מסע ג'יפים לירדן, 11/10/19 - חול המועד סוכות 2019

חרושת השמועות על הקשחת הנהלים בכניסה לירדן לא הרתיעה אותנו מלצאת בחול המועד סוכות לטיול ג'יפים בממלכה השכנה, ראש בראש מול שוטרי הגבול הירדנים הקשוחים והנחושים למנוע כניסת ג'יפים "משופרים". זה  לא היה קל, אבל הצלחנו לעבור - ומאותו רגע, ירדן היתה טובה אלינו והחיוך לא ירד מהפנים

לטיולים בירדן תמיד היה אופי ומעמד מיוחד באתר השטח. כי טיולי הג'יפים בשטחי המדבר הפראיים של שכנתנו ממזרח, הם למעשה היחידים שמאפשרים לנו לבצע אותם בכלי הרכב הפרטיים שלנו. ג'יפאי אמיתי רוצה להגיע לכל מקום בג'יפ שלו, אותו בנה ושיפר באהבה ובהשקעה לא קטנה. הנסיון מלמד שאם יש אפשרות לטייל במדינה שכנה עם רכב השטח הפרטי שלנו בעלויות לא גבוהות מדי, זו האופציה שהרוב המוחלט יעדיף, למרות הבירוקרטיה וכאב הראש הקל הכרוכים בחציית הגבול ברכב, שמתגמדים כשאתם דוהרים במרחבי ואדי רם בג'יפ שלכם, עם חיוך מטופש מרוח בין האזניים. שלא לדבר על התמונות שתראו אחר כך לחברים, בגאווה לא מוסתרת.....

"כאב ראש קל"?.... האמנם?

עד לפני חודשיים-שלושה, התהליך אכן היה קל למדי. נהלי היציאה עם הרכב מישראל דרך מעבר-הגבול ערבה ע"ש יצחק רבין, פשוטים והגיוניים ומתבצעים במהירות וביעילות. בצד הירדני לעומת זאת, נדרשת סבלנות והזמן גמיש עד מאוד. יותר טפסים למלא, יותר אגרות לשלם, יותר חותמות לקבל בדלפקים שונים שמפוזרים ללא סדר הגיוני, התורים יותר ארוכים ויותר איטיים, צריך להתקין לוחיות רישוי ירדניות, לקלף סטיקרים בעברית (For your safety"". אני לא מתווכח) לעשות ביטוח... השוטרים הירדנים מנומסים, אבל לא תמיד עובדים ביעילות – ובכל זאת, גם ביום עמוס במיוחד במעבר הגבול, קבוצה של 6 כלי רכב כמו שלנו תסיים את המעבר כולו תוך שעתיים-שעתיים וחצי לכל היותר ותוכל להתחיל בטיול.

אבל לפני חודשיים-שלושה התחילו השמועות להתגלגל – ממלכת ירדן לא מאפשרת עוד כניסת רכבי שטח משופרים, טרקטורונים, רכבי שטח קלים (SBS) ואופנועים. מה נהיה?... הסיבה בנאלית ומעצבנת - קבוצות ג'יפאים ישראליים במפלצות משופרות שנכנסו לירדן, עשו שם בלגן: נהיגה פרועה בדיונות, פריצת דרכים חדשות באיזורי שמורות אסורים בנהיגה, "התפלחות" לשמורת ואדי רם ללא תשלום דמי כניסה, סצנות של דריפטים מעלי ענני אבק סביב חאנים שקטים, מוסיקה רועשת, שתיית אלכוהול לשוכרה והתנהגות כללית שלוחת רסן ופרועה. אצל הירדנים אין חוכמות - אחרי מספר רב של תלונות, הם החליטו לשים סוף לתופעת הישראלי פורע החוק שמפרק את השטח ממרום סיפונו של רוביקון מפלצתי או מאחורי ההגה של RZR או מאווריק X3 עצבניים. מעכשיו, כל רכב ישראלי משופר חשוד כמי שנהגו מתכוון להשתולל - ועל כן לא ייכנס לירדן. נקודה. סוף.

זו החלטה מוזרה, שמעבר להקשחת הנהלים עבור מטיילים ישראלים שתגרום לחלקם לוותר מלכתחילה על ביקור בירדן – היא פוגעת בראש ובראשונה בפרנסתם של ירדנים רבים וטובים שמתפרנסים מתיירות. מסמך הנחיות רשמי בנושא יצא ממשרד התיירות הירדני למעברי הגבול ודלף לרשת, בתרגום גוגל עילג לעברית – "מכונות דחף ארבע-על-ארבע המתקדמות", כך הוגדרו שם הג'יפים שלנו. בהתחלה צחקנו. אחר כך הפנמנו שהירדנים מתכוונים לכל מילה ברצינות תהומית.

שפני נסיונות שניסו להיכנס ונאלצו לשוב על עקבותיהם כלעומת שבאו, סיפרו ששוטרי הגבול הירדנים לא מבזבזים זמן בנסיונות להבין מה כתוב ברשיון הרכב. הם לא יחטטו לכם במידת הצמיגים או בחוקיות קיט ההגבהה ולא יחפשו אחר שינויי מבנה וליקויי בטיחות. "משופר" מבחינתם זה כל מה שלא נראה מקורי מהיצרן או שסתם לא בא להם טוב בעין, הלא ממש מקצועית מין הסתם. וכך החלו לשטוף ההודעות ברשתות החברתיות, על כלים תמימים לחלוטין שכניסתם נאסרה בגלל שנורקל, או כננת, או זרקורי לד, פגוש מתכת... אפילו מדרגות צד מברזל וצמיגי שטח עוררו ויכוחים וגררו עיכובים ואי נעימויות... דגמי רכב מסויימים כגון רנגלר, סורבו בתוקף למרות שלא היו משופרים כלל.

