מסע לנמיביה

כל מי שמכיר את הסיפור על הנסיך הקטן, שפחד שעצי הבאובב יתפסו לו את המקום על הכוכב, מוזמן להגיע לנמיביה. שם יוכל לראות בעצמו שגם לנסיך הקטן כבר אין סיבה לפחד ושיש מקום לכל עצי הבאובב, לכל האנשים ולכל החיות גם יחד.
כתב: אריאל כהן | צילמו: ניצן בן יהודה ויעל וייס

 

 

 

אני לא יודע איך נראה גן עדן, אבל אני משוכנע שהוא דומה לנמיביה! כל מי שמכיר את הסיפור על הנסיך הקטן, שפחד שעצי הבאובב יתפסו לו את המקום על הכוכב, מוזמן להגיע לנמיביה. שם יוכל לראות בעצמו שגם לנסיך הקטן כבר אין סיבה לפחד ושיש מקום לכל עצי הבאובב ולעצים אחרים, לכל האנשים ולכל החיות גם יחד. יצאנו מהארץ בחסות הליל ונחתנו בנמל התעופה הרשמי של נמיביה, WINDHOEK, לקראת הצהרים. כבר מחלון המטוס ניתן היה לראות את המראה הכל-כך לא מוכר לנו, הישראלים - מרחבים! תוך זמן קצר מרגע הנחיתה היינו בדרכנו לעיר. לאחר התארגנות קצרה על טנדרי הטויוטה ומסע קניות מתיש (בשר ובירות), מצאנו את הכיוון ויצאנו לדרך, לא לפני שעברנו לצד הנכון של הכביש, שכן בנמיביה נוהגים הפוך מאתנו. נסענו כ-70 קילומטר צפונה, למאגר המים המלאכותי VON BACH DAM. לקראת השקיעה הגענו לאגם, פתחנו את אוהלי הגג היעילים וכמובן את הבירה הראשונה. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שלי בנמיביה, הנחֵיתי את הערב הראשון ונתתי דוגמא אישית והדגמה מקצועית של איך לועסים בשר מיובש ואיך משלבים אותו עם הבירה המקומית המצוינת. הבוקר היה מקסים: שקנאים וברווזים שוחים להם באגם, רחש גזיה, עם ריח הל מארץ ישראל. העמסה יותר יעילה של הרכבים, קשירות אחרונות של הציוד, מבט חטוף על המפה ואנו על הרכבים, מתקדמים צפונה. יש לנו כ-500 ק''מ של נסיעה מינהלתית עד לשמורת אתושה, בצפון נמיביה.

 

 

שמורת אתושה

 

זאת שמורה מאוד מיוחדת; רוב שטחה הוא מלחה ענקית, שבגלל אדמת החרסית הצפופה אוגרת מים בעונת הגשמים. לאחר שהמים מתאדים, נותרים רק מלחים ומינרלים על פני האדמה, הנותנים גוון לבן אפור לקרקע הצחיחה. באתושה ממש לא קשה למצוא את החיות; יש בורות מים מעטים והרבה חיות צמאות. שטח השמורה הוא למעלה מ- 22,000 קילומטרים מרובעים (מעט יותר משטחה של ישראל בתחום הקו הירוק) וחם שם מאוד, אך ממש בטויוטה הממוזגת ממש לא מרגישים זאת. אורח החיים בשמורה מדהים אותי: כולם רוצים וצריכים לשרוד, אבל יש סדר מסוים. התיישבנו לתצפית באחד מבורות המים, כדי ללמוד את ספר החוקים האפריקאי למנהגים מקומיים ושתייה מנומסת. לאחר חצי שעה הגעתי למסקנה: כשפיל צמא מתקרב לבור כדי לשתות, כדאי לפנות לו את הדרך. זה כל כך פשוט ואכזרי. היה שם קרנף שפשוט חיכה וחיכה עד שהפיל יגמע את כל 200 הליטר להם הוא זקוק. נסו לדמיין מתי הגיע תורו של התן המיובש. גם שלושה ימים בשמורה לא הפכו אותנו לאדישים למראה אריה, פיל או ג'ירפה. אך מה לעשות, חייבים להמשיך הלאה. הזמן קצר והדרך ארוכה.

