שטח 4X4 > יומני מסע בעולם > הודו

"הייתי או חלמתי חלום?" –הודו מאי-יוני 2018

פרק 5 מתוך ספרה החדש של ד"ר דרורה בהר"ל "לכבוש את ההימלאיה - לטייל עם מוגבלות" על מסעה הרביעי אל ההימלאיה ההודית - לאדאק וזאנסקאר והספארי בשמורת קורבט - Corbbet

"ואולי לא היו הדברים מעולם,

ואולי מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום..."

של לאדאק וסאנזקאר (תוספת שלי במקום של כנרת שלי)

הוי לאדאק, הוי זאנסקאר, (תוספת שלי במקור ההיית) הייתם או חלמתי חלום?"

(מתוך שירה של רחלי "ואולי")

ראיון של ד"ר דרורה בהרל ב"פאולה וליאון" בערוץ 12

חזרתי אליך, לה

היו כאלה שכינו אותי "מטורפת", וגם "אישה חזקה". אבל רבים אמרו "או שאת מאוד טיפשה או שאת מאוד אמיצה, ובטוח שאת שניהם". וכל זאת בגלל או בזכות שאני בגילי המבוגר (אני קרובה לשנתי ה- 75), חולמת לחזור שוב ולטייל בהימלאיה ההודית.

מאז שחזרתי מנפאל (מרץ 2017) הרגשתי מעין מחויבות פנימית לנסוע שוב ללאדאק ובעיקר לזאנסקאר. בין אם הרגשתי שאחרי נפאל אני חייבת לעצמי חוויה מתקנת ובין אם אני חייבת לעצמי ראייה מפוקחת של "הייתי או חלמתי חלום".

קצת קשה להאמין אבל על אף התמונות הרבות שצילמתי בשלושת המסעות שלי בלאדאק, אני חיה במעין הרגשה שאני עושה אידיאליזציה מהמקום הנקרא זאנסקאר, שהתמונות החרוטות במוחי הן תמונות אידיאליות, שהאווירה המיוחדת שחשתי בזאנסקאר היא לא ממש אמיתית, אלא קצת מהמציאות שחוויתי במקום המופלא הזה וקצת מדמיוני הרוצה לראות את המקום כמשהו שקיים רק במוחי.

וכך, בסוף מאי 2018 עליתי על מטוס בנתב"ג לעבר הודו במטרה לְהִתְאַמֵּת שוב עם הנופים של לאדאק ושל זאנסקאר.

הפעם החלטתי לערוך את המסע המטרטר דרך שלושה מטוסים, שלושה קונקשנים, עם חברת התעופה אירופלוט הרוסית וחניית ביניים במוסקווה. עיקוף עצום כמו לנסוע מתל-אביב לירושלים דרך חיפה. אבל בגלל הסכסוך המתמשך בין ביבי לארדואן וחווית סגירת שדה התעופה הבינלאומי באיסטנבול יום לפני שהייתי צריכה לחזור לישראל בשנת 2016 וההגעה המאוחרת לשדה התעופה באיסטנבול עד שכמעט הפסדתי את הטיסה לקטמנדו, נפאל בשנת 2017, החלטתי שהשנה אולי אשב בקופסת הפח הסגורה יותר שעות אבל תהיה לי תקווה שהכול יעבור ללא תקלות. ואכן ייאמר לשבחם של דיילי אירופלוט, דיילי האוויר ודיילי הקרקע, שהתייחסותם הייתה מנומסת ואדיבה, גם הארוחה הטבעונית שהזמנתי הייתה סבירה וטעימה וזמני הטיסות לא הכזיבו.

כך, ביום חמישי 31/5/2018 בבוקר בשעה 07:10 נחתי בשדה התעופה של לה, המזכיר את שדה-דוב התל-אביבי, ואת פניי, כרגיל, קיבל טאשי בחיוך מקבל ומסביר פנים עם הקאטה (צעיף ברכת "ברוכים הבאים". למעשה הקאטה הוא גם צעיף ברכת "צאתכם לשלום"), והפעם קאטה חדשה עם הדפסה של מנטרות מפורסמות. לאכזבתי הפעם לא נמצא לופזאנג (Lobzang) הנהג החביב שלמדתי להכיר, אלא נהג חדש, ששמו גם טאשי. (טאשי היה אחד ממלכי לאדאק כשלאדאק הייתה ממלכה ולכן זהו שם נפוץ). "טאשי (הנהג)", מסביר לי טאשי המדריך בחיוך מנצח, "הוא נהג סניור והכוונה היא שהוא נחשב מכובד כמי שיש לו הרבה שנות ניסיון". משדה התעופה נסענו דרך רחובות מוכרים ישר למלון Munchi Continental ב-לה.

התרגשות ההגעה ללה גוברת שאת פניי במלון מקבל מנהל המלון Rajan שמו, כשהוא כורך סביב צווארי את הקאטה הלבנה. מלון מקסים שנמצא ממש בלב העיר רק ברחוב עורפי של הרחוב הראשי של לה העיר, כך שממש שקט שם. הליכה לא ארוכה, רק קצת בעלייה, מובילה לרחוב הראשי של לה, או כפי שהוא מכונה The Main Bazaar. יש לו מגרש חנייה פרטי עם שער וחומה מסביב, וליד רחבת החנייה יש גן שמכיל מעט עצי פרי אבל בעיקר פרחים בשלל צבעים. (מאוחר יותר בשיחה עם מנהל המלון, הוא הודה שהוא ממש חובב פרחים ובכל מקום אפשרי הוא שותל אותם. כל זה רק לשטוף את העיניים למשך ארבעה חודשים בלבד, בחורף כשהכול מתכסה בשלג ואין סיכוי לפרחים היפים. כל שנה חוזר התהליך הסיזיפי, בחודשים אפריל מאי הוא שותל את הפרחים מטפח אותם במשך ארבעה חודשים ואז נגמר הכול). אני מתענגת על השקט, מביטה מחלון חדרי ומשם ניבטים אלי המבצר והמנזר של לה, אז עוד לפני המנוחה המצלמה בידי וקליק ראשון נעשה. אני מתענגת גם על המנוחה אחרי לילה ארוך מאוד.

הסתגלות לגובה ולאוויר הדליל

כזכור, שלושת הימים הראשונים מיועדים למנוחה ולהסתגלות לגובה ולאוויר הדליל, בגובה 3,500 מטר זה לא רק רצוי ומומלץ אלא פשוט אסור לוותר ולדלג על שלב חיוני זה. בערך ב-16:00 אחר הצהריים, לאחר ארוחת בוקר וארוחת צהריים טובה, ומנוחה, טאשי בא לקחת אותי לטיול קצר ברחובותיה של לה, שגם זה חלק מתהליך ההסתגלות. צריך לזכור לעשות הכול לאט, לרבות ההליכה, אם לא, לא רק הנשימה תהיה כבדה ויהיה קשה לנשום אלא גם הרגליים יהיו פתאום כבדות וקשה יהיה לעשות את הצעד הבא. מול הרחוב בו אנו צועדים משקיפים אלי לא רק המבצר הגבוה והמנזר שלידו אלא גם מעט נמוך מהם ארמון המלוכה הישן. שלושתם יחד. איזה מראה נהדר! הרחוב עולה במדרון מתון וההליכה היא איטית וצורכת ממני הרבה אנרגיות, ואכן לעתים קרובות אני עוצרת אבל באמת בעיקר כדי לצלם. די מתסכל שבעליה קטנה כזו מרגישים שקשה, אבל צריך לזכור אני בגובה של... אהה כבר אמרתי. בדרך מגיעים גם למקומות מוכרים משנים קודמות, הנה המסעדה שאכלנו בה, והנה הבאזאר הקטן למזכרות טיבטיות. איזה כיף לחזור ולבקר במקומות מוכרים ולהרגיש כמעט כמו בבית.

למחרת בבוקר במסגרת ההסתגלות טיפסנו (ברכב כמובן) לתצפית היפיפייה בשאנטי סטופה שאף פעם לא נמאס לראותה, לא את הסטופה המרשימה ולא את הנוף עוצר הנשימה הנשקף מרחבת הסטופה. כזכור, הסטופה מתנשאת לגובה של קרוב ל- 4,000 מטר, כ-500 מטר מעל העיר. לאחר מכן נסענו גם למבצר ולמנזר הניצבים על הגבעה בערך אותו גובה כמו השאנטי סטופה, המשקיפה על העיר לה על פרווריה וגם משם נשקף נוף מרהיב.

מנזר קארמה פא (Karma Pa Monestry)

בשבת נסענו למנזר המיס. נכון, הייתי שם כבר פעמיים אבל לגג המנזר עדיין לא טיפסתי. חוץ מזה, מנזר המיס הוא אחד היפים והמפוארים במנזרי לאדאק, תמיד כיף לחזור ולבקר בו ותמיד מוצאים משהו שבפעם הקודמת לא ראיתי. טאשי מביא איתו לביקור במנזר את אימו שבאופן זמני מתגוררת עמו בדירתו בלה כי היא צריכה לעבור ניתוח עיניים (קטרקט) וזה יכול להיעשות רק בבית החולים המודרני והמערבי בלה. אימו של טאשי אישה בגילי, Tsering Dolma אולי צעירה ממני בשנה, מאוד נחמדה ובדומה לטאשי פניה מחייכות בטוב לב, חברמנית וטמפרמנטית, לבושה בלבוש לאדאקי מסורתי כמו רוב הנשים המבוגרות בלאדאק ועל גבה משתלשלות שתי הצמות הארוכות המחוברות בקציהן (כמו שראיתי בכנס המאמינים בקארשה). סביב עיניה, בדומה לסביב עיניו של טאשי, קמטוטים זעירים, אצל אימו הקמטים עמוקים יותר, שנפתוליו של מזג האוויר הקשה חרצו את פניהם. בתחילה היום שרר שקט מנומס ביני לבין Tsering Dolma (אימו של טאשי), אבל במשך היום, מבלי שאני יודעת לאדאקית ובלי שהיא יודעת מילה באנגלית, הפכנו לחברות טובות.

ביציאה מלה, רק כמה ק"מ מחוץ לעיר, יש אתר שבו נמצא משכנו של הדלאי לאמה ובית תפילה לאותם מקרים שהוא מגיע אל לה לתת שיעור או הרצאה. במקום משתרעת רחבה ענקית, מקום למאות האלפים המגיעים לשמוע את הדלאי לאמה. מעבר לכביש לנגד עיניי ראיתי מבנה מנזרי חדש, מרהיב ביופיו מבחינת אדריכלית, שלא ראיתיו לפני שנתיים בביקורי האחרון. טאשי מסביר לי שזוהי גומפה חדשה (Karma Pa Monestry) שנבנתה בשנתיים האחרונות וגם בית ספר לילדים ממוקם בו. חלק מהילדים ממשיכים ללמוד עד שהם מקבלים הסמכה לנזירים. לא התאפקתי וביקשתי שנעצור לבקר במנזר. נכנסנו פנימה דרך שער מפואר ומקושט במיטב הציורים מהמיתולוגיה הבודהיסטית בצבעים חזקים הנראים למרחוק. למזלי, ביום נאה ושמשי כמו שהיה לנו החליט הנזיר/המורה לנהל את השיעור על המרפסת שבחצר. וכך, ברשותו של הנזיר/המורה יכולתי לצלם את הילדים הלומדים (הנזיר/המורה עצמו סירב להצטלם). זה היה שיעור באנגלית. בתחילה הם כתבו במחברת ואח"כ כאילו כדי להתגאות בתלמידיו הנזיר/המורה אמר משפט והילדים היו צריכים לחזור ולומר את המשפט באנגלית כמובן.

גומפה המיס (Hemis) פעם נוספת

לאחר ששבעתי מן המראות בחצר המנזר המשכנו בדרכנו אל גומפה המיס. גם כאן להפתעתי בשנתיים האחרונות התרחשו שידרוגים בכניסה למנזר. המדרון המוביל למנזר היה מכוסה בכורכר, מקום הכניסה הראשית למנזר שונה ועכשיו מוליך אליו גרם מדרגות חדש, רחב וגבוה כשבשני צדדיו יש מעקה, גובה המדרגות סביר, והוא מסתיים בחופה מוזהבת מרהיבה. בעודי עומדת בפתח הכניסה ומתנשמת מהעלייה במדרגות הרבות, כאילו לא ראיתי כבר פעמיים את החזית המדהימה של מנזר המיס, פערתי את פי בקריאת הפתעה. לאחר סיבוב קצר ברחבה התחלנו לטפס אל גג המנזר. בכל קומה יש מימין ומשמאל פתחים ויציאות והרבה מדרגות אל אולמות תפילה שונים, אבל המטרה שלנו היא הגג. גרם המדרגות לפני הגג נראה ממש בלתי אפשרי לטיפוס, הוא עשוי מעץ, נראה ישן מאוד ובעיקר מתנדנד, גם זה לא הרתיע. מעלה המדרגות הבא שהוביל סוף סוף לגג עצמו נראה ממש בלתי אפשרי לטיפוס: אומנם עשוי מאבן אבל צר מאוד, מצד אחד קיר אבנים שטוח בלי זיזים להיאחז בהם ומן הצד השני - האין מעקה, כאילו נפערת תהום וגם תלול מאוד וכל גובהה של כל מדרגה כחצי מטר או יותר. "איך עולים?" אני שואלת, ובעודי תוהה אם לוותר או לא, Tsering Dolma, אימו של טאשי, הראתה לי את הדרך לטפס במדרגות התלולות והגבוהות הללו. פשוט בדומה לילדים הקטנים המטפסים במדרגות, על ארבע. "julley, julley" אני אומרת ל- Tsering Dolma, אימו של טאשי, קדה בפניה מעט קדימה עם כתפיי כמנהג הלאדאקים, שלולא הבחינה בההתלבטות שלי, צעדה קדימה והראתה לי איך עולים במדרגות שכאלה, לא הייתי עולה לגג מנזר המיס. ג'וליי היא לא רק סתם מלה אחת, זוהי מלה פשוטה אך חזקה שמשמעותה: "שלום, ביי, תודה, בבקשה", ועוד הרבה מעבר לזה, ודי היה ב"ג'וליי" כדי לשבור את מחסום החברות ביני לבין אימו של טאשי בלי מילים, בלי שהיא מדברת מילה באנגלית ובלי שאני מדברת מלה בלאדאקית. מצד אחד של הגג רואים את הרחבה הענקית שלפני המנזר שבו מתקיים מדי שנה פסטיבל המיס ומדי 12 שנה הפסטיבל הגדול המפורסם והידוע בו נוכחתי לפני שנתיים. בזמנו, לפני שנתיים, ראיתי עשרות אנשים עומדים בצפיפות על הגג ומתבוננים על הנעשה למטה על הרחבה ותמהתי: "מה כבר אפשר לראות מגובה שכזה? שלל נקודות צבעוניות נעות קדימה ואחורה?" לגבי צלילי החצוצרות והתופים והקריין ברמקול לא היה לי ספק שנשמעו הרבה מעבר לגג. עכשיו ידעתי. קצת גדול יותר מנקודות קרוב יותר לקוביות לגו ובכל זאת למי שאין כרטיס ישיבה או הזמנה, וכשאי אפשר יותר להצטופף בקומות הנמוכות יותר ולא רוצים לוותר על הפסטיבל המפורסם הזה, בלית ברירה עולים לגג. לפחות נהנים מהחוויה האותנטית של האירוע, בדומה לאוהד כדורגל שמוכן לשבת בשורה האחרונה באצטדיון ולא לוותר על האותנטיות שבחוויה.