אז מה? יהיה טיול? כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל ו"יהיה בסדר". אבל לא השליתי את עצמי. אמנם כלי הרכב של הקבוצה שלי מקוריים, כשרים לחלוטין ותמימי מראה כביום בו התגלגלו מהסוכנות אל הכביש, איתם לא תהיה שום בעיה. אבל היה לי ברור שג'יפ הסופה המדוגם והקרבי שלי יקפיץ את הפיוזים לקציני מעבר הגבול הירדני.

שלחנו תמונות של הג'יפ לחברת התיירות הירדנית עימה אנחנו עובדים, והם שלחו בחזרה עצות/בקשות/הוראות מה לפרק מהג'יפ. מכשיר קשר כמובן (אסור להכניס מכשיר קשר לירדן), מנשאי ג'ריקנים – נראה צבאי ומאיים מדי - לפרק. כננת – לפרק, שהרי פורעי החוק הישראליים בואדי רם פרצו וגררו מחסומי אבנים באמצעות כננות... על הדרך ירד גם הלד-בר. את החישוקים האגרסיביים החליפו ג'נטים צרים ללא אופסט ש"כינסו" את הצמיגים אל תוך המרכב. למראית עין ולמרבה הזוועה הויזואלית, הסופה הלכה והתכווצה, הפכה לקטנה, עירומה ומסכנה למראה.
 

מועד הטיול התקרב ובא בצעדי ענק ואני תהיתי מה יהיה. מתכונן נפשית לאפשרות שאצטרך להחזיר את הג'יפ לישראל, להפקיר אותו בחניון מעבר הגבול הפרוץ לכל דכפין (ולקוות שלא ייגנב משם), ולשכור בעקבה פאג'רו או נהג בדואי בטנדר היילקס חבוט... הייתי מודאג. תרגיע, אמר לי עופר, "סמי יחכה לך בגבול". סמי, חבר של עופר בעל חברת התיירות הירדנית, עד לא מזמן איש בכיר במערכת השלטון הירדנית, ולמרות שכבר אינו עובד בשירות המדינה, הוא עדיין אישיות נחשבת ומכובדת בירדן. אם יתעוררו בעיות, הוא יצליח לעזור. אולי. האם נרגעתי? קצת. אולי.

כמה ימים לפני הטיול, בדיקות תקינות והכנות אחרונות של הג'יפ וביום חמישי, 23:00 בלילה, יצאתי לדרך הארוכה דרומה. ברדיו נגן USB  עם 400 רצועות המוסיקה לנהיגה האהובות עלי ביותר, שתייה ופירות בצידנית, והיידה. לדרך. אני אוהב לנהוג למרחקים ובמיוחד בלילה, יש משהו ממכר בכבישים הריקים שחולפים תחת אוושת צמיגי השטח של הסופה, ואז וייז מספר לי פתאום על עיכוב בכביש 25, בירידות מדימונה לכיוון צומת הערבה. תאונת דרכים קשה, 3 ג'יפים. פרץ פתאומי של דאגה, מקווה שאלה לא החבר'ה מהקבוצה שלי. תוך כמה דקות, תמונות קשות בווטסאפ, סופה הפוכה, ניסאן פאת'פיינדר לבן קרוע לשניים. זה נראה רע, אבל הם לא מהקבוצה שלי, ולמרות הנזק הרב וחסימת הכביש, יש רק פצועים קל. אבן ירדה מהלב, ואנחנו מתגלגלים לכיוון אילת דרך כביש 40 ומצפה רמון. במצפה ממש קר, זה גם אמצע הדרך וגם המקום הטבעי לכוס גדולה של קפוצ'ינו חזק ולוהט בתחנת הדלק המשופצת, שם אני פוגש חברים ג'יפאים בדרכם לטיול והמנוחה מתארכת ומתמרחת על פני שעה וחצי בכיף גדול. אבל אני לא ממהר, יש מספיק זמן.

היום הראשון - מסע ג'יפים לירדן

04:00 בבוקר, תדלוק אחרון באילת, משהו קטן לכרסם, מעבר הגבול עדיין סגור, שעת המפגש נקבעה ל-07:30 ויש לי זמן לנוח. בפאתי חניון מעבר הגבול, בצל מחפורת, אני מכניס השכמה בטלפון ופורש לשינה עריבה של כמעט שלוש שעות בספסל האחורי של הג'יפ... לילה טוב.

הטלפון מזמזם ב-07:00. צחצוח שיניים מהיר, רכב ראשון של הקבוצה כבר מגיע, ואחריו יתר הקבוצה המונה 5 כלי רכב – משפחות גיל, לונדון וזוהר בשלושה לנדקרוזרים, משפחת שלכט בפאג'רו ואיתי וגל בניסאן פאת'פיינדר. מעבר הגבול עדיין לא נפתח, מספר רב של תיירים כבר מצטופפים בכניסה, אין טעם להידחק ביחד איתם אז אנחנו ממתינים עוד קצת ולאחר כמה דקות נכנסים. הנחיות ראשוניות לגבי מעבר הגבול הישראלי – אגרת יציאה מישראל, החלפת שקלים לדינרים ורכישת ביטוח מקיף ישראלי (לכלי רכב בני פחות מ-10 שנים, לא לסופות בנות 25...) ביקורת דרכונים, ואנו מתגלגלים לאיטנו דרך השטח המפורז אל עבר מעבר הגבול הירדני. אני בראש השיירה ומקבל ווטסאפ מסמי שכבר ממתין לנו, יופי. קצין משופם, מצוחצח וזועף למראה במדים מנומרים בדוגמת הסוואה בלתי אפשרית של כחול כהה, אפור ובז' בהיר (...) מסמן לי לעצור. צועק עלי בערבית. הוא נראה ממש כועס. מה עשיתי?... תוך שניה הוא מתעשת, ובאנגלית משובשת מורה לי לעמוד בצד ולהמתין. שאלתי מה הבעיה ונעניתי "הרכב הזה לא נכנס". אני מנסה להסביר לו, ללא הצלחה יתרה, שהאוטו סטנדרטי, ושאני המדריך של הקבוצה. נאדה. הוא מורה לי להמתין ומכניס את שאר הקבוצה למסלול החלפת הלוחיות. אני מחלק לקבוצה הנחיות כלליות מה לעשות בזמן שאני שולח הודעה לסמי ומבקש שיגיע. שתי דקות חולפות, סמי ואחיו עארף מתייצבים, מחוייכים. את סמי אני מכיר רק מתמונתו שתלויה במשרד אתר השטח, עושים היכרות והוא לוקח מיד את העניינים לידיו, מסביר מה שמסביר למי שצריך ותוך דקות ספורות הקצין הזועף מורה לי להיכנס.

