תחרות השקשוקה - ויכוח בשטח שהפך למסורת

הכול התחיל בתחילת שנות ה־2000. יער הקדושים, חניון יום נחל כיסלון ליד בית שמש. היינו בערך עשרה חברים, מחבת אחת והרבה יותר מדי דעות.

מישהו ערבב. מישהו טעם. מישהו אמר: “זה מצוין, אבל זה לא שקשוקה”. ומישהו אחר ענה: “אז מה כן?”

שם התחיל הוויכוח הנצחי על השקשוקה המושלמת. וכמו כל ויכוח טוב - הוא לא נגמר, הוא רק העמיק.
ואז מישהו זרק: “בואו נעשה תחרות”.

באותם ימים טיילנו הרבה. אהבנו בישול איטי, כזה שלא ממהר לשום מקום.
השקשוקה הייתה תירוץ מושלם: להעמיד סיר, לפתוח מחבת, ולהתווכח בכובד ראש על דברים שאין להם תשובה אחת.

משנה לשנה הצטרפו עוד אנשים. בלי פרסום, בלי הזמנות רשמיות. מישהו שמע, מישהו בא, מישהו נשאר.

ותמיד - תמיד - באותו מקום.
חניון יום נחל כיסלון. הטוסקנה של ישראל.
ותמיד בדצמבר, כשהאוויר קר וריח החורף עושה חשק לעמוד ליד מדורה מחממת.

ככה נבנית מסורת.

כשהמסורת הזו התחילה הייתי רווק.
באירועים הראשונים הילדים שלי עוד לא באמת השתתפו -
הם זחלו על המחצלת, שיחקו באבנים ונרדמו לצלילי הוויכוחים על הבצל.
השנים עברו, והילדים גדלו לתוך הריח הזה.
היום הם כבר לא ליד האש - הם על האש.

עם הזמן צברנו קילומטראז' של ניסיון אבל די מהר הבנו דבר אחד:
שקשוקה היא לא רק אוכל. היא אידיאולוגיה. ועם האידיאולוגיה מגיעים הוויכוחים.
לכסות או לא לכסות? ואם כן - מתי בדיוק?
רסק מוכן מהבית או בישול מלא בשטח, מעגבנייה ועד הסיר?
בצל - כן או לא?

והבצל… אה, הבצל.

בשנים הראשונות היו לא מעט רטינות.
יש שיגידו אפילו כעסים.
נטען לא פעם שהצוות המארגן - כלומר אני - זוכה שוב ושוב במקום הראשון רק בגלל פסילה מוקדמת של מנות שהכילו בצל.

הטענות היו קשות.
האש הייתה גבוהה.
והשקשוקה? רותחת.

במקום להוסיף שמן למדורה, החלטתי לעשות מהלך חכם:
להביא שופטים בלתי מוטים. כאלה שאין להם חשבון פתוח עם בצל, תרד או חציל.

וכך נכנס לתמונה אייל לביא - שף, חבר ומשתתף קבוע בתחרות במשך שנים.
בתחרות האחרונה הוא הגיע הפעם כשופט ולצידו ישבה שופטת מפתיעה במיוחד: נעמי, הבת שלי, בת תשע.

די מהר היה ברור לכולם שאין כאן הנחות.
נעמי הפגינה חוש טעם חד, שאלות מדויקות ויכולת נדירה להגיד “לא” גם למבוגרים - בלי למצמץ.
שולחן השיפוט הפך לאטרקציה בפני עצמה.

ואם כבר מזכירים אטרקציות…

יש דמויות שחוזרות כל שנה ויש כאלה שהפכו כבר לחלק מהמיתולוגיה המקומית. טל דויד הוא כזה. הוא מגיע תמיד עם הרבה פאסון, עם מצרכים שאף אחד לא באמת יודע מאיפה הם הגיעו ועם שקט כזה שמרגיש קצת חשוד.

