סובארו E10 או בשמה הישראלי: סובארית

רקע - תקופת ה"קיי קארס"

יפן של אחרי מלחמת העולם השניה היתה מדינה בתהליך שיקום. היפנים חיפשו דרכים שונות להניע מחדש את הכלכלה ולהקל על האזרחים.
ב-1949 יצרה הממשלה היפנית קטגוריה יחודית שנקראה Kei Cars, אלו היו כלי רכב זעירים עם הגבלות משמעותיות על גודל הרכב ועל נפחי המנוע. בשנים הראשונות הנפחים הוגבלו ל-360 סמ"ק. והאורך הכולל של הרכב לא יכל לחצות את רף שלושת המטרים.
בתמורה רכב שעמד בתקנות קיבל הוזלה במיסוי, הקלה בעלויות הרישוי והביטוח ולעיתים גם ביטול הדרישה מבעל הרכב באחזקת חניה פרטית.
למגבלות האלו יצרה סובארו ב-1961 את ה-"סאמבר" .
זה האחרון היה רכב מסחרי צר וארוך - גאוני מבחינת התכנון שלו , עם מנוע צנום בנפח של 360 סמ"ק , כפול צילנדרים שהפיק 18 כ"ס והותקן מאחור מתחת לרצפה, הסאמבר נכנס למגבלות של הקטגוריה הזעירה והפך די מהר להצלחה מקומית.
גם מערך המתלים היה באופן מפתיע די מתקדם כאשר עשה שימוש ב-4 מתלים נפרדים, ואם נפח המנוע לא רמז על המקור למכלולים של הסאמבר אז אפשר לרשום במפורש המכלולים הגיעו מהסובארו 360 הזעירה.
הטנדרון הזעיר הפך להצלחה גדולה ביפן מה שדחף את סובארו ליצור לו גרסאות מחוזקות לשווקים חיצונים שם הוא כבר שווק עם מנועים גדולים יותר אבל עדין צנומים ביחס לקנה מידה מערבי.

מסובארו סאמבר לסובארו E10

בתחילת שנות ה-80 החליטו בסובארו ללכת צעד קדימה עם הפלטפורמה המוצלחת של הטנדר הזעיר וליצור ממנו רכב נוסעים בעל תא נוסעים מרווח וסופר יעיל שישמור עדין על מידות זעירות.
סובארו האריכה את השילדה במעט, התקינה מנוע 1.0 ליטר בעל שלושה צילינדרים שהפיק 50 כ"ס בהמשך בגרסאות ה-E12 הנפח הוגדל ל-1.2 ליטר המפיק 54 כ"ס ומערכת הזרקת דלק אלקטרונית רב נקודתית.
ההנעה היתה אחורית כשסובארו, כמיטב המסורת שלה, הציעה גרסאות עם הנעה כפולה ל"כל דכפין". אלו האחרונות צוידו בכפתור אדום שהותקן על ידית ההילוכים , לחיצה עליו הפעילה מנגנון חשמלי שהעביר פיקוד למזלג ששילב בכח וואקום את גל ההינע שהעביר כח לסרן הקדמי.
מאחר ולא היה מותקן דיפרנציאל בין הסרנים השימוש בהנעה הקדמית היו מוגבל לתנאי אחיזה ירודים כדי למנוע עומס על מכלולי ההנעה.

שלל דגמים לכל מטרה

את ה-E10 היה ניתן להזמין בתצורות שונו , בעלי משפחות שחפשו כלי תחבורה יעיל וזול יכלו לרכוש את גרסת ה-wagon שבה הותקנו עד 7 מושבים!, בעלי מקצוע או מובילים יכלו לרכוש גרסאות van שבהן הותקנו רק זוג מושבים קדמים או עוד שורת מושבים נוספת מאחור כאשר שאר הקבינה נשארה פנויה להעמסת מטען.
בגרסאות בעלות 6 או 7 מושבים ניתן היה לשנות את סידור המושבים לפי דרישה או להשכיב את חלקם למצב של מיטה...מודולריות של מחלקה ראשונה.
לצד הגרסאות הרגילות ביפן הוצעו גם גרסאות מיוחדות ומאובזרות, ובהן GX-X עם אבזור עשיר והנעה כפולה, גג זכוכית או גרסה עם כמה חלונות גג גדולים שיצרו תא נוסעים כמעט פנורמי, גרסת Welfy עם סידור פנים ואבזור ייחודיים, ו-Aladdin מהדור השני, ששילבה שבעה מושבים, מנוע מוזרק ואפשרות לגיר ידני או רציף. בחלק מהגרסאות היו גם מושבי קפטן מסתובבים כמו של צוות לעניין, סידור ישיבה דמוי סלון וגג מוגבה, את המרכב עיטרו שלל מדבקות עם קווים בצבעים עזים ברוח התקופה כמיטב המסורת היפנית.