איזה יופי! מכאן ואילך, הכל מתנהל יותר טוב מכפי שיכולתי לאחל לעצמי. הבירוקרטיה הירדנית חולפת חלק ומהר מהצפוי, לוחיות ירדניות לבנות כבר מתנוססות על הפגושים שלנו. המלווה שלנו לטיול הזה הוא עארף, אחיו של סמי, שיתגלה מיד כמדריך מדהים משכמו ומעלה. לא רק בעל ידע רב ונרחב והיכרות אינטימית עם כל שביל, אבן, צמח וכל מקומי שרק ייקרה בדרכנו, אלא גם איש חביב ומצחיק, מלא שמחת חיים, שינעים את זמננו וייתן לנו תחושה של שטיח אדום שמתגלגל לפנינו לאורך כל הטיול וגם נהפוך לחברים ממש. השוטר המלווה שלנו, עימאד, משופם וחייכן, ממתין לנו ביציאה ממסוף הגבול וזורק את התיק שלו לתא המטען. זהו. אנחנו בירדן. ברוכים הבאים!

עכשיו עורכים היכרות בין כולם, כללי נסיעה בשיירה, תזכורת לגבי חוקי תנועה, כללי זהירות ובטיחות בכבישי ירדן שאינם ברמה המערבית שאנחנו מכירים מישראל. כולם גם רעבים אחרי ההשכמה המוקדמת, הנסיעות, כל ההמתנות והתורים. אנו יוצאים בטור ארוך לעבר העיר עקבה, לא ממהרים, בכל זאת, שיבלעו בעיניים את מראה העיר הזרה, הכל כך קרובה לישראל אבל גם כל כך רחוקה. נוסעים דרך שדרת חוסיין בן-עלי למגרש החנייה בכיכר Ayla שבמרכז העיר, הסמוכה לחוף הים, השוק, מועדון היאכטות המלכותי וכמה בתי מלון גדולים, משם נצעד למסעדת "אל מוהנדס" – מסעדת חומוס ופלאפל ברחוב צדדי קטן, פשוטה ואותנטית, כזו שהמקומיים אוכלים בה, לא אחת ממסעדות התיירים הצבעוניות הרבות שפזורות מסביב. המקום תמיד עמוס והומה, סיר עצום של שמן רותח שעשרות רבות של כדורי פלאפל ריחניים רוחשים בתוכו עומד בחוץ, מגרה את התיאבון. אנחנו קבוצה גדולה, 25 אנשים, מתחלקים לכמה שולחנות ומהר מאוד מוגשים לנו קערות של כדורי פלאפל לוהטים (הפלאפל הירדני נהדר, אם כי פחות מתובל משלנו. גרגירי חומוס נטו), חומוס טרי חם, חלק ומצויין, פול ירוק חם, סלטים, לבנה ירדנית (עדינה וטעימה, פחות חמצמצה מזו הישראלית), פיתות ירדניות דקיקות וחמות. לקינוח קפה שחור ירדני עם הל (משובח!) ותה עם נענע רענן, ישר מהאדנית. אוכל פשוט ובסיסי של פועלים, אבל בכמויות, טרי וטעים ומשביע. תענוג. והחשבון? מגוחך במונחים ישראליים.

צעדה בחזרה לג'יפים שלנו, ואנו יוצאים מהעיר לכיוון "אוטוסטרדת המדבר" המכונה גם King's Highway, הכביש "המהיר" המחבר את עקבה לעיר מעאן וממנה לעמאן, עיר הבירה שנמצאת כ-380 ק"מ צפונה. כתבתי "מהיר" במרכאות ולא בכדי - כי מדובר אמנם בכביש דו נתיבי לכל כיוון, עם מהירות מותרת הגיונית למדי של 110 קמ"ש למכוניות רגילות ו-100 קמ"ש למשאיות, אבל מהיר הוא לא כל כך. לא בגלל פקקים חס וחלילה, אלא בשל איכות הסלילה שלו... עקבה היא עיר הנמל היחידה בירדן, על הכביש נעות בכל רגע נתון מאות אם לא אלפי משאיות סמי-טריילר כבדות המתגלגלות אל הנמל או נושאות סחורות ממנו לכל רחבי המדינה (ששטחה גדול פי 4 מישראל). לאורך השנים, תנועת המשאיות הכבדות האינטנסיבית בשני הכיוונים חירבה ופירקה את האספלט ויצרה בו בורות, שקעים וחריצים לרוב, שיטלטלו וירעידו גם את הנוחה והמעודנת שבמכוניות היוקרה. תוסיפו לזה שכל הדרך היא בעליה, את הבאמפרים (פסי ההאטה) הברוטליים המפוזרים לאורך כל הכביש בתדירות מעצבנת, שמחייבים בלימה דרמטית לבל יתפרקו מכלולי הרכב, העדר סימוני נתיבים, קוי הפרדה, גדר הפרדה וגדרות בטיחות (וגם את נטייתם של המקומיים לבצע פניות פרסה מפתיעות, חציות אלכסוניות של הכביש ולעתים גם נסיעה של כמה מאות מטרים נגד הכיוון, סתם כי צריך להגיע מהיכן שהוא בצד אחד של הכביש, לאן-שהוא בצידו השני) שילוט דרכים/תמרורים ישן ומתקלף, וסתם את המוני המשאיות העמוסות שזוחלות בעלייה הארוכה בקצב של צב עייף, וקיבלתם כביש מאתגר לנהיגה שהתנועה עליו איטית ומחייבת עירנות מתמדת.