שמורת אתושה

 

 

חווה לגידול צ'יטות

 

על השער כתוב ''BEWARE OF CHEETAH''. אני נעמד מולו וחושב. כדי להסוות את פחדנותי אני מחליט שכדאי לצפור ולחכות למישהו אמיץ יותר, שיפתח את השער. והיא אכן הגיעה: אישה מבוגרת, שארבע צ'יטות מתרוצצות סביבה, קיבלה את פנינו יפה. נכנסנו פנימה ושמענו הסבר קצר על כל מה שצ'יטה אוהבת או לא אוהבת. יש שם חתולים ענקיים, הכי מהירים בעולם. הם שוכבים להם מתחת עץ ואני, בפוזת המדריך הגיבור והאמיץ - כורע ברך ליד אחד מהם, מלטף, מצטלם. קל מאוד לשכוח את כל מה שאומרים על האינסטינקט של החתול, אבל לא משנה כמה תפנק אותו, הוא לא ישכח איך צדים. בכל העולם יש עכשיו כ-7,500 צ'יטות, מתוכן כ-2,500 בנמיביה. מכיוון שבנמיביה יש חווֹת בקר וחווֹת צאן גדולות, הם מצמצמות מאוד את שטח המחיה של חיות הבר. עד היום מתבצע הרג של צ'יטות המסתובבות בחווֹת הפרטיות ומשחרות לטרף, והמטרה של חוות גידול הצ'יטות היא לשמר את הזן ההולך ונכחד של הטורפים האלו. בשם המצפון והמדינה תרמנו תרומה נאה לשימור זן זה של החתולים.

חווה לגידול צ'יטות

 

 

קוקואלנד

 

ראשי כמרקחה, אני מנסה לחשוב כמה דלק אני באמת צריך לאזור נידח זה. בסוף נכנסנו לקוקואלנד עם 150 ליטר דלק למכונית, הרבה בירות, מים ואוכל, שכן אין לנו איפה לחדש מלאי בשלושת הימים הקרובים. הגענו לעיירה אופוו, נקודת הכניסה שלנו לאזור הקוקואלנד. הדבר הראשון שתפס את עינינו היה שתי נערות צעירות חשופות חזה ומרוחות במין צבע אדמדם. אלו הן בנות משבט אדומי העור (האובה הימבה). שבט זה בחר, על אף הקִידמה הסובבת אותו, לשמר את אורח חייו המסורתי והקדום. לאורך כל תקופת השוטטות בקוקאלנד, מלווים אותך פרצופים סקרניים אלו. ההימבה מתפרנסים מגידול צאן ובקר. הם גרים בבקתות בוץ, וכל מתחם של מספר בִּקתות הוא משפחה. במרכז המתחם יש מכלאה, בה הם מלינים את הבקר בלילה ומוציאים אותו למרעה במשך היום. הלבוש הססגוני של ההימבה מתבסס על עור הפרה או העז האחרונה שהם אכלו, והוא מינימלי בלבד. האופן שבו הם מקשטים את עצמם וסידור השיער המקורי שלהם מלמד אותנו על מעמדו של אותו אדם (הם מתלבשים ומתקשטים באופן זה כבר דורות על גבי דורות).

קוקואלנד

 

 

 

 

ביציאה מהעיר שילבנו את ההנעה הקדמית והתחלנו בעלייה לכיוון מפלי אפופה, שעל נהר הקוניני, המהווה את גבולה הצפוני של נמיביה עם אנגולה. אנו עומדים יפה בלוח הזמנים. ניצן אומר לי ''יאללה, קפה''; אני מגיב במהירות ומייד פותחים שולחן ומעמידים כיסאות. שוב אותו רחש מוכר של הגזייה והרי לפנינו פיקניק מושלם. ''איזה אבסורד'' אני אומר, ''לצאת מהטויוטה הממוזגת, לפתוח שולחן עם כיסאות, לצלם זקן חביב מהשבט ולהוציא מן המקרר גבינת פילדלפיה עתירת שומן, מרוחה על לחם די טרי, באחד האזורים היותר נידחים בעולם''. זה כל כך מדגיש את הקיצוניות שבעין עולמנו לעולמם, אבל הנה, כשאתה בתוך זה, אתה פשוט משתלב. לקראת הערב בקוקואלנד, הכל נראה לפתע שונה. למרות התשישות מהיום הארוך ומיחושים קלים בגב התחתון, אף אחד מאיתנו לא מצליח להישאר אדיש למראה השקיעה המרהיבה במפלים. פשוט קסם. המפלים לא כל כך גבוהים ואימתניים, הם פשוט רחבים. הנהר מתפצל לכמה ערוצים, כאשר בין הערוצים צומחים להם עצי באובב ענקיים, שנחנקים מרוב מים.