בארץ / בעברית - סובארית!

ה-E10 הגיעה לישראל ב-1983, סמוך מאוד להשקתה בשאר העולם, היא שווקה כאן על ידי יפנאוטו - היבואן הראשון של סובארו לישראל, בשם "סובארו E10” ולא בשם "ליברו" שהיה השם בו נעשה שימוש מחוץ ליפן.
ה-E10 הוצעה כרכב וורסטילי שיכול היה לשמש מסחרית לעסק ביום ורכב משפחתי מרובה מושבים למשפחות מרובות ילדים, מיני וואן ראשון בקטגוריה שעדין לא היתה קיימת. הסובארית הפכה במהירות למחזה נפוץ בזכות ממדים חיצוניים זעירים, תא נוסעים גבוה ומרווח, אפשרות להסעת עד שבעה נוסעים, ומחיר נגיש יחסית, לכך הצטרפו המוניטין החזק ושירות היבואן של סובארו שהייתה אז המכונית הנמכרת בישראל. השילוב בין כושר נשיאה של מסחרית, שימושיות של מיניוואן ועלויות אחזקה נמוכות הפך אותה ללהיט בקרב משפחות, בעלי מלאכה ועסקים קטנים. משפחות מרובות ילדים יכלו לרכוש רכב זול עם שבעה מושבים מה שעד אותו זמן היה שמור בעיקר למסחריות אמריקאיות יקרות לרכישה ותפעול. בעלי מקצוע יכלו לרכוש רכב מסחרי מרווח שאפשר להחנות גם בחורים הכי צפופים של תל אביב...
הישראלים אהבו את ה-E10 וכמו כל דמות אהובה בישראל שמקבלת שם חיבה רפאל איתן הפך ל"רפול" , מרדכי גור הפך ל"מוטה" גם הסובארו E10 הפכה בפשטות ל"סובארית".

הסובארית התגייסה לצה"ל

זמן קצר לאחר שהגיעה לישראל ב-1983, מצאה הסובארית את דרכה גם לצה״ל. היא שולבה בעיקר כרכב שירות והסעה קל בבסיסים, וזוהתה במיוחד עם חיל האוויר, שם התרוצצה בין הטייסות, המוסכים והמשרדים כשהיא מובילה חיילים, צוותי אוויר וציוד קל. הממדים הזעירים אפשרו לה להשתחל כמעט לכל מקום, שבעת המושבים העניקו לה שימושיות יוצאת דופן, והמכניקה הפשוטה הפכה אותה לכלי עבודה צבאי נפוץ - גם אם יציבותה ברוחות ובכבישים משובשים הפכה לחלק בלתי נפרד מהזיכרונות ממנה.
מחוץ לצה"ל היא הייתה "סוס העבודה" של טכנאי בזק , דואר ישראל ואפילו שימשה את אנשי הקרקע של אלעל.

הסובארית נעלמה מהשוק האירופי והישראלי בסוף שנות ה-90 (ייצורה פסק רשמית ב-1998) כשהסיבות העיקריות היו רמת בטיחות שכבר לא התאימה לסטנדרטים מודרנים, בלי אזורי קריסה טובים הסובארית לא יכלה לעמוד בצורה סבירה בשום מבחן ריסוק.
גם היכול הדינאמית הבעייתית שנגזרה מהמבנה הגבוה והצר פחות התאימו בסוף שנות ה-90 , המסמר האחרון בארון היה בדמות מיניוואנים מודרנים אמיתיים שהחלו לצוץ לצד טנדרונים חדשים כדוגמת הברלינגו והקנגו שהיו נוחים ומרווחים הרבה יותר.
כל אלו הפכו את הסובארית ללא רלוונטית, הסובאריות המשיכו להתגללל כאן במשך שנים, חלקן מצאו עצמן מפורקות ומוסבות לבאגי מתוצרת ביתית בזכות המבנה ומיקום המנוע, אחרות פשוט נזרקו ונזנחו אחרי שימוש של מאות אלפי קילומטרים.
היום, הסובארית - במיוחד גרסאות ה-4X4, היא פריט אספנות די נדיר במחוזתנו וגם בעולם , וכמו כל דבר שכבר לא מייצרים ערכן של אלו שנשמרו שלמות ותקינות רק עולה.

הכתבה מתוך עמוד הפייסבוק: ‎Crazy stories about cars