הירידה מהגג הייתה לא פשוטה וגם קצת מסוכנת בדומה לעלייה אך כבר נעשתה ביתר קלות, הרי המטרה הושגה. ברחבת המנזר Tsering Dolma, אימו של טאשי, מסתובבת ברחבה עם מחרוזת התפילות וממלמלת תפילות ואני מנצלת את ההזדמנות להנציח אישה מופלאה זו במצלמתי. היא מבחינה שאני מצלמת אותה, מחייכת ומדי פעם גם עושה לי פוזה. ואז טאשי מחליט שצריך להנציח את החברות הלא רגילה הזו, Tsering Dolma מתיישבת לידי מסירה את כובעי מעל ראשי ומניחה במקומו את כובעה הלאדאקי המסורתי ועל ראשה חובשת את כובעי וקליק ועוד קליק ועוד קליק, טאשי מצלם ומחייך בשביעות רצון.

המנזר החדש Naro Temple

סיימנו את ביקורנו בגומפה המיס והמשכנו לעבר המנזר החדש Naro Temple הממוקם לא הרחק מגומפה המיס. לפני שנתיים כשחזרתי מפסטיבל המיס, ראיתי אותו בשלבי בנייתו. לפני שנה בערך טאשי בישר לי על חגיגות חנוכת המנזר ועכשיו רציתי לראותו במו עיניי. נסיעה קצרה ממנזר המיס והמנזר המפואר ניצב לפניי. מבנה אדריכלי מרשים ומפתיע, טובל ביופי ומלא סוד, שבתחילה חשבתי שזוהי סטופה, אבל קצת שונה מבחינה אדריכלית מכול סטופה שראיתי עד כה. בדרך כלל הסטופה היא מבנה לבן עגול ואטום מכל צדדיו למעט דלת הכניסה, דומה קצת לקונוס, וכאן יש אמנם מבנה עגול בדומה למבנה של הסטופה, אבל יש ארבעה דלתות גדולות הפונות לארבע רוחות השמים, גרם רב מדרגות מוביל מרחבת המנזר עד כל אחת מהדלתות הענקיות הללו, שבכל אחת מגרמי המדרגות עומדים 2 פילים והרבה פסלים של אלים ניצבים בין גרם מדרגות אחד למשנהו. מבנה מרשים ביופיו! "מטרת הדלתות הגדולות", טאשי מסביר לי, "להאיר את פנים המקדש שבו מצויים ציורי מנדלה (Mandala paintings) המתארים את המאסטר של המדיטציה נארופה". זוהי יצירה אדריכלית מרשימה! אמנם חנוכת המנזר נערכה לפני יותר משנה, אבל העבודות במקום עדיין לא הסתיימו. עכשיו עובדים על ריצוף רחבת המנזר. טאשי מספר לי שזו לא באמת סטופה אלא למעשה מנזר או מקדש שהוקם לכבודו של המורה הרוחני (מאסטר בלעז) למדיטציה בודהיסטית ששמו נארופה(Naropa Tantiric) שהיה יוגי בודהיסטי הודי, מיסטיקן ונזיר שחי בסוף המאה ה-10 ומיוחסת לו שיטת שש היוגות המאיצות את ההגעה להארה. אחת המערות שבהן ישב כדי להתבודד נמצאת בהרים, מרחק של לפחות שעתיים הליכה מהמנזר. למעשה יש הרבה מערות ברחבי לאדאק ובזאנסקאר המיועדות למדיטציה לפי שש היוגות של נארופה. מאמיניו וחסידיו באים למנזר להתפלל ולהניח מנחה ואח"כ הולכים לאותה מערה שבהרים שמאמינים שבה ישב נארופה המאסטר כדי לתרגל מדיטציה במשך חודש או חודשיים ואף יותר.

מכאן המשכנו ישר למסעדה המוכרת לי מפעמים קודמות, זו הנמצאת למרגלות מנזר טיקסה. המסעדה מלאה עד אפס מקום, מה עושים? אנחנו מאוד רעבים ו- Tsering Dolma, אימו של טאשי כבר עייפה מאוד. טאשי מסתודד עם בעל המסעדה וכבמטה קסם יש לנו שולחן ומלצר. אני - עם מרק ירקות חם וטעים וכמובן איך אפשר בלי מומו, טאשי - עם מנה לאדאקית אופיינית אורז עם ירקות ומסלה וקצת חריף ואימו של טאשי - פשוט עם נודלס עם ירקות ברוטב כנראה לאדאקי. לאחר שהשבענו את רעבוננו, שמנו פעמינו חזרה אל לה.

אל עמק נוברה (Nubra Valley) דרך קארדונגלה(KhardongLa)

(לה – כפר הונדאר שבעמק נוברה: 150 ק"מ)

הבוקר אנחנו יוצאים לעמק נוברה שזהו האזור הכי צפוני בלאדאק. (בטיולי הראשון להימלאיה ההודית בשנת 2013, הייתי בעמק נוברה). בדומה לכול חבל לאדאק שהוא מדבר אחד גדול, עמק נוברה הוא פשוט עמק מדברי בגובה של בערך 3200 מטר מעל פני הים ובתוך המדבר הגדול הזה יש דיונות חול לבנות לבנות ומקסימות ונהר אחד שקט ורגוע - שיוק (Shyok) המספק את צרכי אורח החיים החקלאי של העמק. בעבר היה האזור אחד החלקים המאתגרים והמסוכנים ביותר של דרך המשי – נתיב המסחר העתיק, שחיבר בין לאדאק לסין ממערב, הודו מדרום, ומרכז אסיה ממזרח. כיום, הערך העיקרי של המקום הוא אסטרטגי, עקב מיקומו בין הודו, סין ופקיסטאן ובשל כך צריך להצטייד באישור מיוחד (Inner Line Permit)כדי לטייל באזור ואי אפשר לחמוק מהאישור הזה כי בדרך יש לפחות שש תחנות ביקורת שבהן צריך להירשם, וגם רואים בכול האזור הרבה צבא, הרבה מחנות צבא והרבה משאיות צבאיות הנעות בדרכים.

כדי להגיע לעמק יש לעבור במעבר ההרים קארדונגלה, הנחשב להיות המעבר המוטורי הגבוה ביותר בעולם, כלומר כזה שנגיש לכלי רכב ממונעים, בגובה המסחרר של 5,602 מטרים מעל פני הים. הדרך מתפתלת במעלה ההר והנוף של לה המתרחקת וההרים המלווים אותנו מרהיב, והוא הולך ומשתפר ככל שעולים, חלק מהדרך סלולה ונראית ממש חדשה (עד החורף הבא) וככל שמתרחקים מלה הדרך הופכת להיות דרך עפר משובשת באיכות משתנה, בין גרועה לנסבלת. במעבר עצמו הנוף עוצר נשימה. אומנם טאשי טוען שהחורף השנה היה חלש בשלגים, אבל בקארדונגלה, ההרים מכוסים בשלג שאומנם מתחילים לראות כבר פה ושם כתמים חומים המעידים על ההפשרה, אבל "צברית כמוני ממרכז הארץ (ישראל), כל חתיכת שלג מלהיבה אותי. הקור יחסית נסבל על אף שהרוח הנושבת דוקרת בפנים. הדרך בוצית מאוד, שלג, קרח שנמס ואדמה והכול יחד הפכו למשטח חלקלק. אני הולכת בזהירות רבה מתצפית לתצפית, גם בגלל הבוץ המעורב בשלג וגם ואולי בעיקר בגלל הגובה שלא מאפשר הליכה מהירה. טאשי הולך לידי משגיח ודרוך להושיט לי יד בעת הצורך. כבר פעמיים הייתי כאן, למעלה, בקארדונגלה (בשנת 2013 ובשנת 2015), ואני מזהה נקודות מוכרות בנוף, ובכל זאת כמו הייתה זו הפעם הראשונה, הכול מסביב כל כך נפלא, כמו באגדה. ואני חוזרת על הקלישאה שכבר אמרתי אותה דומני מספר פעמים: לתאר את הנופים במלים ממש בלתי אפשרי כי התיאור לעולם לא יהיה מספיק חי ואמיתי. הכי קרוב הן התמונות שגם הן לא מספיק חיות ואמיתיות כמו להיות שם ממש. אז נמשיך בדרך.

אל מחנה האהלים בהונדאר Hundar-Sarai

אנחנו נוסעים לכפר הונדאר (Hundar) שבעמק נוברה, בצידו האחר של מעבר ההרים קארדונגלה. בתחילת הירידה עדיין יש קרחונים בצידי הדרך חלקם גושים גדולים ואחרים מטפטפים ובחלקם הטיפות קפאו ונראות כמו זקיפים במערת נטיפים. איזה מראה קסום! לקראת סיום הירידה נגלה לעיניי נוף מדברי שכאילו לקוח מסרט המד"ב "חולית": עמק רחב עם נהר רחב בשם שיוק, שצבעו אפור-לבן בוצי, דיונות לבנות, מדבר עם פסגות מושלגות מעל. מדי פעם יש כתמי ירוק באזורים הכפריים. לאורך הדרך היורדת ניתן להבחין בעדרים של פרות, יאק ואף דזו (Dzo) – בעל חיים שאינו מוכר בישראל והינו תוצר של הכלאה בין פרה לבין יאק. העדרים מתרכזים במיוחד סביב אגמון קטן מתחת למעבר ההרים, שקוּדש לאחר שהדלאי לאמה ביקר בו לפני שנים ספורות.

ככל שממשיכים לנסוע מתגלה תפארת דיונות החול של עמק נוברה, ונופי דיונות החול הלבנות המדהימות מלוות אותנו לכל אורך הדרך. השאלה: איך הגיעו לכאן דיונות חול לבן? ממש מתבקשת, והתשובה לכך היא ממש פשוטה, זה לא חול ים, זוהי קרקעית הנהר שיבש או נסוג והשאיר אחריו את החול שבקרקעיתו שבמקרה הוא לבן. ממרחק, כשקרני השמש פוגעות בחול לרגע נדמה שכול השטח מכוסה בשכבה של שלג, וזה רק ממחיש עד כמה לבנות הן דיונות החול של נהר שיוק שבעמק נוברה.

כפר הונדאר הוא כפר קטן עם כמה עשרות בתים שהרבה מהם גסטהאוסים, מחנות אוהלים, מלונות או הום סטיי. בשיא העונה ביולי-אוגוסט המקום מוצף בתיירים בעיקר מערביים. עכשיו ביוני המקום מוצף בתיירים מקומיים, רובם הודים/הינדים אמידים מצפון הודו שעכשיו ביוני הם יוצאים לחופשה השנתית שלהם עם תחילתה של תקופת המונסון הגשומה והלחה והם באים בהמוניהם להתקרר במזג האוויר הנעים של לאדאק.

אנחנו מחפשים את מחנה האוהלים Hundar-Sarai. וכשהגענו פשוט לא האמנתי למראה עיניי: במחנה אוהלים כזה טרם הייתי והביטוי כאילו מחנה אוהלים מתאים יותר למתחם שהתגלה בפניי. צורת מבנה המגורים אכן הוא כשל אוהל, הדומה ליורטה המונגולית יותר מאשר למושג הקונבנציונלי של אוהל. בצד האחורי של האוהל מחובר או משולב מבנה אבן ובו ראשית, אסלה מערבית ובנוסף מקלחת, ממש מקלחת עם 2 ברזים אחד למים קרים והאחר למים חמים וגם טוש או מה שמכונה טלפון. וואו איזה לוקסוס! פנים האוהל רחב הידיים מכיל מיטה זוגית ענקית, שמיכות חמות ועוד כמה אביזרים המצויים כרגיל בחדרי שינה במלון. איזה פינוק!!! האוהלים בגדלים שונים חלקם זוגיים ואחרים משפחתיים. אבל החשמל – כמו בכול אזור לאדאק, החל מהשעה 19:00 יש אור גנרטורי לארבע שעות. המתחם עשיר בעצים ובצמחייה ובערב ללכת לחדר האוכל, אומנם יש תאורה אבל עדיף לקחת גם את פנס הכורים או פנס יד והכי טוב לקחת את שניהם. ועוד פינוק בחדר האוכל, אחרי השעה 19:00 כשמופעל הגנרטור הוא חזק דיו המאפשר גם טעינת הטלפונים או סוללות המצלמות וגם מאפשר חיבור אינטרנט סביר.

