק במפעליו עובדי כפייה רבים, נעצר בתום המלחמה אך נשפט באישום קל ושוחרר באופן כמעט מיידי.
כשנפטר, ב-1954, ירשו בניו, הרברט והרלד, את עסקיו. מלבד השליטה בב.מ.וו, הוא היה גם בעל נתח גדול ממניות דיימלר-בנץ, בעל חברת וארטה למצברים, בתי חרושת לעיבוד מתכות, מכרות ועוד. ברשימת 100 האנשים העשירים ביותר בגרמניה היום, יש 8 שהם צאצאיו של קוונט. לאחרונה, בעקבות האשמות חוזרות ונשנות על האופי הנפשע של פעילות קוונט בתקופת המלחמה, הודיעה המשפחה כי תקים קרן שתעסיק היסטוריונים בלתי תלויים לבדיקות האשמות אלו.         

 

 

עם סיומה של המלחמה, עמדה שוב ב.מ.וו בפני שוקת שבורה: מפעליה הופצצו על ידי בעלות הברית, המפעלים ששכנו בחלק במזרחי של גרמניה הולאמו על ידי הסובייטים ושוב היה צורך להתחיל הכל מהתחלה. במשך שלוש שנים נאסר על מפעלי החברה לעבוד, אחר כך החלו לייצר שם אופניים ורק ב-1948 יצא לשוק אופנוע ראשון מתוצרת ב.מ.וו של אחרי המלחמה. ההמשך היה במכונית נוסעים קטנטנה, האיזטה, ורק במאמץ של שנים רבות קנתה ב.מ.וו לעצמה שם של יצרנית מכוניות יוקרה.

 

 

 

 

את רכב השטח הראשון שלה בנתה החברה ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הרכב, ב.מ.וו 325, נבנה לפי מפרט מדוייק של הצבא הגרמני והוא כלל דיפרנציאל מרכזי ננעל, נעילות רוחביות בשני הסרנים, היגוי בארבעת הגלגלים, מתלה נפרד לכל גלגל. על פי אותו מפרט נבנו מספר כלי רכב דומים, כמו המרצדס G5, אך הם יוצרו במספרים מועטים ורכב הסיור שנבחר בסופו של דבר על ידי הצבא היה הפולקסוואגן קובלוואגן.

 

 

 

 

ב-1994 רכשה ב.מ.וו את רובר הבריטית, שכללה גם את לנד רובר, והשמועות בעולם הרכב היו כי הרכישה נעשתה כדי לחסוך בעלויות פיתוח של רכבי 4X4, תחום שאליו התכוונה ב.מ.וו להיכנס. ואכן, בשנת 2000 – שנה בלבד אחרי שרכב השטח המודרני הראשון שלה, ה-X5, יצא לשוק – מכרה ב.מ.וו את לנד רובר לחברת פורד. ה-X5 יועד בעיקרו לשוק האמריקני וגם מיוצר בארה''ב.

 

 

 

 

מהרכישה הבריטית, השאירה לעצמה ב.מ.וו רק את המותג המצליח מיני, שדגם 4X4 שלו אמור לצאת לכבישים בתקופה הקרובה. כמו כן, היא נשארה הבעלים של חברת רולס רויס. היצע דגמי השטח שלה, מלבד ה-X5 כולל גם את ה-X3 ואת ה-X6. ה-X1 אמור להגיע לאולמות התצוגה בשנת 2010 (מורה נבוכים לדגמי השטח של ב.מ.וו, נוכחיים ועתידיים).

 

 

 

 

אופנועי השטח של ב.מ.וו עשו חיל במרוצי דאקאר השונים, עם שישה ניצחונות בסך הכל: הוברט אוריול ב-1981 ו-1983, גסטון רהייה ב-1984 ו-1985, וריצ'רד סיינט ב-1999 ו-2000. בשנים האחרונות יש לחברה גם קבוצה רשמית של מכוניות בדאקאר, שנותנות ''שואו'' אך טרם הגיעו להישגים של ממש.