 

 

אל מעמקי הכלום

 

בוקר חדש. מטרתנו היום היא לרדת לכיוון דרום מערב, אל מעמקי הכלום של הקוקואלנד, לאזור הכפרים היותר נידחים של ההימבה. לקראת הצהרים כבר ממש היינו בפנים, נאבקים בדרך. לא מורידים את העיניים מהמפה, כי אין לנו דלק מיותר לשרוף על טעויות בדרך. הגענו למעברים קשים במיוחד, כולם מקשיבים ונוהגים בזהירות. אני שומע את המתלים של הטויוטה עובדים קשה על האבנים הגדולות, אך הרכבים לא מאכזבים ורמת הנהיגה של החבר'ה די מרשימה, ולאט לאט ובצורה אלגנטית עברנו את המעבר הקשה של היום. עוד לא הספקנו לנוח, ולפנינו על אם הדרך התנוסס לו אחד מעצי הבאובב היותר גדולים באפריקה, עצרנו, והחלטנו להישאר ללון לידו. חלוקת תפקידים קצרה בין החבר'ה, והפויקה על האש. זהו סיר קדרה אפריקאי, שכל מה שלא מכניסים לתוכו יוצא טוב. פשוט מעדן. תבשיל הקדרה היה מצוין. עכשיו, כשכולנו עייפים, מסכמים את היום בפחית בירה צוננת (כמה טוב שיש מקרר באוטו). בבוקר, בודקים שמן ומים, מנקים את פילטר האוויר מהאבק, חיזוקים למה שהשתחרר - ואנו בדרכנו שוב. לאחר כ-3 שעות של חיפושים אחר הדרך המסומנת במפה, אנו מגיעים למסקנה שהקשר בין המפה למציאות הוא מקרי בהחלט. לאחר שממש אנסנו את אחת הדרכים להתאים למה שמסומן במפה, אנו נכנעים ולוקחים את הדרך החלופית והארוכה. מצאנו אותה בקלות, אבל אנחנו בפיגור של 3 שעות, פיגור שגדל והולך בגלל בעיות עבירות. הדרכים של היום הן שילוב של שיוט בחול עם מעברי נחלים חוליים ועמוקים, מה שמאֶט מאוד את קצב ההתקדמות שלנו. בדרך העוקפת התקדמנו על קו אגן של שלוחה. כל הדרך הייתה במין דרדרת של סלעים כשהגלגלים מנסים נואשות להיאחז באבנים (עבודה קשה). בעקבות הבלבול של תחילת היום החלטנו למהר טיפה, כי אנו חייבים להתחיל היום בנסיעה דרומה ולנסות ולהתחבר לשביל המקורי.

אל מעמקי הכלום

 

 

 

 

ככל שמדרימים, הנוף נהיה צחיח ומדברי יותר. אחר הצהריים הגענו סופסוף לדרך המקורית שלנו. הנוף נפתח לחלוטין למין סוואנה אין סופית ודרכי עפר משובחות, שאיפשרו לנו לצמצם את הזמנים שאיבדנו בבוקר. ממש לפני השקיעה הגענו ל-PUROS, שהתגלה כנווה מדבר יפהפה. חנינו מתחת לעץ שיטה ענקי והתחלנו בעבודות מטבח. אוי, אני והפה הגדול שלי. איילת הזכירה לי שבליל אמש, אחרי כמה בירות, הבטחתי שאכין לחם בפויקה, אם הם יכינו שקשוקה. הבטחתי, ולכן אקיים. בעודי לש את הבצק נשמעה אנחת גועל מפיה של יעל. ''מה קרה?'' אנחנו שואלים, ''שומו שמים, יש תולעים על העץ!'' תראו, אין לנו בעיה עקרונית עם תולעים, אבל הן פשוט נופלות בכמויות, עלינו ועל כל דבר שעומד מתחת לעץ. מסדר אמריקאי. מעבירים את המחנה! איזה לחם!! ממש משהו להתגאות בו. מסיימים כיכר לחם ענקית וסיר שקשוקה אימתנית, גרעפס ולישון. בבוקר, מתברר שהיה ביקור של פילי מדבר לידנו. איזו הרגשת החמצה; לנסות ולראות פיל מדבר בחושך. יצאנו שוב לדרך. נשארו לנו 150 ק''מ בלבד עד לתחנת הדלק הקרובה, ב-SEISFONTEIN. הנסיעה היא בתוך ערוץ נחל חולי. כ-500 מטר מהמחנה אנו מגלים שממש על הנחל בו ישנו, מחכים פילי המדבר, ג'ירפות ועדר ראמים שנצלם אותם. באפריקה קשה לתאם מראש דברים, והכי קשה זה לתאם עם החיות שיחכו לך מעבר לסיבוב. כל מפגש כזה הוא רווח נקי. החישוב של הדלק היה נכון. הגענו לסספונטיין עם קצת עודף במיכלים. החבר'ה אומרים בקשר, שהגענו לציוויליזציה. אני אומר שהכל יחסי. אחרי כמה ימים בקוקואלנד, אפילו הפרדוקס של חמור ועגלה העומדים בתחנת דלק באמצע המדבר, ושל מתדלק עם נעל אחת נראה ציוויליזציה!