אל הכפר טורטוק (Turtuk) שעל גבול פאקיסטן

(65 ק"מ בערך בכל כיוון)

למחרת בבוקר, כמובן לאחר ארוחת בוקר, אנחנו בדרך לכפר טורטוק (Turtuk). טורטוק הוא כפר מוסלמי קטן שנכבש בידי ההודים מפקיסטן בשנת 1971. זה למעשה הקצה של הודו, סוף הדרך תרתי משמע. אי אפשר להמשיך מכאן כי הוא נמצא 25 ק"מ מגבול פקיסטין, ונפתח לביקורי תיירים רק לפני מספר שנים בגלל סיכסוכי הגבול בין הודו לפקיסטן. הנסיעה לטורטוק אורכת כ-שלוש-ארבע שעות לרבות שתי תחנות בידוק צבאי. כל הדרך היא לאורך נהר שיוק הזורם לאיטו כשמההרים מסביב שגובהם בין 5 ל-6.5 ק"מ עם פסגותיהם המושלגות, כשמלמעלה זורמים נחלים בצבע כחול-טורקיז במפלים בגבהים שונים ועם דיונות חול לבנות מדהימות במקום שבו מסתיים הקו הירוק, ועם הרבה מחנות צבא. דרך יפיפייה כשמתווה הנוף משתנה עם כל פיתול של הנהר. כשסוף סוף הגענו לכפר התגלה בפניי כפר מקסים כמו בוסתן ענק של עצי פרי וצמחייה ירוקה בלב המדבר. אפשר להגיע עם הרכב עד נקודה מסוימת בכפר והשאר טיול רגלי. יש גשר תלוי יפיפה המיועד להולכי רגל בלבד מעל לנהר שיוק המחבר את שני צדדי הכפר. אני עומדת על הגשר וסופגת את הנוף המדהים שסביבי.

רַקָעֵי-נחושת הפליז המוצהבת

לאחר ארוחת צהריים קלה וסבירה אבל לא משהו מיוחד במסעדה קטנה ונעימה ליד הגשר, הלכנו לראות כמה מאנשי הכפר במלאכתם. היו אלה בעלי מלאכה שעסקו בריקוע דפים דקים של נחושת פליז מוצהבת שנראתה כמו דף זהב ויצרו בעיקר קישוטים דתיים. אחד מבעלי המלאכה לקח פיסת נחושת פליז ובעזרת כלי עץ השטיח אותה, האחר עסק בהבלטות מסוימות בפיסת נחושת הפליז, ואחר עסק בחיתוך פיסות נחושת הפליז. כל אחד מבעלי המלאכה עסק במלאכה שהוא התמחה בה. לשמחתי הם לא התנגדו שאצלם אותם בעבודתם וניצלתי את ההזדמנות גם לצילום פניהם המעניינות השונות מתווי הפנים הלאדאקיות. הם דומים לתווי הפנים של הבדואים יותר מאשר לתווי פנים הודיים או לאדאקיים.

אל Stone point

מכאן, שמנו פעמינו אל Stone point שזה סטודיו או סדנת עבודה של פָּסָל מאוד מיוחד, Abass שמו, שיצירותיו מפורסמות בלאדאק הנמצא במקום מבודד, הרחק מהכפר, על גדת הנהר באמצע כלום. בדרך אנחנו חולפים על פני נשים כובסות את כביסתן בשטח הפתוח. הנשים לא כל כך אהבו את הקטע שאני מצלמת אותן וכשראו את המצלמה הפנו אלי את גבן או שכיסו את פניהן עם החג'אב (כיסוי ראש המכסה את השערות, האוזניים ורוב הצוואר ולא מסתיר את הפנים). טאשי אומר שכדרישת הקוראן/האיסלאם הנשים חייבות לשמור על צניעותן ולכן הן לא אוהבות להיחשף. חלפנו על פני העובדים בשדות, עד שיצאנו את תחומי הכפר. המשכנו בנסיעה לאורך הנהר ובנקודה מסוימת הרכב עצר. "זהו", אומר טאשי, "הגענו". אני מסתכלת סביב, מנסה למצוא היכן הסטודיו. טאשי מוביל אותי אל אבנים מדורגות שבדיעבד הסתבר שאלה המדרגות אל הסטודיו של Abass האמן, שנחצבו מצלעות האבנים וזו הסיבה שלא ניתן לזהות אותם כמדרגות אלא אם אתה מכיר את המקום. מצאתי את עצמי בתוך חלל חסר חלונות ולכן קצת חשוך שהאור החלש מגיע מהפתח הקטן ומנורה אחת המאירה חלושות את המקום שנחצב בתוך האדמה הסלעית, וזה מרגיש לי כמו להיות בתוך מערה. ובמובן מסוים זו באמת מערה החצובה בסלע. בתוך חלל חשוך זה הפָּסָל עם פנס כורים על מצחו יוצר את פסליו המיוחדים מהאבן הטבעית שהוא מוצא בשטח בדומה למדרגות העולות שחצב אל סדנת עבודתו. עם סוגים שונים של פטישים בגדלים שונים הוא יוצר את יצירותיו עד לפרט הקטן ביותר באופן מדויק מאוד. מאוד מעניין היה לשהות בתוך החלל החשוך ולהתבונן בעבודת הפָּסָל וכמובן גם לצלם אותו בעודי יושבת על ספסל שהוא, Abass חצב מהסלע שהוא חלק מהקיר החיצוני של הסטודיו.

מכאן יש לנו ארבע שעות בערך של נסיעה חזרה למחנה האוהלים שלנו בהונדאר ואם אנחנו רוצים להגיע למחנה לפני חשיכה צריך לצאת לדרך. הדרך חזרה מאפשרת לינוק שוב את כל הדרו של העמק המדהים עם השילוב הבלתי אפשרי המתקיים בו. מסביב סוגרים על העמק מכל צדדיו רכסים משוננים ומושלגים מדהימים ביופיים. במרכזו של העמק מתפתל נחל רחב ידיים אשר מתקיימת בו זרימה קבועה וביניהם לא תאמינו דיונות של חול לבן וגמלים! (על הגמלים אפשר לקרוא בפרק הראשון). אני נדבקת לחלון כאילו אני רואה את כל ההוד וההדר הזה פעם ראשונה, הנופים שהתאהבתי בהם לפני שנים והנה אני כאן שוב בתוכם.

המקלחת של אחרי יום ארוך ומתיש הייתה ממש כייפית. מאוחר יותר בערב כשהלכנו לארוחת ערב בחדר האוכל, פשוט נתקלתי במדרגה האחרונה בשביל המוביל אל חדר האוכל נפלתי ורגלי קצת נחבטה. כיוון שלא הרגשתי דבר אפילו לא הבטתי ברגלי שנפגעה ושכחתי מהנפילה הטיפשית הזו עד שהגענו לאגם פאנגונג.

אל גומפה דיסקיט (Diskit Monestry)

(עמק נוברה – אגם פאנגוג: 150 ק"מ)

למחרת בבוקר התחלנו את מסענו אל אגם פאנגוג (Pangong Tso) אבל לא בלי לבקר בגומפה דיסקיט שהיה בין כה ובין כה במסלול נסיעתנו. ניתן להגיע ישירות ממנזר דיסקיט לאגם פאנגונג דרך עמק שאיוק Shayok כשלאורך כל הדרך מלווה אותנו נהר שיוק, הנהר של עמק נוברה. הדרך סלולה כמעט כולה פרט למקטעים קצרים והיא באיכות סבירה.

נכון, במסעי הראשון להימלאיה ההודית בשנת 2013 כבר ביקרתי במנזר זה (ראה פרק 1 עמוד עמוד 24) אלא שאז הסתפקתי רק בפסל בודהה הענקי שאותו כיניתי "בודהה של עמק נוברה" וכבר ציינתי גם עד כמה הוא דומה לפסל בודהה של מנזר ליקיר (ראה פרק 1 עמוד עמוד 21 ופרק 3, עמוד 129). אלא שאז לאולמות התפילה של המנזר עצמו בראש הגבעה המחודדת לא טיפסתי בגלל הסיבות המוכרות כבר, אין סוף מדרגות בגבהים שונים ומכשולים שונים אחרים במהלך הטיפוס. ובכן המצב לא השתנה וגם הפעם ויתרתי על הטיפוס המסוכן המפותל והלא יציב אל אולם התפילה הראשי הנמצא במרומי הגבעה המחודדת. גם הפעם הסתפקתי בפסל בודהה הענקי. 32 מטר של יופי צרוף כשחצי גופו העליון מצופה בעלי זהב ולבוש חצאית אדומה בוהקת למרחוק, שהמשיך ללוות אותנו לאורך פיתולי הירידה מהמנזר. הפסל הענקי ניצב על גבי רחבה שגם היא הוקמה על גבי מצוק המזדקר גבוה מעל העמק, ומשם נשקף נוף עוצר נשימה: העמק הירוק חושף מגוון מרהיב של צבעים וניגודים – דיונות חול לבנות הנמהלות בתוך שדות בירוק בהיר, עצי פרי ירוקים המצלים על הנהר האפור. כשסביב לכל סוגרת רצועת הרים תמירה הצבועה בחום-מדברי עז, שפסגותיה עוטות כסות מושלגת רכה. על הרחבה צופים שמים כחולים, המשתקפים בתכלת במקווי המים הרבים הפזורים בעמק. כל הדרך אל המנזר ובסביבתו יש הרבה סטופות, נקודות פולחן לבנות, וגלי אבנים שטוחות עליהן חקוקות מנטרות קצרות והרבה הרבה דגלי תפילה/מנטרה הנעים ברוגע ברוח.

אל אגם פאנגוג (Pangong Tso)

עכשיו עם תום הביקור בגומפה דיסקיט יש לפנינו לפחות שבע, או יותר, שעות נסיעה עד אגם פאנגוג, האגם המלוח הגדול באסיה, הנמצא בגובה 4200 מטר, על הגבול הצפון-מזרחי בין הודו לסין כאשר חלקו הגדול של האגם, כשישים אחוז, שייך לסין. ומתוך ניסיוני את הנוף המדברי של לאדאק ידעתי שהדרך תהיה רווייה בנופים עוצרי נשימה (ראה פרק 2 עמוד 87).

אני לא יכולה שלא לתאר את רגע ההתגלות של האגם היפיפה הזה על אף שכבר כתבתי על כך (שם עמוד 89). לפתע בנקודה מאוד מסוימת בין פיתולי הדרך, טאשי עוצר את הרכב ובינות להרים נראית פיסה כחולה של האגם. האגם הכחול ביותר שראיתי אי פעם. התרגשות אחזה בי, הנה אני שוב כאן. וככל שהתקרבנו גברה התרגשותי. ואז הגענו אליו... אל האגם הכחול המכיל את כל גווני ותתי הגוונים של כחול, מכחול עמוק, ירוק צלול עד טורקיז, שמכל העברים הרים בעלי גוונים מדהימים חבושים כיפות לבנות.

זה אחד המקרים שבהם אין לי מילים. כי אי אפשר לתאר את היופי הזה. ונראה שבמקרה זה לא מדובר בקלישאה. מיקומו של האגם המוקף הרים עם השלגים באמצע שום מקום, נותן תחושה שמישהו שפך כאן גלונים של כחול בלב השממה. צלליות הענק של הרכסים וההרים, וצבע המים המשתנה בשל שינויי עומק המים והרוח הנושבת, מדהימים ביופיים, ויוצרים הרגשה שאני עומדת בפני מראה בראשיתי, קדמוני ופראי.

מסביב לאגם יש רק אטרציה אחת שנפתחה רק בזמן האחרון, אותה נעשה מחר בבוקר. ואולי טוב שכך – כל שצריך לעשות הוא להתבונן בצבעים המשתנים של האגם לאורך כל היום בהתאם לרוח הנושבת על פני האגם ובשל שינויי עומק המים, וניתן לעשות זאת במשך שעות.

תוך כדי נסיעה למלון ומספר עצירות במקומות שונים לאורך האגם כדי לספוג את יופיו של נוף האגם וצבעיו מכול זווית אפשרית, התבוננתי בתמיהה גוברת גם על השינויים הרבים שחלו באזור. לפני שלוש שנים לא היה כאן אף לא מלון אחד, רק גסטהאוס אחד והשאר מספר קטן של מחנות אוהלים. היום הרבה מלונות פזורים בשטח ורבים אחרים בשלבי בנייה שונים. כמובן שנוספו גם מחנות אוהלים רבים ונראה שפשוט נעשה כאן כבר קצת צפוף. דבר אחד לא השתנה במקום הגבוה והמדהים הזה והוא, הקור המקפיא בייחוד כשהרוחות נושבות מההרים והן נושבות כמעט כל היום.

וכך בשעות אחר הצהריים הגענו אל המלון שלנו Serbun, מלון חדש שנבנה לאחרונה, שנראה כאילו עשוי במבוק, אלא שאלה היו רק קישוטים חיצוניים. מיקומו של המלון הוא באותו אזור של מחנה האוהלים שבו היינו לפני שלוש שנים ועכשיו כמעט לא ניתן לזיהוי. קיבלתי חדר עם נוף, כשחלון זכוכית גדול פונה אל האגם והמראה עוצר נשימה.

עכשיו התפניתי להציץ ברגלי שנפגעה בנפילה במחנה האוהלים בהונדאר שבעמק נוברה. נראה לא כל כך יפה, אבל לא דאגתי במיוחד שהרי חיסון טטנוס בתוקף. עם הזמן יעבור. חוץ מזה מה כבר אפשר לעשות באמצע שום מקום.

אל הגבול הסיני

בבוקר למחרת יצאנו בנסיעה של כ-25 ק"מ לאורך האגם אל עבר הגבול הסיני, או נכון יותר, אל הנקודה האחרונה אליה הצבא ההודי מתיר להגיע בקירבת הגבול הסיני (בערך 30 ק"מ לפני הגבול). כלומר חולפים על פני תחומי הכפר האחרון בדרך אל הגבול הסיני,Merak שמו של הכפר, רואים את התחנה הצבאית המשגיחה שאף לא אחד יחצה את הקו הוירטואלי שעליו החליט הצבא שאין לעבור, ויודעים שצריך לעצור. יורדים מהרכב מצלמים (לא את החיילים) את האגם "המכושף" הזה. אחת התמונות של האגם פירסמתי בפייסבוק ואחותי שאלה אותי "לא בא לקפוץ למים?". אכן מראה המים מהפנט ויש רצון להוריד מייד את הבגדים ולקפוץ למים הנראים כמו אבן טובה בוהקת כשקרני השמש נוגעות באדוות הגלים. המים כל-כך צלולים אבל גם כל כך קרים שהכנסת רגל למים עלולה להיות מסוכנת ולגרום להיפותרמיה, אז צריך להתאפק, וזה לא כל כך קשה כי הנוף של המדבר עם השלגים בכיפת ההרים – עוצר נשימה.