הנוף מסביב הררי בתחילה, הרי גרניט עצומים שנראים זהים להרי אילת, אבל מהר מאוד הנוף משתנה. קצת אחרי תחנת המכס (עקבה ואילת ממוקמות באיזור סחר חופשי בינלאומי פטור ממע"מ. לנו יש את תחנת המכס הקטנה/סמלית על כביש הערבה מצפון לאילת, אצל הירדנים מדובר בקומפלקס רציני ומרובה נתיבים והשוטרים עוצרים ובודקים כל רכב שמגיע מעקבה) מצוקי הגרניט מתחלפים בהרים אחרים, תלולים ודרמטיים למראה אפילו יותר, עשויי אבן חול נובית בגוון אדום-חלודה, שביניהם משתרעים מישורי דיונה אינסופיים בגוון ורדרד-כתמתם. ברוכים הבאים לואדי רם! תדלוק אחרון עד הפקק והצטיידות בנשנושים ושתייה בסופרמרקט (כי הארוחה הבאה היא רק בערב, בחאן הבדואי בו נלון), ואנו ממשיכים בדרכנו ופונים ימינה לכביש משני צר המוביל לואדי רם, אחד מפלאי הטבע ואתרי התיירות המפורסמים בירדן. מראה תצורות הסלע מסביב בלתי נתפס בתחילה, מזכיר נוף דמיוני של כוכב אחר. אני מתלהב ועארף רק צוחק – חכה, זה אפילו לא ההתחלה של ההתחלה.

עצירה ראשונה בתחנת הרכבת ואדי-רם. זוהי התחנה הותיקה ביותר בירדן כולה, והמסילה כאן היא חלק מתוואי הרכבת החיג'אזית המפורסמת שחיברה את חצי האי ערב, דרך שטחי עבר הירדן וצפון-מזרח ארץ ישראל (אז פלשתינה), לדמשק שבסוריה. עומדת כאן רכבת עתיקה עם קטר קיטור ישן המזכיר סצינות ממערבונים. במפתיע, הקטר נראה מגורז ומתוחזק ומהצינורות שלו מטפטפים מים ונראה כאילו הוא במצב כשיר לנסיעה. עארף מסביר שהקטר אותנטי, מתחילת המאה ה-20. הרכבת באמת נראית מקורית וקל לדמיין אותה מובילה את חיילי האימפריה העותמנית בזמן שהפרשים הבדואים בפיקודו של לורנס איש ערב, רודפים אחריה במרחבי ואדי רם....

מכאן נסענו למרכז המבקרים המודרני להצטייד בכרטיסי הכניסה לשמורת ואדי רם, אותם יש לשמור לביקורות פתע שעורכים הריינג'רים שמשוטטים בטנדרים ברחבי השמורה הענקית. עוד נסיעת כביש קצרצרה כשמשמאלנו מצוקי הר "שבעת עמודי החוכמה" המדהים, הנקראים על שם ספרו האוטוביוגרפי של לורנס, ואנו מגיעים לכפר-רם שלמרגלות הר-רם (1,754 מטרים), נקודת היציאה לטיולים ברחבי האיזור. יש כאן חנויות למזכרות ומאות רבות של טנדרים 4X4 מכל הדגמים והסוגים שתעשיית הרכב היפנית הציעה במשך 50-60 השנים האחרונות, אבל רובם המוחלט בהחלט מדגם טויוטה היילקס, חבוטים יותר או פחות. כולם נועלים צמיגי כביש מופחתי לחץ אוויר ומצויידים במין "סוכה" מעל לארבעה או שישה מושבים מרופדים בארגז והם משמשים להסעת תיירים שמגיעים לכאן באוטובוסים או במוניות מעקבה ומפטרה. כאן אנו מבקרים במקדש נבטי עתיק וזה גם הזמן לרוקן אויר גם מהצמיגים שלנו - כי מכאן ואילך, עד מחר אחר הצהרים, ניסע בשבילי ושטחי דיונות.