 

 

אל הים

 

יצאנו מהקוקואלנד והמשכנו בנסיעה לכיוון החוף (SKELETON COAST). עוברים בעיירת כורים, שכבר כעשר שנים המכרות בה לא עובדים, אבל יש כמה משפחות המתעקשות לחיות במקום. אזור זה הוא כבר מדברי לחלוטין, נטול כל צמחייה או כל סממן חיים אחר. פנינו מועדות מערבה לים. אנו עוברים ממערב לרכס ההרים BRANDBERG, המתנשא לגובה של 2553 מטר מעל פני הים (זהו ההר הגבוה ביותר בנמיביה). מדבר אדמדם ואין סופי וממש חם פה. הרוח החמה נותנת הרגשה של פן במספרה, ישר בעיניים. נוסעים מערבה וכל רגע נדמה כאילו אתה כבר מגיע ורואה ים, אך לא. זוהי האשליה המתעתעת (פטה מורגנה). ממש לא ברור מה קורה כאן. בהחלט אחד הנופים המוזרים (אך היפים) יותר שקיימים. המעבר לקו החוף הוא ממש חד וקיצוני. רוחות האוקינוס האטלנטי קרות וחזקות. הגענו לחופו של האוקינוס האטלנטי ממש בנקודה בה הגיע דייגו צ'או - האדם המערבי הראשון – לנמיביה, בשנת 1485. כדי לסמן את ההישג המרשים שלו הוא בנה שם צלב, ושייך את ההישג למלך פורטוגל.

אל הים

 

 

 

 

כיום המקום נקרא קייפ קרוס והוא נשלט על ידי מושבת כלבי ים ענקית - כ-100,000 פרטים. כולנו ראינו כלבי ים בטלוויזיה, אבל אף פעם לא רמזו אפילו במעט על מה שכל כך ברור אחרי חצי דקה עם כלבי הים - הם פשוט מסריחים! (לי אישית הריח מזכיר תרנגולי הודו + דג מת). לזכותם נאמר, שלא משנה כמה זמן אתה לידם, הם לא משעממים לרגע. משחקים, משתזפים, נובחים, פשוט חיים נכון. מקייפ קרוס ירדנו דרומה לעיר SWAKOPMUND. כולם שמחים להגיע לעיר. מקלחת חמה, תלבושת ייצוגית ויוצאים לאכול במסעדה בעיר. לגבי העיר עצמה, כמו האשליה המדהימה של החיבור של המדבר עם האוקינוס האטלנטי. לשם השלמת ההזיה, מיקמו שם את העיר. זהו מעוז גרמני באמצע האפריקה הכי שוממת שאפשר לדמיין. למעשה, הלבנים שחיים בעיר הם היאפים הנמיבים (לבנים כמובן); מכוניות גרמניות משובחות, בתי קפה המגישים קרם שניט וברוהאוס שלא מאכזב. כל כך יפה ופסטורלי ויותר מכל - לא שייך. הלבנים הקימו את המקום בתחילת המאה ה-20, והם מציגים לראווה את ההיסטוריה של המקום. יאמר לזכותם, שאף אחד לא חי שם לפניהם. האוכלוסייה השחורה שחיה שם הם נותני השרותים לאשליה היאפית על שפת האוקיינוס, בחוף השלדים.

 

 

שמורת הדיונות

 

לאחר כמה אקטים בורגניים בעיר, המשכנו לכיוון דרום-מזרח, לעבר הדיונות הכי מפורסמות בעולם, בשמורת SOSUSVLEY. כמות החול שם לא ניתנת לתפיסה. גודל הדיונות הוא עצום, הטיפוס עליהן קשה אבל הצבע, הצבע. המשחק הזה של השמש והזויות, בשקיעה או בזריחה, פשוט מדהים! הקווים כל כך חדים, העוצמה והסבלנות של הרוח זה הדבר היחידי שמסוגל להזיז את ערמות החול האדמדם הזה מרחק של כמה מאות קילומטרים, ולהניח אותן על הקרקע בכזה טוב טעם, כמו שאומרים אצלנו. לקראת הערב הגענו לבסיס אחת הדיונות והתחלנו בטיפוס המתיש למעלה. נשבה רוח נגדית קרה אבל נסבלת. עלינו עד לאן שיכלנו במצבנו, התיישבנו וחיכינו לשמש שתרד ותצבע את הכל בצבע ההולם דיונות. אני חייב לציין, שאחרי ההסבר המאלף שלי על נהיגה בחול, אני זה ששקע הכי הרבה - כי אין חכם כבעל ניסיון. שילוב של הרבה דברים לעיתים מבלבל אותנו, אבל שילוב של נמיביה עם טויוטה 4X4, דרכים לא נגמרות, סיר פויקה, בשר מיובש ובירה? כמו שאומרות הפולניות: שאלה יהיו הצרות שלנו בחיים!

שמורת הדיונות

 

תגובות

0 תגובות