הדרך אל הגבול הסיני עוברת דרך שני כפרים קטנים Maan ו-Merak, עם חלקות האדמה הצבעוניות שרק מתחילות להבשיל סביב כל אחד מהבתים, עם הירוק ליד מקווי המים המתוקים הזורמים מן ההרים, הרבה עדרי יאקים, בעלי כנף, בעיקר ברווזים. על החוף מלבד חלוקי נחל עגולים וחלקים נראים הרבה מאוד תלים ומבנים קטנים של אבנים אחת על גבי השנייה כאות וסימן לתפילה ולביקור שעשית במקום, בדומה לאבן קטנה שמניחים על קברו של מי שבאת לכבד לאות שביקרת אותו. גם אני בניתי תל אבנים קטן.

מקום מרשים. נוף קסום. השילוב של ההרים הצחיחים עם שלג בפסגות, אגם עם מים בצבע בגוון שנע בין כחול לתכלת לטורקיז – פשוט מקסים! שלא לדבר על השקט. אני לא מפסיקה להתפעל.

חזרנו אל מלוננו היפה והחדש ישר לחדר האוכל לתה שחור חם להפשיר קצת את האברים הקרים ולחמם את הבל פינו. על טיול רגלי לאורך החוף ויתרתי, הרוח הבריחה אותי למקום מוגן מהרוחות הקרות הללו ומייד לאחר ארוחת הערב, כמה כיף היה להיכנס למיטה עם שני בקבוקי מים חמים ולהתחמם תחת הרבה שמיכות.

לפעמים כשאנחנו חוזרים לביקור במקום שהרשים אותנו בפעם הראשונה, הוא נראה קטן יותר או מאכזב מבחינה זו או אחרת, אבל אני, גם בביקורי השני באגם פאנגונג, המקום הדהים אותי מחדש ואני חשה שוב ושוב בקסמו של המקום הזה.

חזרה אל לה (אגם פאנגונג – לה - 60 ק"מ)

רק 60 ק"מ מפרידים בין אגם פאנגונג לבין לה אבל הנסיעה אורכת כשמונה שעות בדרך לא קלה. הרבה פיתולים חדים בין ההרים בדרך כורכר צרה ברוחב של רכב אחד שמדי פעם צריך לעשות מעין עקיפות קטנות בגלל שעובדים בדרך ומשפרים אותה לקראת שיא העונה. לא, חס וחלילה שסוללים את הדרך עם אספלט, זו תהיה ברכה לבטלה כי יבוא החורף הקשה ויכסה את הכול בשלג וקרח ועם ההפשרה בשנה הבאה יווצרו שוב חורים, חלק מהדרך תכרע ותגלוש לתהום, אז עושים רק תיקונים שישפרו את נוחות הנסיעה: מטאטאים את האבנים הרבות שגלשו על הדרך עם תחילת הפשרת השלגים לצדי הדרך, סותמים עם אבנים כתושות את החורים שנוצרו בדרך. והכול נעשה בעבודת יד. אף לא מכונה אחת אפשר לראות. הגברים הפועלים סוחבים את האבנים הגדולות בידיהם, הגברים הפועלים כותשים את האבנים הגדולות לאבנים קטנות כדי לסתום את החורים בדרך, הנשים והגברים מטאטאים את הדרך מהאבנים שהדרדרו, או שהנשים נשארות במאהל לשמור על הילדים ולבשל.

בדרך עוברים דרך מעבר הרים/פאס צ'אנגלה (Changla) הנמצא בגובה 5360 מטר והנחשב למעבר ההרים המוטורי השלישי בגובהו. חלפנו על פני משטחי החלקה מעין אתר סקי שבו פשוט אנשים מנצלים את השלג והקרח הנוקשה שלא נמסו עדיין לטפס במעלה ההר ולגלוש מטה על ניילונים או מגלשת אחרת. (מזכיר משהו ישראלי? מעניין שיש תכונות אנושיות השוות לכל נפש בלי הבדל דת גזע ומקום). עדרי היאקים המלחכים עשב, כדורי הפרוות החומות החמודות – המרמיטות, הצצות ממאורותיהן, מפלים קפואים ומי הפשרת השלגים הגולשים והנוף עוצר הנשימה – מחזות כל כך מוכרים, כל כך יפים, כל כך אמיתיים, שנותנים הרגשה של בית.

כשהגענו לפס נוכחות הצבא מורגשת היטב בפס זה והביקורת השיגרתית מאפשרת עצירה לצילומים על אף הקור והרוחות הקרות הנושבות במקום. אמנם כאן לא היה שלג נגיש אבל נוף לאדאקי מקסים.

ככל שיורדים מהפאס ומתקרבים אל לה האוויר מתחמם, אני מתחילה להרגיש כמו בסאונה בתוך הבגדים התרמיים, הדובון, הצעיף והכובע. אני חייבת להחליף בגדים. הנהג עוצר לי ליד משהו שטאשי מכנה "יער קטן", טאשי והנהג מתרחקים מהרכב ונותנים לי פרטיות. מכאן ואילך אנו ממשיכים ישר אל לה כשבפאתי לה טאשי מצביע על מבנה מסויים ומספר לי בגאווה שבנו הבכור לומד בבית-ספר הזה שהוא בית ספר פרטי.

חזרנו אל אותו מלון שממנו יצאנו וקבלת הפנים הלבבית של מנהל המלון מחממת את הלב. ביליתי את היום בסידורים ובמנוחה. אותו אחר הצהרים היה קצת יוצא דופן: נוהג מקובל בין המלונות ב-לה, ביום שבו מלון כלשהו מלא עד אפס מקום לציינו בריקודים לאדאקיים המיועדים בעיקר לאורחי המלון. כך קרה ביום שובנו אחר צהריים, רובין, מנהל המלון, מזמין אותי לצפות בריקודים לכובד כך שהיום המלון בתפוסה מלאה. בסביבות השעה 16:30 מתכנסים אורחי המלון, ואני ביניהם, ברחבה של מגרש החנייה בצמוד לגינת המלון לצפות בלהקת ריקודים מקצועית המציגה ריקודים לאדאקיים מסורתיים בעושר רב של תלבושות בהתאם לשבט אותו הם מציגים. בלווי שירה בקולות ובמקצבים מונוטוניים, מתחילה הקבוצה להופיע, במיטב המחולות המסורתיים. הרקדנים והרקדניות היו לבושים במיטב התלבושות המסורתיות והיו מאד פוטוגנים. בהפסקה שבין ריקוד לריקוד בזמן החלפת התלבושות, הנעימה את זמננו להקת מתופפים בתיפוף מסורתי ואני ממהרת על חדר ההלבשה של הנשים כדי לתעד במצלמתי את הרקדנים מקרוב.

הופעת הלהקה כאילו ריככה את המחשבות על הנסיעה המתישה עם הנוף היפיפה אל זאנסקאר שאני כל כך מחכה לה, שנתחיל בה מחר בבוקר.

בד בבד כשאני צופה בריקודים הלאדאקיים במלון, טאשי יצא למצוא פתרון לבעייה חדשה שנוצרה כתוצאה מהפציעה ברגלי במחנה בהונדאר שבעמק נוברה. כמעט ולא יכולתי לכופף את הרגל ולכן היה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להשתמש בשירותי "בול פגיעה". אז מה עושים? כל זמן שאנחנו בדרכים אין בעיה. כיוון שאנחנו באמצע הכלום ואף לא מכונית עוברת, עוצרים את הרכב, טאשי המדריך וטאשי הנהג מתרחקים מעט מהרכב, (גם הם מנצלים את ההזדמנות להתרוקנות ביולוגית) ואז כשאני נשענת על הרכב אני יכולה מעט להתכופף. אבל מה הלאה? ואז טאשי אמר "אני חושב שיש לי פתרון, אני הולך לחפש אותו" ולא סיפר מה הפתרון שחשב עליו.

אל פאדום (Padum) שבעמק זאנסקאר (Zanskar) (סה"כ 465 ק"מ)

תחנה ראשונה - קארגיל (Kargil)

כזכור יצאתי למסע זה במטרה לְהִתְאַמֵּת עם הנופים המדהימים ולהיווכח שהתמונות החרוטות במוחי הן לא תמונות אידיאליות שקיימות רק במוחי, הבטחתי לעצמי ראייה מפוקחת של "הייתי או חלמתי חלום".

תיאור מסלול שני ימי הנסיעה בג'יפ מלה דרך העיר קארגיל וראנגדום ועד פאדום שבעמק זאנסקאר לא שונה מזה שעשיתי בשנת 2016, לכן לא אכביר במלים על המסלול עליו אפשר לקרוא בפרק 3 אלא אשתף אתכם הקוראים באנקדוטות, בחוויות ובתמונות שהתאפיינו וחוויתי במסע זה.

בעוד אנחנו מתארגנים ליציאה לדרך, טאשי שולף מתא המטען של הרכב כיסא מתקפל חדש עדיין בניילון עם פתח במרכזו ומתחתיו מקום להשחיל בו סיר. וואלה איזה רעיון. לדבריו הוא הלך לחנות לציוד לאנשים מוגבלים, מסתבר שיש דבר כזה בלה, ושם השיג את הכיסא הזה. "כל הכבוד טאשי ליצירתיות ולמחשבה על הנוחיות שלי, אין כמוך!"

יצאנו בבוקר כשלפנינו 230 קילומטרים עד קארגיל, עצירת הלילה הקצרה הראשונה, ומרגע היציאה הופתעתי ולטובה. הדרך שבקושי הייתה סלולה לפני שנתיים הפכה לכביש אספלט חדש דו-נתיבי שטאשי בגאווה מקומית אומר ש"זו האוטוסטראדה החדשה שלהם, ה- High-Way החדש של לאדאק". אמנם בקטעים מסוימים עדיין המכבשים עובדים וערמות חול וחומרים שונים לסלילת כביש אחרים מפוזרים על נתיב אחד של הכביש, ואז עוברים לנסוע במסלול אחד ופקחים מכוונים את התנועה ויש עצירות ומחכים עד שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור ויינתן האות לצד שלנו להמשיך לנסוע (מי לא מכיר תנועה המתנהלת בצורה כזו בכבישי הארץ), ובקטעים אחרים – הפועלים מהדרום, אותם אני מכנה מע"צ של לאדאק, מפנים את הכביש במטאטאים גדולים מאבנים שהידרדרו מהמורדות התלולים שבצדי הכביש או סוחבים בידיהם אבנים גדולות וקטנות ממורדות ההרים למלא את החורים שנוצרו כתוצאה מהפשרת השלגים, אבל עקרונית זו נסיעה נעימה. במהלך הנסיעה הסתכלתי מהחלון, נפרדת מנופיה של לאדאק שכל כך אני אוהבת: הרי מדבר עצומים בשלל גוונים שמפסגותיהם מושלגים, נחלים שופעי מים, ושמיכת טלאים של השדות הצבעוניים. לאט לאט עם התרחקותנו מלה משתנה הנוף, אנחנו נכנסים לאזור המערבי של קארגיל, לאזור הנמצא בהשפעת האיסלם, הנוף הוא עדיין הרים גבוהים עם פסגות לבנות אבל ירוק יותר, מיוער יותר וניכר שיותר מים זורמים באזור זה. הגומפות והסטופות שראינו עד כה מתחלפות למסגדים בכפרים שאנחנו חולפים על פניהם.

למרות האוטוסטראדה החדשה על כל העיכובים שהיו, למרות השיפור בתנאי הנסיעה, רק בשעות הערב הגענו לקארגיל ונסענו ישר אל המלון. אותו מלון שבו היינו בשנת 2016 ואפילו קיבלתי את אותו חדר מלפני שנתיים. לא שבעל המקום זיהה אותי (את טאשי הוא מכיר, הרי הוא מדריך טיולים ובעיקר טרקים ותיק ומבוקש), אלא נראה לי שחדר זה היה פנוי, או אולי טאשי ביקש. בכל מקרה, זה כמו שנכדי הבכור כותב לי בווצאפ: "סבתא, זה לא מרגיש לך כמו לחזור הביתה?". זה גם המקום שבו, ואני חייבת לומר שבאנחת רווחה, נפרדתי מטאשי הנהג שמנהיגתו והתנהגותו השתלטנית סבלתי עד כאן. בשל היותו סניור הנחשב מכובד ובקיא בדרכים הוא הרשה לעצמו להחליט החלטות שעמדו בניגוד למה שביקשתי. למשל, הוא לא עצר מתי שביקשתי, הוא הגביר את המהירות במקומות שביקשתי ממנו להאיט וכן הלאה. מאוד כעסתי עליו ואף דיברתי עם טאשי המדריך על התנהגותו, אבל טאשי משך בכתפיו ואמר שאי אפשר להתווכח עם נהג סניור. באחת הפעמים דיברתי אני עם טאשי הנהג ואמרתי לו שני זו שמשלמת לו את משכורתו והוא צריך לעשות מה שאני אומרת לו. הדברים כאילו עברו ליד אוזנו כי הוא המשיך להתנהג כאילו הוא הבוס ולעשות דווקא. הרבה צילומים הפסדתי בגללו ומאוד כעסתי. הודעתי לטאשי המדריך שממני טיפ הוא לא יקבל. וכך היה. כזכור, נהג מלאדאק לא יכול לנהוג בקארגיל בזאנסקאר שמא יגזול פרנסתם של נהגי המוניות המקומיים, במקומו הגיע אלינו ריינג'י (Rancho) נהג אמנם צעיר אבל הוכיח שהוא מנוסה ומקצועי לא פחות ואולי אף יותר מהסניור הסנוב. בנוסף, להערתי על גילו הצעיר של ריינג'י, טאשי המדריך סיפר לי שכבר מגיל 16 ריינג'י נמצא על ההגה, וגם כיוון שריינג'י מתגורר בזאנסקאר הוא רשאי לנהוג גם בפאדום, גם בזאנסקאר וגם בלאדאק ולא נצטרך שוב להחליף נהג בהתאם לפוליטיקה של איגוד המוניות, כלומר ריינג'י יישאר איתנו עד סוף הטיול.

תחנה שנייה ראנגדום (Rangdum)

כאמור, מהרגע שיצאנו מקארגיל, התחלף הכביש הסלול בדרך לא סלולה, זרועה באבנים, וככל שאנחנו מעמיקים אל תוך חבל זאנסקאר נעלמים סממני הציוויליזציה והנופים הבראשיתיים המדהימים של הרים שאין שני להם, שממה המופרית בירוק ליד הנחלים והיובלים הזורמים והתחושה שאין דומה לה של מרחבים אין-סופיים מלווים אותנו כל הדרך עד ראנגדום וגם אחר-כך. (כמו שהרצל אמר "אם תרצו אין זו אגדה").