הצירים בואדי רם אינם מפולסים כמו השבילים בנגב שלנו למשל, וגם אינם מסומנים. תזהו אותם לפי הקוליסים הנמתחים הרחק קדימה. פני השטח חוליים, לעתים מכוסים דיונה ולעיתים אלה סתם שבילי חול. על צמיגים מופחתי לחץ אין בעיה לנוע בקלות גם בהנעה 2X4 אבל מדי פעם יש צורך לשלב הנעה כפולה כדי לצלוח את מרבצי הדיונה העמוקים יותר, ובוודאי אם רוצים להשתעשע בטיפוס סכיני חול. עארף שמכיר בעל פה כל אטרקציה וכל אבן כאן, מנווט אותנו בין האתרים השונים – עין לורנס, ה"חז'אלי" (ערוץ קניוני עמוק וצר, שעל קירותיו פטרוגליפים עתיקים - כתובות וציורים נבטיים ות'מודיים מלפני אלפי שנים). תצורות הסלע עוצרות נשימה – ההרים העשויים אבן חול נובית מזדקרים כמעט אנכית מתוך דיונות החול, לעתים פניהם בתצורת נטיפים, לעיתים קירות אנכיים חלקים לחלוטין. המראה רב ההוד נראה לא שייך לכאן, כאילו הונחת מכוכב אחר. לא לחינם שימש ואדי רם כלוקיישן לצילומי סרטי מדע בדיוני, חלקם ("הכוכב האדום", "להציל את מארק ווטאני" ועוד) העוסקים בכוכב הלכת מאדים, בהם שימש נופו של ואדי רם לדימוי נופו של כוכב הלכת האדום. על ראש אחת הדיונות, זה הזמן לעצירת קפה. בזמן שהנהגים והנהגות בקבוצה מתמודדים מול העלייה, מי בהצלחה ומי קצת פחות, אני שולף את ערכת הקפה הותיקה ואת הגזייה האלפינית, אבל עארף מגחך – "קפה אמיתי צריך להכין בדרך הישנה והטובה". הוא מקושש כמה ענפי שיחים יבשים, מסדר ומדליק אותם, מחכה שהאש תתפוס ואז מרתיח עליהם את הפינג'ן. זה אולי אותנטי, אבל לוקח את הזמן כאילו אין מחר... אבל מי ממהר? אנחנו במדבר, זה המקום להירגע ולהתמסטל מהיופי והשקט.

העצירה הבאה היא כדי להינות ממראה שקיעת השמש, גם לזה יש לוקיישן מיוחד, כאשר ההרים האדומים מהווים מסגרת מחמיאה למראה עוצר הנשימה. אנחנו לא החכמים היחידים שמגיעים לכאן בדיוק בשביל זה – הדיונה מסביב מנוקדת בעשרות רבות של טנדרים עמוסי תיירים, כאשר אנו למעשה הקבוצה היחידה באיזור כולו שהגיעה בכלי הרכב הפרטיים ולא בארגז של טנדר היילקס מקומי חבוט... המקומיים מעיפים  מבטים סקרניים בג'יפ הסופה הפתוח, רכב שטח מדגם שאינם רגילים לראות באיזור. כמה מהם מתעניינים מה זה בדיוק. כשהם מבינים שיש כאן מנוע בנזין גדול ושתיין, הם מאבדים עניין. כי כאן לא מתפעלים מכוחות-סוס ותאוצות. הם מעריכים ומוקירים חסכון ועמידות של מנועי דיזל פשוטים וטיפשים של פעם. צריכים גמל עם מנוע. יש תיאור מתאים מזה להיילקס העתיק?...

כבר כמעט חושך, ועוד כברת דרך קצרה מובילה אותנו לחאן בו נלון הלילה, לצד כביש פנימי המוביל לעיירה הראשית באיזור ואדי רם – א-דיסה. בשנים האחרונות צצו עשרות רבות של חאנים וקמפים בדואיים ברחבי ואדי רם, על מנת לתת מענה לגידול העצום במספר התיירים שמגיעים לאיזור. זה אולי נחמד, אבל קצת מקלקל את הנוף. חלק מהקמפים הללו הם חאנים דה-לוקס ברמת 5 כוכבים, ובהשראת סרטי המאדים שצולמו כאן, הם מכונים "מרשיאן קמפ" (מחנה מאדים) ובמקום החושות המקובלות בחאנים הרגילים, הם מציעים "אוהלי מאדים" (Martian tents) – אוהלים לבנים גדולים בתצורת כיפה גיאודזית, המצויידים בתקרה שקופה, במרפסת עץ עגולה גדולה סביבם, במקלחת ושירותים צמודים, מיזוג אויר, ויטרינה ענקית הצופה אל הנוף וכל אבזרי הנוחות של חדר מפנק במלון מפואר. מין הסתם גם השהיה בהם יקרה, לעתים יותר מאשר במלון ברמת פאר מקבילה. החאן שלנו קצת יותר צנוע – החושות הירדניות הסטנדרטיות – שלד ברזל מצופה ביריעות צמר עיזים שחורות, עם תקרה אטומה לגשם, דלת עם מנעול, רצפה מכוסה במחצלת בדואית ומיטות ברזל בסיסיות אך נוחות עם מצעים נקיים ושמיכות חמות. מספיק בהחלט והרבה יותר מפנק מחניון לילה בסיסי של רט"ג אי שם בנגב... החבר'ה מקבלים מפתחות, ממהרים למקלחות וב-19:30 נקראים על ידי מנהל החאן לצפות בהצגה – שליפת ארוחת הערב מהטאבון שבאדמה.

אנו מתאספים במעגל סביב ערימת חול, אותה מטאטא הבחור במיומנות תיאטרלית, וחושף מכסה ברזל גדול. לאחר שטאטא אותו היטב כדי לוודא שלא נותרו עליו גרגירי חול, הוא מרים אותו בהנפה אחת, ושולף מתוך טאבון ברזל שתחתיתו מרופקת בגחלים לוחשות, מעין כוננית מברזל, עליה מסודרים זה מעל זה מגשים עמוסים בנתחי בשר עוף, בשר טלה וירקות חתוכים. הכל לוהט ומבעבע ומעלה ריחות מגרים – סככת חדר האוכל כאן ליד, וכל המורעבים מתנפלים על האוכל. בתאבון! אחרי האוכל, תה חם סביב מדורה, אבל אנחנו כל כך עייפים... ב-21:30 אני כבר מתמוטט. לילה טוב.