טל הוא המשתתף הקבוע שזכה הכי הרבה פעמים בתחרות.
בלי רעש, בלי הצהרות - רק תוצאה.
עם השנים נבנתה סביבו הילה, סוג של סיפור משפחתי על מתכון סודי שעובר מדור לדור ועל משהו שהוא תמיד עושה אחרת - ואף אחד לא מצליח לפצח.

והשנה זה קיבל חותמת רשמית:
בפעם הראשונה מזה 25 שנה - הזוכים היו ילדים.
ולא סתם ילדים, אלא הילדים של טל.
אם מחשיבים גם אותם, אפשר כבר להגיד בביטחון שההצלחה במשפחה הזו
כנראה לא מקרית.

הרמה, כמו תמיד, הייתה גבוהה במיוחד.

על השולחנות נחתו בין השאר:
שקשוקה לבנה עם תרד,
שקשוקה צרפתית עם יין ונקניקיות,
שקשוקה מרוקאית עם פלפל אדום מעושן,
שקשוקה ירוקה מבוססת תרד,
ושקשוקה בלקנית עם חצילים.

וכל אחת הגיעה עם סיפור, הסבר ונאום הגנה קצר מהצוות המבשל.

המפגש הקולינרי הזה מאפשר במה לבחון את כל הגרסאות מבית אבא או אמא. אין אמת אחת. יש מדורה אחת ושבט סועדים עם ראש פתוח וקיבה גדולה.

ובשטח, כמו בשטח, תמיד יש הפתעות.

באחד האירועים, באמצע ההכנות, בלי התראה מוקדמת ובלי קשר ללוח הזמנים, נכנס לחניון רועה עיזים - עם עדר שלם. העיזים עברו בין האנשים, רחרחו סירים וחצו את החניון כמו שליח של וולט במרכז תל אביב.
לא היה נזק לרכוש, ולא לנפש.
להפך.
הכול נעצר לרגע, צחקנו, הסתכלנו וקיבלנו תזכורת קטנה מי באמת בעל הבית.

אז איך זה עובד?

בשבת בבוקר כולם מגיעים מוקדם.
מכירים חברים חדשים, מנתקים את הילדים מהמסכים
(ולפעמים גם את עצמנו) ומתחילים לבשל.

בשעה 13:00 בדיוק מגישים לשיפוט.
הניקוד ניתן על נראות, על הגשה, ועל יצירתיות.
אבל כולם יודעים שהחלק האמיתי מתחיל אחרי ההכרזה.

אז השולחן הופך לבופה.
כולם טועמים הכול.
אין מנצחים ואין מפסידים - רק שקשוקה והרבה יצירתיות.

התחרות השנה הייתה קצת יוצאת דופן, בגלל העדרות ממושכת של חמש שנים בגלל הקורונה והמלחמות, ובעיקר בגלל פרסום לא צפוי ולא מתוכנן - בן וקובי פרג' מתוכנית הרדיו של יום חמישי החליטו לטעום מהקסם והזמינו אותי ליחצ"ן את האירוע.

אחרי השידור בגל״צ התחילו להופיע גם אנשים שלא הכרנו קודם.
בדיעבד הסתבר שחלקם האזינו במקרה, הסתקרנו ופשוט באו לראות על מה הוויכוח.

במהלך התחרות קפצה גם נעמי, פקחית קק״ל, ועשתה סיבוב בין הסירים.
היא עצרה אותי לראיון קצר ואני עדיין לא בטוח אם זה היה בגלל השידור בגל״צ,
בגלל הדאגה לניקיון, או בזכות ריחות הפפריקה שחרגו מגבולות המים הטריטוריאליים של בית שמש.

כך או כך - היא נשארה לטעום.

אם כל זה מדבר אליכם - בין אם אתם אנשי שטח או חובבי העגבניה - אתם מוזמנים ליצור איתי קשר ולהצטרף למפגש הבא.

האש על הסיר.
האתגר פתוח.