עצרנו "בקיוסק" (rest point) למרגלות קרחון Nun-Kun אלא שהפעם היו במקום שני "קיוסקים", והקרחון האדיר לא היה כל כך אדיר כמו שזכרתי ולא היה כל כך לבן וצחור מתפתל כמו נחש בין הפסגות המושלגות. רובו היה "מלוכלך" בצבע האדמה שחרשה תלמים חומים עמוקים בשלמותו של הקרחון. "הוי, מה קרה?" אני שואלת את טאשי. "זוהי הפשרה מוקדמת". עונה לי טאשי, "החורף השנה היה קל יחסית ולא ירדו הרבה שלגים כמו בשנים קודמות וההפשרה החלה מוקדם מהרגיל. וזו התוצאה, הקרחון כמעט ונעלם". מחזה מאוד לא נעים לראות קרחון מלוכלך הולך ונעלם. במקום נתתי לו את הכינוי "הקרחון המכוער" וטאשי הסכים איתי. (האם גם זו תוצאה של ההתחממות הגלובאלית?). עוד נחזור ונפגוש קרחון זה בדרך חזרה. נכנסנו לשתות תה "בקיוסק" שהכרנו וראיתי שגם הבעלים התחלפו. ועל אף השינוי שחל בקרחון הוא עדיין אדיר ומרשים ועדין מתפתל כנחש בין ההרים המכוסים קרח נצחי שצבעו משתנה עם הרוח הנושבת ועם שיוט העננים שמעל ואי אפשר היה שלא להנציח שינוי זה מכל מיני זוויות.

לאחר מנוחה קלה המשכנו בדרכנו ותוצאות ההפשרה המוקדמת ניכרת מכל עבר. כמעט אין מקום יבש. הדרך מכוסה בשכבת מים לעתים עמוקה יותר ולפעמים רדודה אבל המים היו בכל מקום. גם הפעם הגענו לראנגדום בשעות אחר הצהרים. אמנם רציתי לעלות לגומפה שעל הגבעה הסמוכה אך הקור המקפיא והרוח העזה מנעה ממני מלצאת את פתח החדר שבו היינו. שתינו תה חם, הצוות הנחמד והאדיב שוב פינה לי את חדרם, והפעם בידיעה למה שמצפה לי בלילה, בחיל וברעדה חיכיתי ללילה הקפוא. בינתיים, בחדר הכניסה באים ויוצאים נשים וילדים מהכפר המקומי או מהכפרים שבסביבה, והם מקבלים מנת אוכל או מרק חם או שמיכה חמה ללילה המקפיא, מהצוות שמוכן לעזור לכל הנכנס. גם הכומר הבכיר של גומפה ראנגדום הגיע לתה חם. הוא שמע שטאשי הגיע וירד כדי להתייעץ עם טאשי בקשר למסלול טראק מסוים שהוא עומד לעשות עם אחד המאמינים שביקש שהכומר ילווה אותו בטראק זה. תוך כדי שיחה עם טאשי הוא פונה אלי באנגלית ללא דופי וכמעט ללא מבטא ואומר לי "טאשי הוא המדריך המקצועי הטוב ביותר שיש לנו בזאנסקאר ואולי בכל לאדאק. ואתם, תבורכו בכל ברכה אפשרית כי הגעתם בדיוק בזמן", הוא ממשיך ומסביר, "ביום שלאחר מחר תתקיים בכפר סאני תפילת היבול הטוב. גם אני אהיה שם ואני רוצה לראות אתכם שם". מאוחר יותר טאשי הסביר לי את משמעות התפילה הזו. "שתילת היבול של השנה הסתיימה", הוא אומר, "וכל מי שרק יכול מרחבי זאנסקאר מגיע לכפר סאני לשאת את התפילה ליבול טוב." (תיאור מפורט על פסטיבל היבול הטוב בהמשך). אחרי ארוחת הערב טאשי הביא את הכיסא המתקפל עם החור והסיר לחדר שהכינו בשבילי לשינת הלילה, הסביר לי כיצד להשתמש בו וכל אחד פנה למקום לינתו. הרוח בחוץ שורקת בחלונות ומעבירה בי צמרמורת, אני מכסה גם את ראשי עם השמיכות הכבדות, שמה את רגליי על בקבוק מים חמים אחד, את השני מחזיקה קרוב לחזה, ומקווה שהלילה יעבור בשלום ומהר.

אל פאדום (Padum)

למחרת כל הדרך אל פאדום נמצדתי אל חלון הרכב והבטתי בנוף החולף על פני בהשתאות הולכת וגוברת. "כל זה ראינו גם בשנת 2016?", אני שואלת את טאשי, "אני הרבה לא זוכרת וגם לא זוכרת שיש לי תמונות כאלה", אני ממשיכה ואומרת. "אין דרך אחרת" עונה לי טאשי בחיוך, "יש רק דרך אחת לפאדום וחזרה. היית אז חולה", מזכיר לי טאשי, "וחלק גדול מהנסיעה פשוט ישנת". "איזה מזל שהחלטתי לנסוע שוב לזאנסקאר", אני חושבת לעצמי. הנוף ממש חגיגה לעיניים! הנוף הנשקף אלי מדהים ומרשים יותר מאשר זכרתי אותו. הייתי מעוטרת בשלל קרחונים בכל מיני צבעים, שבחלקם נראה כצבועים עפר. אלה היו סימני ההפשרה, שהעניקו לקרחונים מראה מאוד מיוחד שקשה להישאר אדיש אליו. ההרים והצבעים פשוט נותנים תחושה שאנחנו נמצאים על פלנטה אחרת. יותר מכך תחושה עד כמה אתה אפסי מול הטבע הכביר הניצב מולך במלוא עוצמתו הבראשיתית.

הגענו לקרחון הענק Drang-Drung ואני שואלת את טאשי "באמת ראיתי אותו גם אז, ככה, כזה יפיפה וכל כך מלא הוד והדר וכל כך גדול ?!?" משום מה נראה היה לי שאנחנו כל כך קרובים לקרחונים יותר מאשר בפעם הקודמת. ובשל הקרבה לקרחונים, הפסגות המושלגות נראו ממש קרובות כמעט מרחק נגיעה. אבל ברור שזו הייתה אשליה אופטית, שכן עד לפסגה עדיין הפרידו בינינו כשלושה ק"מ.

נהניתי גם מהמראות של נהר הזאנסקאר המתפתל, כשרכס ההימלאיה המושלג ברקע. מי הזנסקאר עדיין חומים ומאוד גועשים ורועשים – סימן לכך שהפשרת השלגים עדיין לא הסתיימה. "בספטמבר המים יהיו כחולים ונקיים מחול וכבר יהיה אפשר לשתות את מי הזאנסקאר", מסביר טאשי. נראה היה כאילו הנחלים "מנסרים" את ההרים והם יורדים במפלים קטנים אבל סוערים.

בדרך ראינו הרבה מרמיטות, שמדי פעם מוציאות את אפן מהמאורה שלהן ונעלמות ביעף ברגע שהן שומעות את קולות המכונית. לא פעם, על מנת שאפשר יהיה לצלם את גושי פרווה קטנים וחמודים אלו, המכונית התגלגלה בשקט יחסי. "כאן למעלה בזאנסקאר", אומר טאשי לי, "זהו המקום היחיד שעוד אפשר לראות הרבה מרמיטות. פעם היו מרמיטות גם בכל האזור של אגם פאנגונג, אבל כולן ניצודו ונאכלו על ידי הפועלים הדרומיים ("עובדי מע"צ" – בלשוני) שצדו את המרמיטות". ואכן נזכרתי שבשנת 2015, בנסיעתי השנייה להימלאיה ההודית לאגמים הגבוהים, אכן ראינו מרמיטות שקיבלו את פנינו בנסיעה לאגם פאנגונג.

גם הפעם, ואולי ביתר עוצמה הרגשתי כמלכה המוכתרת בהמון כתרים של לבן שכבשו לעד את פסגות הרכסים המחודדים. הדרך ממשיכה בנופיה המדהימים והנופים ממשיכים להכות בי שוב ושוב. כמה אני שמחה שהחלטתי לבדוק את עצמי ולהיווכח שאכן הקסם של זאנסקאר ומרהיב כפי שנחרט בזיכרוני כל כך מרהיב ולא פרי דמיון של מה שאני רוצה לזכור ולא באמת מה שראיתי.

פאדום

בדומה לפעם הקודמת הגענו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לפאדום, אל אותו בית הארחה Sherlingkhanser house של קרוב המשפחה של טאשי, והפעם קבלת הפנים הייתה חמה יותר מאשר בפעם הקודמת, הרי אנחנו כבר מכירים. Thukjay, הליידי של הבית, עיניה נוצצות בהשתאות ובשמחה, בשתי ידיה לוחצת את ידי בחום ובחוזקה ואומרת לי באנגלית קצת רצוצה "את אישה מאוד חזקה". "אני מאוד שמחה לפגוש אותך שוב", אני עונה לה, "ומאוד נעים לי להיות שוב בביתך. ואכן, כאן בבית זה בפאדום, זה ממש הרגיש לי כמו לחזור הביתה.

עוד באותו יום עם הרכב ערכנו סיור מקומי. לפי הזווית של השמש בשמיים נראה היה לי שממש כדאי לעלות שוב לגבעה הכי גבוהה באזור Stagrimo שלמיטב זיכרוני יש ממנה תצפית נהדרת על האזור כולו. הרכב טיפס עד כמה שהדרך איפשרה זאת והשאר – עד לרום הגבעה, המשכנו ברגל. ואכן המראה מלמעלה על העמק הירוק, על בתי פאדום עם הגומפה והמסגד ועל הכפרים הקטנים הפזורים מסביב היה נפלא ושובה.

אני יושבת על אחת האבנים שם במרומי הגבעה, מתחממת בשמש היוצאת מדי פעם מבינות העננים, ומתמוגגת על המראות המרנינים ששוטפים את עיניי. יש ראות מצוינת ומלמעלה אני יכולה לראות את רשת התעלות הענפה המובילה מים מהערוצים אל כל חלקת שדה מעובדת ומשקה את גידולי החיטה, השעורה, תפוחי האדמה ושאר ירקות אחרים שמגדלים אותם לצרכים ביתיים בלבד. שוב אני נהנית לראות את פאדום כנחה בתוך העמק המוריק. שוב אני מתפעלת מצריחי ההרים החשופים בשלל גוונים עם פסגות לבנות שאין שני להם המדהימים אותי בעוצמתם הבראשיתית. שוב אני חשה את המרחבים האינסופיים עם נוף פסטורלי ושמימי. אני לא יכולה להפסיק ליהנות מהנופים המדהימים והם ממשיכים להכות בי שוב ושוב.

מזווית עיני אני רואה אישה מבוגרת לבושה בתלבושת לאדאקית מסורתית, יוצאת מתוך מבנה שנראה כגומפה קטנה ובידה גלגל תפילה, (טאשי אכן אישר שזוהי גומפה), מסתכלת, רואה אותנו ומתחילה להתקדם לעברנו. אחרי מלות הברכה Julley Julley, היא פונה בחומרה אל טאשי שעמד לצדי ואומרת לו: "מה אתה "סוחב" את הגברת לכאן, למעלה, כאן קר ויש רוח" טאשי בנימה של התנצלות אומר: "הגברת צלמת והיא רוצה לצלם את הנוף היפה שיש לנו כאן בפאדום" נראה שהיא אהבה את התשובה, פנתה אלי בחיוך רחב על פניה, לחצה את ידי ואמרה משהו שטאשי תירגם לי: "ברוך בואך, בהצלחה" וכו'. כך היא פנתה לכל אחד מאיתנו גם לרנג'י הנהג ובירכה אותו. כמובן שביקשנו להצטלם איתה והיא הסכימה, לאחר מכן היא המשיכה בדרכה. גם אנחנו התחלנו עושים את דרכנו לעבר פאדום העיר ובדרך חלפנו על פני המסגד השני שהולך ונבנה בעיר, על פני המסגד הישן יותר, על פני בתי העיר כשלכל בית צורה ייחודית משלו, אין בית אחד דומה למשנהו. בתים גדולים ויפיפיים, והאירוניה היא שמים זורמים אין בהם. ברחובות הצרים ראינו את הכובסות, את צובעות הבדים, חלפנו על פני עושי הלבנים מבוץ. (כשאני אומרת רחוב אין הכוונה למה שרגילים אנו להניח כביש אספלט ומדרכות. הרחוב הוא דרך עפר לעתים כבושה ולפעמים מאובקת ומובן שמדרכות אין. הרחוב הוא פשוט המירווח הצר שבין שורה של בתים לשורה המקבילה לה של בתים). לסיום הסיור עצרנו ברחוב הראשי של פאדום הוא רחוב השוק לסיור רגלי. זו כבר שעת אחר הצהריים ורחוב השוק הומה באנשים שבאים לאחר העבודה לעשות קניות. כך, סיור שכזה מֵזַמֵן לי מפגשים בדרך בלתי אמצעית עם התושבים המקומיים.

אל פסטיבל היבול הטוב בכפר סאני Sani Kangure Festival in Sani village)).

בבוקר המחרת אנחנו נוסעים לכפר סאני בו ייערך היום פסטיבל היבול הטוב שהוא בעצם תפילה ליבול טוב ולשלווה על זאנסקאר. התפילה נערכת שם כיוון שהמקום נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לבודהה ולנארו (האיש והמדיטציה. ראה פרק 5 עמוד 251 ) וגם בגלל עתיקותה של הגומפה המתוארכת למאה השנייה לספירה. בין הימים של סוף חודש מאי ותחילת חודש יוני מסתיימת שתילת וזריעת הירקות, החיטה והשעורה. תוך שלושה חודשים, בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר כבר צריך לסיים את קציר החיטה ואיסוף הירקות ולאחסנם לקראת החורף הארוך והקשה. מכול רחבי זאנסקאר מתכנסים התושבים לכפר קטן זה ולגומפה הקטנה הנמצאת בו, הנחשבת לאחת הגומפות העתיקות מהמאה השנייה לספירה כשבחצר הגומפה ניצבת סטופה קדושה הבנויה בסגנון נפאלי.