היום השני- מסע ג'יפים לירדן

הזריחה בואדי רם היא בדיוק כמו השקיעה - מחזה מרהיב שלכבודו שווה להשכים קום לפני 06:00 בבוקר. גם היום יש לנו יום ארוך, ארוחת בוקר מוגשת ב-07:30 וקצת אחרי שמונה אנחנו כבר בתנועה. ראשית – לכפר א-דיסה, על מנת להצטייד במצרכים ובפיתות חמות לארוחת צהרים קלה שנערוך בשטח.
נכנסים שוב לשטחי ואדי רם, ונוסעים לתצפית על הר עומאד-דאמי, ההר הגבוה ביותר בירדן (1,854 מטרים) הסמוך לגבול הסעודי. משם, לקניון לורנס ("לורנס סיק"), אחר כך לשעשועי דיונות וכמובן הקפה ההכרחי, והפעם שני דברים שמשכנעים סופית – הראשון: הקפה השחור הירדני של "Al-ameed" המקביל המקומי לקפה טורקי "עלית" שלנו, שמוצאים אותו בכל מכולת, הוא פשוט מעולה. ברמה אחת מעל לכל קפה שחור ארוז המיוצר בישראל, כולל הטובים שבהם. השני: עארף החל להכיר ביתרונות הגזיה האלפינית ואפילו להתלהב ממנה....
מכאן אנו עוברים לחלק הצפוני של ואדי רם. מבקרים במערת לורנס ומתנסים בצעקות ובהד החוזר מהמצוקים שממול. עוד קצת דיונות, ארוחת צהרים של טונה, לבנה ופיתות בצל ה"טיטאניק", סלע גדול שמזוית מסויימת מזכיר את אוניית הנוסעים המפורסמת - ושוב קפה. משם, קפיצה קטנה של כמה דקות ואנחנו ב"ארץ הקשתות" – שתי קשתות הסלע האדירות שאי אפשר לוותר על טיפוס, רגלי (על הראשונה) וברכב (מתחת לשנייה) וכמובן צילום קבוצתי, וגם היכרות וצילום משותף עם סולימן ואיסמעיל, שני בדואים חביבים שמציעים רכיבה על גמל.

כבר מאוחר, אנחנו עוד צריכים להגיע היום לפטרה. מתחילים תנועה לכיוון הכביש, אבל קשה להיפרד מואדי רם בלי לבקר בפטריות האבן המפורסמות, ויש יותר מאחת או שתיים... אז עוצרים רק לצילום זריז. לפני שעולים מצפון ואדי-רם לכביש 15 (אוטוסטרדת המדבר) סמוך לכפר חומיימה-אל-ג'דידה (חומיימה החדשה), הקומפרסורים נשלפים ואנו מנפחים אויר בצמיגים. אחרי יומיים של נתיבי החול הרכים והנעימים, הבאמפרים האכזריים על הכביש גורמים לנו להתגעגע לשטח וגם מזכירים לנו כמה טובים הכבישים שלנו.
אחרי עלייה ארוכה ותלולה ועקיפת אינספור משאיות זוחלות (אין קוי הפרדה, אין סימוני נתיב, כולם צופרים ועוקפים מכל הכיוונים) פנייה שמאלה בראס אל-נאקב ל"דרך המלך" (Kings way) המובילה לפטרה. זהו כביש הררי צר ומפותל, אבל סלול טוב בהרבה מהדרך ה"מהירה" לעמאן ובאופן כמעט מתבקש, המהירות הממוצעת כאן גבוהה יותר. כמובן שמע"צ הירדני לא מוותר גם כאן על הבאמפרים האיומים לפני ואחרי כל מבנה, חירבה, מתקן או נקודת יישוב, שמחייבים האטה דרסטית בכל כמה דקות, אבל הכביש מטפס ומטפס ואחרי חוות טורבינות הרוח, מעט דרומית לכפר א-רג'ף, חניון עם חנות מזכרות גדולה, בית קפה ומרפסת תצפית שאי אפשר וגם אסור לפספס. הנוף מכאן, בגובה 1,600 מטרים, פשוט מעלף, עוצר נשימה, לא פחות. רכסי אבן החול המפותלים, המחורצים, הפראיים והאדירים המקיפים את פטרה וג'בל הארון (הר אהרון, הגבוה מכולם עם קבר אהרון המתנוסס עליו) למרגלות העיירה ואדי מוסא, פרוסים לרגלינו. כאן ממש קר, אבל אנחנו מוקסמים ולא ממהרים לעזוב.

אבל בסוף ממשיכים. דרך הכפר הפסטורלי א-רג'ף והכפר הבא אחריו, א-טייבה (שאלתי את עארף איך יכול להיות "טייבה" בכל מקום דובר ערבית, אני עוד זוכר את א-טייבה משירותי בדרום לבנון וכמובן כולל את טייבה שלנו. התשובה שלו פשוטה: פירוש המילה "א-טייבה" היא "היפה". ויש עוד כמה טייבות בירדן. מי מקוראינו במגזר שמתגורר בעיר טייבה הישראלית הנושקת לכביש 6, בהחלט יכול להיות מרוצה...) וכמה דקות אחר כך, נפרסת מתחתינו העיירה הגדולה ואדי-מוסא. כאן עארף מתגורר וכמובן, כאן נמצא אתר התיירות המפורסם מכולם – פטרה. כבר כמעט ערב, אנחנו מתכנסים בחניון של מלון "עמארה פאלאס" המצויין, מקבלים חדרים, מקלחת מרעננת וארוחת ערב מושקעת, ושוב העייפות מנצחת במהירות את כולם. לילה טוב!