ההכנות לפסטיבל החלו כבר ביום ובלילה שלפני יום התפילה. כשחזרנו מהסיור ברחוב השוק בפאדום פגשנו את Padma Angtok בעל הבית, מכין עצמו ליציאה מהבית עם תרמיל גדול, מעיל ושק שינה ולשאלתי "להיכן הוא הולך", סיפר לי טאשי ש"הוא בין האנשים העושים את ההכנות לקראת בואם של מאות ואלפי תושבים. כל קבוצת אנשים קיבלה תפקיד", מוסיף ומסביר לי טאשי, "יש את מכיני התה ויש את השתייה הקלה, יש את הכנת הלחם ויש את המרק ושאר ירקות לכל אנשים שיגיעו מכול קצווי זאנסקאר ויהיו זקוקים לאוכל ולשתייה בייחוד שרבים מהם נשארים שם במשך כל היום כולו עד רדת החשיכה".

הגענו מוקדם ורנג'י החנה את הרכב קרוב לאחת הכניסות לשביל העוקף את הגומפה. טאשי ואני צועדים בשביל בין הבתים מגיעים למעין צומת T ואז מימיני אני רואה לתדהמתי הגדולה שיירה צפופה וסבוכה של עשרות אנשים צועדים עם כיוון השעון לצידה של הגדר הגבוהה של הגומפה בלבוש לאדקי מסורתי גברים נשים וילדים ותינוקות הנישאים במנשאים על גבן של האמהות הצעירות, ובידם של כל אחד מהאנשים מחרוזת תפילה בודהיסטית הנקראת מאלה (Mala) וכוללת 108 חרוזים (במחרוזת התפילה המוסלמית יש 99 חרוזים ואילו בזו הנוצרית יש 50 חרוזים בהתאם למחזור התפילות או המזמורים שיש לומר) והם ממלמלים תפילה כלשהו בקול שלא נשמע.

לפתע קולטת עיני מחזה המשאיר אותי פעורת פה תרתי משמע: על השביל העוקף את הגומפה אני רואה מתפללים הלבושים בתלבושת לאדאקית מסורתית הולכים ארבעה צעדים (ספרתי!) נעצרים עושים כמה תנועות עם הידיים, כורעים על הברכיים ומשתטחים על הרצפה מלוא קומתם, קמים על ברכיהם ואחר נעמדים על רגליהם, מתקדמים ארבעה צעדים ושוב ידיים לפני החזה, ידיים מעל הראש, עמידת ברכיים והשתטחות מלוא הגוף על השביל. כך הם עושים במשך כל היום את כל ההקפה סביב הגומפה, לפעמים הקפה אחת ולעתים מספר הקפות, בכל מזג אוויר שיהיה באותו יום, קור מקפיא או שמש קופחת. למזלנו אותו יום היה מזג אוויר שמשי ונעים. יש המכנים הליכה זו "הליכה השטתחותית". היו כאלה בין המתפללים שהלכו הליכה כזו שסינר גדול עטף את בגדיהם ועל כפות ידיהם היו מעין כפפות או כפכפי עץ וכך גם על הברכיים ועל כפות רגליהם היה מעין כיסוי קשיח כדי לא להיפצע. *הערה: אחד ההסברים להליכה זו הוא שהליכת השתטחויות מנטרלת את כל המחשבות הרעות ומטהרות את הראש ממחשבות שלא קשורות לתפילה. הליכה זו גם מרוקנת את הגוף מהאגו ומגאוות יתר ומאפשרת הקשבה והתבוננות פנימית.

הייתי כל כך נדהמת למראה עיניי ושקועה בלהתבונן במתפללים האלה, עוקבת אחר צעדיהם ותנועתם, נדהמת לכושר הגופני שצריך בשביל לעשות את ההשתטחויות הללו שפשוט פרח מזיכרוני שאפשר לצלם גם בווידיאו הממחיש בצורה הטובה ביותר את ההליכה המדהימה הזו. עד היום אני מצטערת שצילמתי אך ורק צילומי סטילס.

הלכתי בעקבות המתפללים בעקיפה סביב הגומפה וראיתי את אוהלי המנוחה, האכלה והשתייה שהוקמו במהלך הלילה והבוקר עד שהתחילו להגיע המאמינים. באחד האוהלים פגשנו את Padma Angtok (בעל הבית מפאדום) קוצץ ירקות לסלט, אחר קולף תפוחי אדמה, ומישהו אחר אף הציע לנו כוס מרק חם. בפינה אחרת בצדי השביל ישבה לנוח משפחה שלמה בשדה המוריק סביב הגומפה והיה נראה כאילו הם נמצאים בפיקניק. נכנסנו גם למתחם הגומפה. שם ליד הסטופה העתיקה והקדושה עמדו נזירים בכירים או כמרים בכירים ורבים מהמתפללים התגודדו סביבם רק כדי לתת להם מנחה בצורה של כסף מזומן. טאשי נכנס לאולם התפילות הראשי כדי להשתטח בתפילה לפני פסלו של בודהה. ושוב יצאנו לשביל עוקף הגומפה וזרמנו עם כל המתפללים עם כיוון השעון בהקפת הגומפה עד שהגענו בדיוק למקום ממנו התחלנו.

כאן בעצם אנחנו סיימנו את הביקור באירוע כל כך מעניין ומשמעותי בחיי התושבים. טאשי רצה שעוד נספיק היום לבקר בגומפה מאוד מיוחדת החבויה בינות להרים.

כמה מדהים היה לראות את האלפים שבאו מיישובי הסביבה וגם מכפרים מרוחקים למעמד שנראה שהיה מאוד חשוב בשבילם. לפי הבעת פניהם של המאמינים אי אפשר היה לפספס את חשיבות אירוע התפילה שהיבול יעלה יפה העונה שהרי כלכלתם, מזונם תלוי ביבול זה במהלך החורף הארוך והקשה.

גם כאן בדומה לכנס המאמינים בקארשה (ראה פרק 3 עמוד 140) התאפיין האירוע בסדר ובשקט מופתי. קבוצות קבוצות או יחידים יורדים מהרכב בו הגיעו ומתחילים בהקפת הגומפה תוך אמירת התפילה.

זו הייתה חוויה מסוג אחר עם אווירה שאין מקביל לה, אולי אפילו קצת הזויה, חוויה שהיה בה משהו מיסטי שלא במהרה תתמוסס בזיכרון.

עזבנו את כפר סאני על מאות ואלפי התושבים הממשיכים להקיף את הגומפה ונושאים תפילה שהיבול השנה יעלה טוב ויצאנו לדרך לעבר הגומפה הקטנה Dzongkhul שהעמק בעל אותו שם החבויה בינות ההרים. שלא בדומה לדרכים שכבר הורגלתי בהן דרכי עפר משובשות, כאן לסירוגין הדרך בחלקה סלולה ובחלקה עדיין דרך עפר ורבות הנקודות בהן עובדים בכביש במטרה לסיים את סלילתו של הכביש החדש בעמק זה. הדרך כמעט כולה מישורית (עד הפנייה לדרך אל הגומפה) אך מאוד מפותלת והנוף - נוף בראשיתי מהמם. הרים שאין שני להם מקיפים אותי מכל עבר, שמים מדהימים, פה ושם כפרים בודהיסטים, שממה המופרת בירוק ליד מקורות המים והתחושה שאין דומה לה של מרחבים אין סופיים. בפנייה מסוימת אנחנו פונים אל שביל עפר והפעם די משובש שלכאורה נראה כאילו הוא מוביל ישירות אל תוך ההרים וככל שאנחנו מתקרבים אל האזור בו שוכנת הגומפה ההרים החשופים והצריחים גבוהים יותר, הפיתולים חדים יותר, המעברים מאור לצל ההרים קצרים יותר והרוח הנושבת בין ההרים עזה יותר. אני מרימה את מבטי ורואה מפל צונח מראש ההר אל משהו הנראה כערוץ נחל מתפתל מאות מטרים למטה. זרם המים העז היה הצליל היחיד שהגיע לאוזניי. אף לא רכב נוסף ראיתי במהלך כל הנסיעה בתוך הנוף הסלעי והדרמטי וההרגשה של להיות באמצע שום הכלום מתחדדת.

ואז כאילו לפתע אנחנו ניצבים מול ההר הגבוה שבחלקו העליון של המדרון התלול בנויה הגומפה ממש כאילו צומחת מסלעי ההר. הגומפה הקטנה הנמצאת ממש בתוך ההר, נבנתה סביב מערה בצלע ההר עליה נאמר שהיא שימשה את מאסטר המדיטציה Naropa בלאדאק. בתוך המערה יש טביעת רגל המוטבעת בסלע עליה נאמר ששייכת לנארופה. במקום יש עוד מספר מערות למטרות מדיטציה. לאחר מותו של נארופה הפכה המערה למקום קדוש וסביבה נבנתה הגומפה, אליה עולים לרגל מאמינים בודהיסטים וגולים טיבטים מכל לאדאק וזאנסקאר. בתוך הגומפה יש מכלול עשיר של חפצים יקרים וציורי קיר מפוארים המתוארכים כמעט מלפני 300 שנה.

הרוח מחוץ לגומפה הייתה כל כך חזקה וכל כך קרה שבקושי איפשרה את ההליכה הקצרה מהרכב אל כניסת הגומפה. לא טיפסתי למערה, האמת, פשוט פחדתי. יצאתי מהגומפה מיהרתי לרכב וחיכיתי שטאשי יחזור. ואז כל הדרך חזרה בדרך מדברית שתוחמים אותה הרים גבוהים וחשופים מקום שבו לא צומח עשב, אולי קצת, ולא צומחים עצים ואפילו קוצים אין. בפיתולי נוף בראשיתי, ביופיו הטבעי והמחוספס של המקום שהוא מדהים בפני עצמו.

בדרך אל פאדום אנחנו שוב חולפים על פני הכפר סאני, שם נמשכת ההקפה הבלתי פוסקת סביב הגומפה ונאמרת התפילה שהיבול השנה יעלה ויפרח ויבשיל היטב ושלום ושלווה על זאנסקאר. ליד האגם הקדוש שבמרכזו פסלו של פאדמאסאמבאוואה (ראו פרק 3 עמוד 142) יושבים נזירים ונזירות תוספת צבעונית בבגדי הבורדו והאדום שלהם הנראים כפרחים אדומים מלבבים בשדה הירוק.

אחר הצהריים Thukjay (זוכרים, בעלת הבית?), מביאה לחדרי תה שחור חם וביסקוויטים. (שני סוגים של תה שותים בהודו: תה שחור ותה עם חלב). בדרך כלל היא שמה את המגש על השולחן ויוצאת בלי לומר מלה, הפעם היא מתיישבת על השטיח שעל הרצפה מולי ואנחנו מתחילות לשוחח. בעצם אני שואלת והיא באנגלית שלה מספרת לי על חייה וזו בשבילי הזדמנות פז ללמוד מיד ראשונה על החיים בחבל ארץ כה אכזרי, להתבונן באנשים המיוחדים שגרים במקום מופלא זה, באורח חייהם הקשה כל כך ולנסות להבין מה גורם להם להישאר כאן, במקום כה אכזרי שבעצם לא מיועד לחיי בני אדם ולעבור למקום נוח יותר. כזכור חלק מהדברים כבר כתבתי בפרק 3, על כך שאין מים זורמים ברוב הבתים בפאדום ולא בכפרים שבעמק זאנסקאר למעט אותם מספר בתים שהפכו לבתי הארחה או לסטיי-הום, אבל ברוב הגסט-האוס ובייחוד בסטיי-הום השירותים הם משותפים ולא שירותים צמודים לחדר כמו שאני זכיתי. כמו-כן, ברוב המקומות אין גנרטור שיספק חשמל כל הלילה, והאור המשותף היחידי במקומות אלה עם רדת החשיכה בוקע רק ממנורה סולארית אחת. מים זורמים וגנרטור הם הפריבילגיות של האנשים האמידים בפאדום ובכפרים סביב.

שאלתי את Thukjay מה עושים כל החורף הארוך והקפוא, איך חיים? והיא מספרת לי: "העבודה בערוגות הביתיות ובחלקות החקלאיות שלנו אפשרית בעיקר בחודשי האביב והקיץ. באביב, סוף אפריל-מאי, חורשים, מזבלים וזורעים, בקיץ, יוני-יולי- אוגוסט, משקים, מעשבים ומדללים, ואילו בסתיו הקצרצר, ספטמבר, נדחסות עבודות הקציר, הדייש, הניפוי והאחסון לקראת החורף הארוך הנמשך מאוקטובר ועד אפריל-מאי. בתקופה החורף הארוכה הדרכים חסומות ואין בעצם אספקה מבחוץ. ובעצם זאנסקאר מנותקת כמעט לגמרי מהעולם. במהלך הקיץ שיירות ארוכות של משאיות עולות ויורדות מסריניגאר וממנאלי ומביאות אספקה שתספיק לכל תושבי זאנסקאר". "אבל איך מסתדרים בחורף הארוך והקר שלכם?", אני ממשיכה להקשות קושיות,

"כל המשפחה, ", משיבה לי Thukjay, "אבל כולה: סבים, סבתות, בנים, בנות, נכדים נכדות, חתנים וכלות, כולם מתכנסים בחדר הכי גדול שבבית, חדר שבו יש אח גדולה שמחממת את החדר וכל החורף הארוך כולם ישנים ואוכלים באותו חדר. השהות יחד גם מחממת את החדר. השירותים בחוץ". "איך יוצאים בקור שלפחות מינוס 20 ?!?" תמהתי לעצמי אבל לא שאלתי. טאשי סיפר לי שהוא בביתו בנה חדר-שירותים צדדי ומרוחק מהמקום בו ישנים, כדי שבחורף לא יהיה צורך לצאת החוצה. "כמובן שבחורף" ממשיכה Thukjay, "אין לימודים. החופש הגדול בבתי הספר הוא בחודשים דצמבר ינואר פברואר". "ובכל זאת צריך לעשות קניות מדי פעם", אני ממשיכה לתהות על החיים במצור, ו-Thukjay מספרת לי, "מפנים את השלג בשביל אחד בלבד עד לרחוב השוק שם נפתחת חנות אחת לצורך זה במיוחד. לפעמים השלג נערם בגובה רב מאד וכשהטמפרטורה יורדת מאוד הקרח נעשה קשה מאוד והופך לקרח, אז חופרים מנהרה עד לרחוב השוק. חוץ מזה לא עושים דבר, פשוט משתדלים לשרוד ולעבור את החורף בשלום". Thukjay אומרת, "אני עסוקה גם בלהכין את הארוחות, בתיקון בגדים, באריגה ובמלאכות בית אחרות, ודואגת לחיות, השאר – רוב הזמן ישנים" (כמו הדובים בחורף, לא כן?). באחת הפעמים שאלתי את טאשי "אז למה אתם, לפחות לחודשי החורף, לא עוברים למקום נוח יותר בדומה לאנשים שיש להם בית-חורף נניח במנאלי?" טאשי פער זוג עיניים בתמיהה ואמר: "ומה יעשו המבוגרים?! מי ידאג להם?! אנחנו מחוייבים כלפי ההורים שלנו לדאוג להם בזיקנתם ולא ייתכן שבן או בת יעזבו את הבית. הבת לפעמים לאחר נישואיה עוברת להתגורר בבית הורי בעלה. אבל תמיד יש בן או בת שיישארו בבית כדי לתמוך במבוגרים של המשפחה. ומה יהיה על האדמה שלנו?! ועל החיות שלנו?!" אומר טאשי (כזכור, לכל משפחה יש חלקות אדמה לגידולים שונים לצרכיהם ולרוב המשפחות יש גם פרה או שתיים, עז או כבש, וגם יאק, שוב לצרכים ביתיים). "בחורף מכניסים את החיות לבית", מספר טאשי, "בדרך כלל, הבית הוא בן שניים או שלוש קומות, מקום החיות בחורף הוא בקומת הקרקע".