היום השלישי - מסע ג'יפים לירדן

הבוקר הזה כבר לא לחוץ. קמים בניחותא, ארוחת בוקר, צ'ק אאוט ולמכוניות. נסיעה קצרה מאוד של דקות ספורות לפנינו, במורד כבישי רחובות ואדי מוסא המפותלים, לכיוון אתר פטרה שנמצא בחלק המערבי, הנמוך, של העיר שבנויה כולה על מדרון תלול. לפני שאנו יוצאים, שמים לב שעל החלונות והדפנות לא מעט מכוניות מתנוסס סטיקר גדול עליו מצוייר קלסתרו של מיודענו סדאם חוסיין, הרודן העיראקי לשעבר. עארף נדרש מיד להסביר מה הקטע....

אחח סדאם יא סדאם

מסתבר שגם כיום, ירדנים רבים לא מסתירים את געגועיהם למנהיג החזק של השכנה ממזרח. יחסי שתי המדינות היו באופן מסורתי קרובים וידידותיים במשך כל השנים מאז נוסדו, בהנהגת שני בניו של השריף חוסיין בן עלי (הבן פייסל שלט בעיראק, הבן עבדאללה בירדן). עבורנו מנהיג עיראק סדאם חוסיין אל-תכ'ריתי ייזכר לנצח כרודן אכזר, מחרחר מלחמות סדרתי, שטבח באויביו ובעיקר בבני עמו ללא רחמים ולא היסס לשלח לעברנו את טילי הסקאד שלו... במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 היתה ירדן המדינה היחידה באיזור שנשארה נייטרלית, אפשרה מעבר סחורות לעיראק ובעצם התייצבה לצדה – סדאם גמל לירדנים על נאמנותם וידידותם ביד נדיבה, כולל (לטענת עארף) אספקת נפט חינם אין כסף שאפשרה לממשלת ירדן למכור דלק לציבור במחירים זולים ביותר, מה שכמובן סייע רבות לכלכלתה הרעועה של ירדן נטולת משאבי הטבע וקנה עבור סדאם את אהדת העם והשלטון הירדני.
בינתיים, המלך האהוב חוסיין נפטר ב-1999, ואת מקומו תפס בנו, עבדאללה השני, המולך בירדן עד היום. ב-2003, כשנתיים לאחר המגה-פיגוע במגדלי התאומים, האשימו האמריקנים את סדאם במעורבות בפיגועי הטרור ובייצור נשק להשמדה המונית. צבא ארה"ב פלש שנית לעיראק, השמיד את צבאה תוך זמן קצר והפעם גם כבש את כל המדינה והפיל את השלטון. סדאם נמלט והסתתר ולאחר כשנה נתפס על ידי האמריקנים, הועמד לדין באשמת פשעים כנגד האנושות וב-2006 הוצא להורג בתלייה. עבור הירדנים, ימי הדבש, השושנים והבנזין הזול, הגיעו לסיומם.

מאז, עייפים משנים ארוכות של לחימה חסרת תוחלת, יקרה להחריד ומרובת אבידות כנגד גרילה עקשנית, איבדו האמריקנים עניין בהתבוססות בבוץ העיראקי ולאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, פינו את כוחותיהם מעיראק ועזבו אותה לגורלה. את מקומם תפסה ממשלה לא יציבה תחת השפעה איראנית-שיעית שהולכת ומתחזקת. עיראק סובלת מאז מפיגועים ללא הפסקה וממלחמת אזרחים מתמשכת שגררה את המדינה לכאוס וגרמה לה לחדול מלתפקד. את המחיר משלמת גם כלכלת ירדן, הסובלת מאבטלה גואה ומעלייה עקבית ביוקר המחייה, שגוררות תסיסה וביקורת ציבורית הולכת וגוברת על בית המלוכה ההאשמי, וגורמת לאזרחים ירדנים רבים להתגעגע לימים הטובים בהם שלט מנהיג חזק במדינה השכנה ממזרח. לאחר ההסבר המפורט שמניח את הדעת, הגיע הזמן לבקר בפטרה, הלא כן?

הו, הסלע האדום...

פטרה המרהיבה המכונה "הסלע האדום" (זוכרים את השיר בביצוע אריק לביא ז"ל?...), בירתה הקדומה של ממלכת הנבטים החצובה במצוקי אבן החול הנובית, נסתרת מעין כל, היא אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. ב-2007 נבחרה לאחד משבעת פלאי העולם המודרני ומושכת מיליוני מבקרים. עבור ירדן הענייה שהכנסתה העיקרית היא מתיירות, זוהי תרנגולת המטילה ביצי זהב. מאז הסכם השלום עם ישראל ב-1994, זינק מספר המבקרים בפטרה (מכל מדינות העולם) במאות אחוזים והעיר ואדי מוסא נהנית מפריחה כלכלית ומספר בתי המלון בה עלה פי עשרה (!)

על פי החוק הירדני, הדרכת המבקרים בפטרה נעשית על ידי מדריכים מקומיים מורשים בלבד. המדריך הישראלי והמלווה הירדני לא מורשים להדריך את הקבוצה בתחומי האתר ועל כן אני ועארף נפרדים מהקבוצה בכניסה לאתר ומוסרים אותה לידיו הנאמנות של מדריך מקומי למשך שלוש שעות וקצת. בזמן בו הם יצעדו ב"סיק" המפורסם ויתפעלו מ"האוצר", מהאמפיתיאטרון ומהמקדשים העתיקים, אנחנו נוסעים לביתו של עארף בחלק המזרחי והגבוה של העיר, שם אירחה אותי משפחתו החביבה למופת ולדוגמא.

השם הוא מסעודה. ואדי מסעודה.