הדאגה למבוגר היא לא רק נחלת המשפחה. שמתי לב שהפעם מתארח בבית, אצל המשפחה המופלאה הזו, אדם בגיל מופלג, טאשי סיפר לי שהוא כבר מזמן עבר את גיל ה-80, הוא אדם בודד שאין לו משפחה הדואגת לצרכיו, כיוון שכיבוד המבוגר הוא מנכסי צאן ברזל בתרבות הלאדאקית, אנשים טובים באמצע הדרך דואגים לנוחיותו. רוב היום הוא שוהה בחדרו לומד וקורא, פעם ביום הוא עושה סיבוב למתוח את רגליו, המשפחה המארחת מתייחסת אליו כבן משפחה לכל דבר והוא אוכל את הארוחות יחד איתם.

באותו מעמד של תה של אחר הצהריים, נזכרתי בדבריה של Thukjay כשהגעתי לביתם "את אישה מאוד חזקה" אמרה לי אז. עכשיו לנוכח סיפור התמודדות היום-יומית שלה (ושל התושבים האחרים) במקום המבודד הזה ובתנאי טבע קשים, רציתי לומר: "Thukjay, את היא האישה החזקה מבין שתינו", אבל לא אמרתי דבר, כי היא הייתה מרגישה לא בנוח. אנשי לאדאק הם אנשים צנועים וענווים וכי אלה הם חייהם ותרבותם.

זה היה אחר צהריים מלומד מאוד. לקראת ערב הצצתי בפצעים שברגלי כשנפלתי בהונדאר שבעמק נוברה. המראה לא היה מרנין והיו סימנים של זיהום. לפי כל הכללים אני מצוידת בכל מיני סוגים של משחות אנטיביוטיות וכדורים למיניהם המיועדים למקומות מבודדים כמו כאן בזאנסקאר. אבל, האמת לא בדיוק ידעתי מה לעשות, התייעצתי עם טאשי והחלטנו שמחר לאחר שנסיים את הביקור בגומפה קארשה, נעבור דרך חדר המיון הקטן הממוקם בזאנסקאר אולי הרופא במקום יאיר את עיניי.

אל גומפה קארשה

כאמור למחרת נסענו שוב לבקר בגומפה קארשה הזכורה לי לטוב מהביקור בשנת 2016 (ראו פרק 3, עמוד 142). ביקור בגומפה כלשהי היא תמיד חוויה בפני עצמה, על אחת כמה וכמה בקארשה הדבוקה אל צלע ההר מעברו השני של העמק. הגומפה עצמה היא הגדולה והחשובה ביותר בחבל זאנסקאר שנוסדה במאה העשירית לספירה ונמצאת תחת פיקוחו האישי של אחיו של הדלאי-לאמה. קירות הגומפה מכוסים בציורי קיר רבים המתארים סצינות מחיי בודהה ומשיעוריו. כמו-כן יש פסלים רבים של בודהה המתארים אותו במצבים שונים של התגשמותו.

מגג הגומפה משקיף נוף מדהים ביופיו על העמק כולו ועל הנהר הזורם בו ואור השמש גורם לשדות השעורה הירוקים והצהובים להבריק בצבעיהם. נוף שמרחיב את הנשמה. (ראו גם פרק 3 עמוד 142 ).

סיימנו את הביקור ומיהרנו לנסוע לחדר המיון הקטן שבו המטפלים, הרופא התורן, הפאראמדיקים, עובדי הניקיון כולם עובדים בהתנדבות וטאשי אומר שלפעמים ב-12 בצהריים המקום כבר סגור. ההתייחסות הייתה רצינית ומקצועית וכפי שחששתי אכן החל להתפתח זיהום, הרופא נתן את הוראותיו והורה לי לא להרטיב במים בשלושת הימים הקרובים (כאילו שמישהו חשב להתקלח בקור הזה), וכשנחזור ללה לגשת לרופא מומחה לביקורת, הפאראמדיק חבש את רגלי ועזבנו את המקום. ניצלתי את ההזדמנות "לחרוש" שוב את רחובותיה הצרים של פאדום ולהתבונן מקרוב בחיי המקומיים.

בעוד אנחנו ממתינים בתור בחדר המיון ואני מקטרת על הלילה שנצטרך לעבור שוב בראנגדום הקפואה, טאשי מפתיע אותי ואומר "יש דרך שבה לא נצטרך לישון בראנגדום. פשוט לנסוע ישירות לקארגיל. זו נסיעה של 13-12 שעות ונצטרך לצאת מפאדום לא יאוחר מהשעה שש בבוקר. נעצור בראנגדום רק לארוחת צהריים ונמשיך לנסוע עד קארגיל". וואלה, "קפצתי" על המציאה. כבר הייתי בעלת ניסיון בנסיעות ארוכות בדרכים קשות והייתי מוכנה לנסות אפשרות זו ורק לא להישאר לישון בראנגדום.

חוזרים אל לה דרך קארגיל

וכך, למחרת השכם בבוקר יצאנו את פאדום, מצויידים במשהו שנראה כארוחת צהריים, אבל לא לפני שטאשי עזר לרנג'י להעמיס על גג הרכב ארבע או חמש שמיכות חורף חמות. "לשם מה?" אני שואלת, וטאשי מספר לי שמשפחתו של רנג'י ענייה וחסרים להם שמיכות לחורף הקר של זאנסקאר. נראה שהלאדאקים לא רק מסבירי פנים ומארחים נדיבים אלא גם העזרה ההדדית לא נעדרת בקרב התושבים. הפרידה מהמשפחה החמה שאירחה אותי בשלושת הימים האחרונים הייתה מרגשת בייחוד ש-Thukjay כרכה סביב צווארי את הקאטה הלבנה ובירכה אותי בשלום ובשלווה וב- Julley המפורסם.

ושוב אנחנו חולפים על פני אזור הכי נופי שרק אפשר, הרים צחיחים בשלל צבעים עם פסגות מושלגות, קרחוני ענק, מרחבים אין סופיים של שממה בראשתית מהממת המקיפה אותי מכל עבר. זו כבר הפעם הרביעית שאני נוסעת באזור זה והנוף עודו "מכה" בי שוב ושוב.

בשעות הצהריים הגענו לראנגדום וחברי הצוות קיבלו את פנינו בשמחה ובחיוך ובארוחה חמה שכללה מרק חם וספגטי שהוגשה מייד בלי להתעכב ביודעם שהפעם אנחנו לא נשארים ללון אלא ממשיכים לנוע עד שנגיע לקארגיל.

בקארגיל שוב אנחנו באותו מלון, שוב אני מקבלת את חדרי הקודם, סה"כ עצירה לשינת לילה ובכל זאת נעים לחזור למקומות מוכרים. ולמחרת אנחנו עושים את דרכנו חזרה אל לה באוטוסדרה החדשה של לאדאק שמדי פעם עוצרים להתבונן ב"פועלי מע"צ" המתקנים במו ידיהם ללא מכונות ועזרים אחרים את פגעי החורף בכביש החדש. אנחנו עוצרים לצלם את גומפה לאמאיורו המדהימה מתצפית מסודרת, (ממש השתפרו הלאדאקים!). לאחר שאנחנו חולפים על פני לאמאיורו אנחנו עוצרים לצלם גם את האזור המכונה "פני ירח" ומגיעים לשער יפיפה המסמן את הגבול בין זאנסקאר לבין לאדאק. גם כאן אנחנו עוצרים לצלם. " יְהִי שלום זאנסקאר. אני מקווה שנשוב ונתראה", אני אומרת תפילה בלבי.

אל גומפה ואנלה (Gompa Wanla)

עודנו בדרך ורנג'י עושה פנייה חדה ימינה ויורד אל שביל עפר צר ומתפתל בינות להרים. "לאן זה?" אני שואלת את טאשי. "אני רוצה להראות לך גומפה מאוד מיוחדת כאן בין ההרים", עונה לי טאשי. לרגע נראית לי הנסיעה אין-סופית, מתפתלת באמצע שום כלום של הרים חשופים שנחל מפעפע למרגלותיהם. ואז כמו בהצגה, כאילו המסך נפתח מתגלה לעיניי כפר קטן ואנלה שמו (Wanla) , גבוה מעליו על צוק תלול ניצבת לה גומפה קטנה שכמקובל שמה הוא על שם הכפר שבתוכה היא נמצאת ונתמכת על ידי תושבי הכפר, גומפה ואנלה Gompa Wanla)). הרכב מטפס במעלה הרכס התלול עד לחניה ומשם אנחנו ממשיכים ברגל לטפס אל המבנה הראשי של הגומפה עליה נאמר שנבנתה בסביבות אלף לספירה וכי היא נמנית על 108 הגומפות שנבנו במהלך סוף המאה ה-10 לספירה בחסותו של המלך הלאדאקי ובפיקוחו של הלאמה הקדוש Rinchen) Zangpo) שתירגם את משנתו של בודהה לטיבטית. הגומפה מכילה שלושה מבנים שהאחד מהם חפור בתוך הסלע בדומה למערה בגומפה Dzongkhul שביקרנו בזאנסקאר (ראו פרק 5 עמוד 269), או בדומה לגומפה טאק-טוק בלאדאק (ראו פרק 3 עמוד 152). בתוך הגומפה אפשר להתבונן בציורי-קיר רבים מחיי בודהה ומנדלות רבות. בלאדאק גומפה זו נחשבת לקדושה ולמבורכת במיוחד ורבים מתושבי לאדאק עולים אליה לרגל כדי לקבל את ברכת בודהה. במקום נמצאים גם שרידי מבצר כנראה מהמאה ה-14 לספירה ששרידי אחד המגדלים של המבצר עודנו ניצב גבוה כצופה על פני השטח. זה מעיד על חשיבותו של המקום מבחינה אסטרטגית.

סיימנו את הביקור בגומפה וירדנו אל הכפר לטיול רגלי ברחוב הראשי להתבונן בעיסוקיהם של תושבי המקום.

אנחנו נוסעים בשביל העפר המפותל והמאובק חזרה אל הכביש הראשי אל לה וחולפים על פני הנופים המוכרים של המדבר הלאדאקי הממשיך להכות בי שוב ושוב. כרגיל בלאדאק הנוף מדהים ועוצר נשימה, הרים בשלל גוונים בעלי כיפה לבנה, כפרים עם שדות מסביב, מים כחולים-אפורים של הנהר כשמשני צדדיו צמחייה ירוקה, והמרחבים. כל אלה דרים זה לצד זה, בהרמוניה במשך מאות ואלפי שנים.

עם הגעתנו ללה אנחנו ממהרים אל הקליניקה לביקורת הרופא המומחה. (מחר יום ראשון והכול סגור וביום שני אני עוזבת את לה). הרופא מאוד מרוצה מתהליך ריפוי הפצעים, מודד לי בין השאר גם סאטורציה (רווי חמצן בדם) שמראה על 96% והוא מביע את התפעלותו "את כמו הצעירים" הוא אומר לי. ואני סוף סוף מקבלת היתר לשטוף את המקום. מיהרנו אל המלון, אותו מלון, אותו חדר, פשוט חוזרים אל המוכר, אבל עם טיפה של עצב כי ביום שני אני עוזבת את לה, את לאדאק ואת זאנסקאר. (עדיין לא את הודו).

יום אחרון בלאדאק

אז מה עושים ביום האחרון בלה? בסביבות 10:00 בבוקר הגיע טאנזין (זוכרים? המדריך המחליף משנת 2016, , ראו פרק 3 עמוד 134 ) לומר Julley על כוס תה שחור, ועוד דברי נימוסין הנאמרים ברגעים של פרידה. לאחר שנפרדתי מסאטנזין הלכנו טאשי ואני לטיול חוזר להיפרד מרחוב השוק. ברחוב השוק של לה שבמהלך השנתיים האחרונות הפך להיות מדרחוב לכל דבר, פוגשים שוב את הנשים הלאדאקיות היושבות על המדרכות ומוכרות ירקות מגינת ביתן. אך מקום מושבן שונה. כבר לא מפוזרות לאורך הרחוב לפי רצונן אלא מרוכזות במקום מסוים פחות או יותר במרכז הרחוב, ליד החנויות ולא במרכז המדרכה שמפריעה את תנועת ההולכים ושבים. שולחן ארוך ומוצל בסככה, מוצב באמצע המדרחוב ובתוכו אנשים מעדת הסיקים המחלקים צ'אפטה (פרוסות לחם הודי) ושתייה קלה וקרה לעוברים ושבים. ילדים עם גלידה ביד, אמהות, נזירים בגדי הבורדו שלהם, חיילים וסתם תיירים שקצת הקדימו להגיע ללה, נעצרים ליד שולחן הסיקים להשביע את רעבונם ולהרוות את צמאונם.