שלוש שעות לאחר שנכנסו לאתר, מתייצבת הקבוצה בשער היציאה. מלאי התפעלות אך גם מזיעים ומותשים מההליכה הארוכה בעלייה בשמש הקופחת. זה הזמן לארוחת צהרים דשנה באחת המסעדות הסמוכות – עופות, קבבים מצויינים, צ'יפס וסלטים טריים. הזמן עף ופתאום כבר שתיים וחצי בצהריים ואנחנו מוכרחים לצאת לכיוון עקבה ומעבר הגבול. המרחק הוא כ-130 ק"מ דרך "אוטוסטראדת המדבר", מה שייקח בערך שעתיים. אם עלינו להספיק להגיע למסוף הירדני עד 17:30-17:45 לכל היותר, (כי גם היציאה מירדן לוקחת את הזמן) אז יש לנו זמן בניחותא. מצד שני, הכביש המהיר משעמם וכבר היטלטלנו בו מספיק. יש אלטרנטיבה מעניינת, קצת יותר ארוכה ואיטית, שלוחצת את הזמן ודורשת מהקבוצה נהיגה זורמת אך זהירה, אחראית ועירנית - ובתמורה יזכו לחוויית נהיגה/נסיעה דרך ואדי מסעודה, בו עובר אחד הכבישים המפותלים היפים והמענגים ביותר לנהיגה בירדן ובכלל, במראות נוף מהממים. מי רוצה דרך האוטוסטרדה? אף אחד. מי רוצה דרך ואדי מסעודה?... כולם!!! אז קדימה לדרך.

על "דרך המלך" בכיוון דרום, קצת אחרי שעוברים את א-רג'ף, אנו יורדים ימינה לכביש צר ומפותל, דרך הכפר דילארה. ואז מתחיל האקשן: אינספור פניות ברדיוסים משתנים רודפות זו את זו. שיקיינים בהפרשי גובה שומטי לסת, פרסות צפופות ואיטיות של הילוך ראשון, סוויפים רחבים ומהירים, עליות תלולות וארוכות שמחייבות אפילו את מנוע הסופה הבריון לשאוג במאמץ, מורדות עוצרי נשימה הדורשים הילוך נמוך ומעמידים במבחן שוב ושוב ושוב את הבלמים המעונים... הכל מכל ובמנות גדושות וקצב שקשה לעכל. אין אפילו שבריר שניה של מנוחה ו/או רוגע מאחורי ההגה ואם זה לא מספיק, הנוף ההררי-מדברי הדרמטי והמעלף מסביב, פשוט מסיט את העיניים מהכביש ומאלץ את הנהגים להפגין עצבים חזקים ומשמעת עצמית יוצאי דופן. איזה כביש!!!.... אני נאנח מעונג רק מעצם המחשבה שבעוד ארבעה ימים אהיה כאן עוד פעם! שוב ושוב אני משנן לעצמי להיזהר ולא לחלום - ג'יפ סופה מוגבה, על צמיגי שטח מלא, עם בלמים סמליים מלכתחילה והיגוי כמעט וירטואלי, הוא אולי כלי הרכב האחרון שמתאים להתגרזנות בכביש הזה.... אני רושם לעצמי להגיע לכאן מתישהו בקרוב ככל שאפשר, במכונית ספורט חזקה ועצבנית ולהשחיז את הכביש המופלא הזה הלוך ושוב במהירויות ראויות....

כמו כל דבר טוב, גם כביש ואדי מסעודה, למרות שאינו קצר ובוודאי אינו מהיר, מסתיים מהר, מהר מדי, בצומת T  על כביש הערבה הירדני, מס' 65. מימיננו הערבה הישראלית, ניתן לראות את היישובים הישראליים ואת כביש הערבה שלנו, מס' 90, השוקק תנועה בימי חול המועד. גם הטלפונים שלנו חוזרים כאן אוטומטית לרשת ישראלית. לפנינו 90 ק"מ ארוכים ומונוטוניים עד עקבה ואנחנו עייפים בהחלט משלושה ימים אינטנסיביים. כשעה אחר כך, גלגלינו עומדים בשערי מעבר הגבול ואדי-ערבה הירדני. אני מחנה את הסופה בכניסה וצועד עם עארף רגלית להעביר את הקבוצה שלנו לישראל ולהיפרד מהם לאחר שלושה ימים של כיף. הם יעברו כאן את הנוסח הבירוקרטי המקוצר והמהיר (יחסית) של יציאה מירדן, ישלמו אגרת יציאה, יחזירו לוחיות רישוי, יקבלו חתימה ושחרור מהביטוח וחותמת בדרכון ובצד הישראלי בדיקה בטחונית ובדיקת מכס, עוד חותמת בדרכון וברוכים הבאים לישראל!...
תם ונשלם טיול סוכות 2019 הראשון בירדן, ללא בלת"מים, תקיעות, שבירות, תקלות או עיכובים כלשהם, ירדן היתה טובה אלינו ואנו מוקירים לה תודה והתפעלות מנופים מדהימים ומהיכרות עם אנשים טובים ומכניסי אורחים שנותנים לתייר להרגיש בבית וקל מאוד לחבב אותם. עארף ואני חוזרים לעקבה, שם אנו נפרדים ואני אתמקם במלון ואמתין לקבוצה הבאה שלי, שנכנסת לטיול דומה בירדן מחרתיים בבוקר.

תודה רבה לכל המשתתפים, הייתם נהדרים, נהניתי להוביל אתכם במשעולי המדבר ובכבישי ירדן, ואני מקווה לפגוש אתכם שוב בטיולים שלנו.

לפרטי מסע הג'יפים הבא לירדן - חנוכה 2019 - הקליקו כאן

לפרטי מסע ג'יפים למזרח ירדן, 4 ימים: המדבר הערבי והמצודות - הקליקו כאן

לפרטי מסע אתגרי לירדן - 3 ימים של רק דיונות ומדבר! - הקליקו כאן

































תגובות

0 תגובות