אחרי הסיבוב ברחוב השוק, טאשי מזמין מונית ואנחנו שוב עולים לפסגת גבעת Namgyal עליה ניצב מבצר הניצחון הלבן שנבנה לאחר הניצחון על צבאות קאשמיר בתחילת המאה ה-16 לספירה והגומפה Namgyal Tsemo שלידו, שהמראה של לה מכאן הוא אחד המרשימים ביותר. נקודה תצפית זו שהיא אחד המוקדים של התיירים בלה, הפכה אצלי כמעט להרגל בכל פעם שעלי להיפרד מלה. ראיתי קבוצת מטיילים שנראה שסיימה בהצלחה טראק כלשהו באה להניף ולתלות, לפי המסורת, שרשרת דגלי מנטרות במקום הגבוה מעל לה. עקבתי בחרדה אחר מושך שרשרת הדגלים שטיפס אל ראש גבעה תלולה שאין בה שביל מסוים, אין בה שום הגנה מפני נפילה והוא מטפס ממש על הקצה. קשירת השרשרת הושלמה והבחור ירד בשלום. עקבתי אחר שתי נזירות שיצאו מהגומפה בדרכן אל העיר לעשות קניות והן יורדות בשביל עפר תלול המוביל כמעט בקו ישר אל העיר ונזכרתי שבשנת 2016 התלבטתי אם לרדת בשביל זה או בשביל הזיג-זג המרוצף ובחרתי בשביל הזיג-צג (ראו פרק 3 עמוד 157).

בלב כבד חזרתי למלון לסידורי אריזה אחרונים ובידיעה ברורה שאכן הפעם זוהי פרידה. פרידה מטאשי, פרידה מלה, פרידה מלאדאק, פרידה מזאנסקאר, פרידה ממקום שכל כך טוב לי בו, פרידה מאווירה כל כך מיוחדת שכל כך אני אוהבת, פרידה מאנשים מיוחדים שהכרתי במהלך ארבע הפעמים שביקרתי במקום, פרידה מחוויה מעצימה ועוצמתית שחוויתי שוב ושוב בכל פעם שהגעתי לכאן.

אל שמורת הטבע קורבט (Corbbet National Park)

אחרי הטיול היפיפה באזורים שאני כה אוהבת בלאדאק ובזאנסקאר ואחרי שהִתְאַמַּתִּי עם הנופים המדהימים ועוצרי הנשימה ונוכחתי שלא חלמתי חלום וכי הם אכן שרירים וקיימים והם יפים יותר מאשר דימיינתי ובוודאי מרשימים יותר מאשר הצילומים הרבים שעשיתי, החלטתי שעיניי עדיין לא רוצות להיפרד מהודו והרגשתי שאני בשלה להתנסות בחווית ספארי במקום שונה מזה אשר באפריקה. (על טיולי הספארי שלי באפריקה, ראו ספרי הראשון פרקים 2, 3, ו-4). בעצם מטרת הסטייה מחזרה ישירה לארץ הייתה לצפות בטיגריס הבנגאלי המרשים באזור המחיה הטבעי שלו בתת-היבשת הודו. בחרתי בשמורת הטבע קורבט הממוקמת כשבע עד תשע שעות נסיעה (תלוי בעומס התנועה) צפונית-מזרחית מדלהי. מובן שבשמורה זו, לפי הפירסומים, נמצאים גם פילים, איילים נקודים, קופים ודובים ועוד סוגים רבים של בעלי כנף. קיוויתי שבשלושה ימים שייעדתי לשהות בשמורה אזכה לראות גם את הטיגריס. לגבי החיות האחרות לא ממש עניין אותי כי כאלה ראיתי רבות במהלך 15 טיולי הספארי שלי באפריקה. העונה המומלצת לביקור בשמורה היא נובמבר עד יוני ואני הגעתי כמעט בסוף יוני, כלומר ממש בסוף העונה, על קצה תחילת עונת המונסון הודו. החום ביוני באזור זה כבר מרקיע שחקים ויכול להגיע ל-45 מעלות ויותר והלחות – אם יש יותר מ-100 אחוזי לחות אז קרוב לוודאי שזה מה שמצפה לי. תודו ש"צפייה בחיות" במיוחד בחום של 45 מעלות ו100% לחות הוא לא הדבר הראשון שהיה עולה לכם לראש כשחושבים על הודו, אבל זו הדרך שלי.

וכך למחרת הפרידה מלה בשעה 09.25 כבר הייתי בשדה התעופה הבינלאומי של דלהי. לאחר שסיימתי את הסידורים הרגילים פגשתי מחוץ לטרמינל את נציג החברה איתה עשיתי את הדיל שהוביל אותי אל המונית ויצאנו לדרך אל שמורת קורבט. נוסעים באוטוסטראדה חדשה שעדיין לא גמורה וזה אומר הרבה עצירות הגורמות בעקבותיהן עומסי תנועה כפי שרק בהודו יכולים להיות. במקומות רבים פשוט עומדים, לא זזים דקות ארוכות מאוד וגם אז תזוזה קלה של 5 מטר או קצת יותר. משהו לקראת השעה 14:00 ירד נהג המונית מהכביש המהיר לארוחת צהריים ועד מהרה חזרנו לכביש העמוס. וכך התארכה לה הנסיעה במשך 9 שעות ארוכות. סוף סוף הגענו למלון Le Roy Hotel הממוקם מחוץ לשמורה. מלון יפיפה עם בריכה שמסביב לה בנויים החדרים. שורה נוספת של חדרים שלא משקיפים אל הבריכה הנמצאים מאחור, החדר שלי השקיף לבריכה. וחדר אוכל ענק. רק מה? במהלך שלושת הימים למדתי לדעת שבגלל אי ידיעתי את הטופוגרפיה של המקום ריחוק המלון מהמלון היה לרועץ. ועוד למדתי שיש מקומות לינה גם בתוך שמורה עצמה וכך אפשר לחסוך זמן בירוקרטיה כל בוקר במשרדי השמורה וזמן יקר של נסיעה מתמשכת אל אותו חלק מהשמורה שייעד לנו הפקיד.

אירגון הספארי בהודו שונה מזה של אפריקה. כאן יש ספארי בוקר וספארי ערב. ספארי בוקר מתחיל בשעה 06:00 בבוקר. כלומר בשעה זו כבר צריכים להיות במשרד השמורה כדי לקבל פרמיט (אישור כניסה) שבו מצוין גם באיזה חלק בשמורה מותר לך להסתובב. (כל חלק בשמורה מוגבל למספר מסוים של כלי רכב שיכולים לסייר בו כדי לא להפריע לחיי חיות הבר). הנסיעה מהמלון למשרדי השמורה לוקחת בערך חצי שעה שזה אומר שבשעה 05:30 כבר יוצאים מהמלון. (ממש טירונות!) וממשרדי השמורה עוד כחצי שעה עד שמגיעים לאזור שקיבלת לאותו יום. סוף סוף אחרי כשעה וחצי מאז יצאנו מהמלון אנחנו מתחילים את הנסיעה בנפתולי השבילים שבשמורה. ואם חשבתי שאחרי זאנסקאר כבר התנסיתי בדרכים הגרועות ביותר הרי שנכונה לי הפתעה. מצב שבילי השמורה במצב מחריד עוד יותר מאשר בזאנסקאר. כל הזמן הרכב קופץ מעלה ומטה מעל ובתוך הבורות שנוצרו במשך השנים והדרכים מפותלות בפיתולים חדים כמו נחש שנס על נפשו. כל זאת בשל מצב התחזוקה שבעצם כמעט ולא קיים. בזמנו כשהכריזו על האיזור כפארק טבעי שבו חיות הבר מוגנות מצייד, הכריזו גם שלא תהיה התערבות של בני אדם בתחזוקת הפארק. כך שהדרכים שהיו קיימות מתקופת הצייד נשארו כמו שהן ולא מתקנים ולא סוללים דרכים חדשות. למעשה כל הזמן נוסעים בירידה אל מקורות המים כי שם הוא המקום המבטיח ביותר לראות את החיות. כיוון שמספר הרכבים המותרים לכניסה ביום אחד מוגבל, הפארק מחולק למספר אזורים, לכל אזור שער משלו, פקיד ההזמנות במשרד השמורה מחליט, לפי הרישום שלו, באיזה איזור נסייר באותו יום. החלטתו היא סופית ואי אפשר לערער על החלטתו גם לא בעזרת "בקשיש". שערי הכניסה לשמורה נפתחים כבר ב-06:00 אבל עד שמסיימים את תהליכי הבירוקרטיה ההודית השמש כבר רותחת מעל. כל ספארי, בוקר או אחר הצהריים נמשך בין שלוש לארבע שעות. בכל מקרה בשעה 18:00 שערי הכניסה לשמורה נסגרים כך שספארי אחר הצהרים יחסית ממש קצר. וטוב שכך כי החום והלחות בשעות אחר הצהרים הם פשוט בלתי נסבלים.

היום הראשון והיום השני בבוקר שלי היה די מלהיב. ראיתי הרבה פילי בר אסיאתיים שהתנהגותם בלתי צפויה, ובאחת הפעמים התקרבנו לפיל שכזה במרחק של נגיעה והמדריך שישב לידי היה ממש מפוחד. ראיתי גם הרבה מאוד איילים נקודים (Spotted Deer) גם אייל סמבר (Sambar) ראיתי, שזה סוג של אייל גדול אדיש בנוכחות בני אדם ולכן קל מאוד לא רק לצפות בו אלא גם לצלם אותו. ראיתי גם חזירים, הרבה טווסים וסוגים אחרים של בעלי כנף. אה, ואיך שכחתי, כמו בהודו, קופים, קופים, קופים. יש בשמורת קורבט שלושה מיני קופים אבל הפופולארי ביותר הוא הלנגור, שהוא קוף יחסית גדול ואפור עם פנים שחורות ורעמה לבנה סביב הפנים. אלה קופים אוכלי עלים בעיקר, שאינם מציקים לבני אדם.

רוב הסיור בשמורה התמקד בעיקר בלמצוא את הטיגריס. לטיגריס יש פרווה כתומה מפוספסת בפסים שחורים צרים. לכל פרט יש דגם פסים ייחודי וגם שוני בין דגם הפסים שבצד ימין לבין אלה שבצד שמאל. הטיגריס נחשב לטורף על, הוא הטורף הגדול ביותר ממשפחת החתוליים גדול יותר מן האריה ומהנמר. הפסים הם אלה המקשים לראות את הטיגריס שבדרך כלל מסתתר בסבך הצפוף של השיחים. ביום השני אחר הצהריים זכיתי לראות שמץ קטנטן של היעד העיקר שלי בספארי זה. בין השיחים הצפופים לא רחוק מהשביל משהו כתום ניצנץ, הכתם לא זז כיוון שהשמועה שיש טיגריס עברה כאש בשדה קוצים לכל הרכבים שבשמורה ומייד התקבצו כולם בשביל ולא איפשרו את התזוזה של הכתם הכתום כדי לאמת שהכתם הכתום הזה שייך לטיגריס. המדריך ברכב שלי טען שיש שם שלושה טיגריסים שלא זזים בגלל פחדם מהרכבים המצטופפים על השביל. אבל לפתע הייתה תנועה כלשהי בין השיחים, כאילו רוח קלה חלפה שם, וההתרגשות בקהל המצטופף עלתה דרגה. היו כאלה שאישרו באושר שאכן ראו שלושה טיגריסים, אני לצערי עד היום בספק אם אכן הצלחתי לראות את החיה המופלאה הזו, או לא.

ביום השלישי – נאדה, לא בספארי הבוקר ולא בספארי אחר הצהריים, פרט לשבילים הרעועים בינות לסבך העצים, האדמה היבשה המעלה אבק לא ראיתי אף לא בעל חיים אחד, אפילו לא ציפור כלשהי לרפואה.

כשתכננתי את שלושת ימי הספארי קיוויתי לזכות לראות את הטיגריס המפורסם. הייתי מוכנה לקום השכם בבוקר ב-05:00, לסבול את החום הבלתי נסבל של 45 מעלות ואת הלחות הנוראית של 100 אחוזי לחות.

הגעתי לשמורת קורבט בתקווה לראות טיגריס עשיתי שלושה ימי ספארי וכל מה שראיתי היה פילים אסיאתיים, איילים נקודים, טווסים ועוד מינים של בעלי כנף והרבה קופים לנגור ואולי, רק אולי, ראיתי שמץ של הפרווה הכתומה של הטיגריס. וזו הייתה אכזבה טוטאלית. חיות בר באזורי מחייתם הטבעי ראיתי כבר והרבה מאוד בסיורי הספארי שערכתי במדינות אפריקה השונות. כאן רציתי לחוות משהו שונה. אכן חוויתי משהו שונה ומסקנתי היא: ספארי עושים אך ורק באפריקה.

לאחר שלושה ימים בשמורת קורבט חזרתי לדלהי מאוכזבת ובהרגשה שזה היה ביזבוז משווע של זמן וגם של כסף. אלא שזה לא בדיוק נכון כי גם חוויה שלא עמדה בציפיות היא חוויה מלמדת. על אף הכול ולמרות הכול ראיתי משהו שונה וגם הגעתי למסקנה שספארי עושים רק באפריקה.

לסיכום:

האימות עם נופיה האדירים עוצרי הנשימה של לאדאק ושל זאנסקאר הייתה חוויה מעצימה ועוצמתית שכמעט קשה לתאר אותה במלים. שום תיאור לא יכול להגיע לקרסוליה של המציאות שנפרשה לפניי. ואני מרגישה כמו אדם שמכור לריגושים אלה שמכה בי חבל ארץ זה, כי אני רק מחכה לפעם הבאה, וליבי כמעט נעצר למראה הנוף הבלתי הצפוי.

לא באתי הנה רק כדי להתבודד ולהתפעל שוב ושוב מהטבע. באתי גם כדי להתבונן באנשים המיוחדים שגרים במקום מופלא זה, להתבונן באורח חייהם הקשים כל כך ולהבין מה גורם להם להישאר כאן, במקום כה אכזרי שבעצם לא מיועד לחיי בני אדם ולעבור למקומות נוחים יותר. ואכן זכיתי גם בזה וגם בזה.

תם עוד מסע אל ההימלאיה ההודית

ואני מקווה שהסיפור שלי עם ההימלאיה ההודית עוד לא נגמר

לדף הפייסבוק של הספר של דרורה בהר"ל "לכבוש את ההימלאיה - לטייל עם מוגבלות"- הקליקו כאן