מועדון ארוחת הבוקר - מכורים לסובארו

תמיד מדהים לגלות מה גורם לאנשים, זרים גמורים, לחבור יחדיו לבלות ימים ארוכים ביחד, מאחרי ההגה וסביב המנגל. הפעם הסיבה היא החיבה לבוקסרים - אלו של סובארו.

כתב: רוני נאק צילומים: תומר פדר, אוטושטח.

החבורה שהתייצבה הייתה הומוגנית כמו שהייתה מגוונת

בעצם, היא הייתה גם הומוגנית וגם מגוונת. שבעה אנשים מכל קשת החברה הישראלית, המשותף לכולם היא חיבה יתירה - די פנטית - למוצרים של ''תעשיות כבדות פוג'י''. סובארו, בעצם. כן,כן! זו אותה סובארו שיש לשכן, אותה סובארו שאתם מבטלים בהינף יד ובעיקום עף. אותה סובארו שלעולם לא תהיו מוכנים ''לרדת'' אליה מהמזדה שלכם, והסובארו שלא תיתפסו בה מתים. ויש אנשים ש''מתים'' על המכוניות האלה! הם יודעים להעריך את האיכויות שלה, נהנים מהאנונימיות של המכונית, ומנצלים את יכולתה - הרבה כפי שגילינו - עד תום. ולא רק זה. זו חבורה שאוהבת מוטוריקה ואוהבת טבע ולשלב את שתי האהבות. אני לא זוכר מתי ראיתי בעל רכב פרטי (רכב''שים יצאי דופן בתחום הזה) שיודע מה מרווח הגחון ומהו יחס ההעברה הסופי. תאווה לעיניים.

החבורה שהתייצבה הייתה הומוגנית כמו שהייתה מגוונת

התכנית המקורית הייתה לצאת ליום טיול רגוע יחסית

בשבילים והמשעולים של הנגב הצפוני וביתרונות רוחמה. התגובה לא אחרה לבוא ''ומה עם עבירות?'' אמר הקול מעברו השני של הקו. ''אני לא רוצה שהיו נזקים וחוץ מזה אלו מכוניות עדינות עם יכולת די מוגבלת'' התגריתי ''אני לא רוצה להפוך את היום הזה לסאגה של חילוצים מהשטח''. הטלפון פלט צרור של מילים וצלילים גרוניים, מאלו שמשמיעים חולי ברונכיט קשים ומעשנים כבדים. ''בסדר בסדר'' המסר עבר ''תבוא למשרד ונתכנן מסלול ביחד''. כך הצטייר לו - יומיים מאוחר יותר - מסלול מגוון למדי, וחסר פחד, מלטרון דרך שבילי היער לכיוון דרום-מערב עד שדות טל שחר, ומשם דרומה לתל צפית, מצפית בטיסת שבילים נמוכה לאתגרי תל גודד וממנו יציאה לכביש. מסלול המשלב שבילי קק''ל מהודקים, שבילי שדות פסטוראליים ואתגרי עבירות מקפיאי דם וחורצי שלדה, למסוקסים שבחבורה. ואל תחשבו שהם קיבלו הנחות – הם לא. להיפך הרצון להוכיח שהסובארו שלהם יכול לעשות הרבה יותר, הוביל את החבורה למעברים השמורים לעילית רכבי השטח.

התכנית המקורית הייתה לצאת ליום טיול רגוע יחסית

טוב, אז מה יש לנו כאן?

שני אאוטבק 6H מהדור הלפני-אחרון, פורסטר טורבו בן שנה, פורסטר אטמוספרי שבע קרבות, אאוטבק 98', אימפרזה סטיישן 98' ולאונה סטיישן מבציר 87' המשובח. נפח המנועים משתרע מ-1.6 צנוע של האימפרזה, דרך 1.8 כפול-הקרבורטור של הליאונה, 2.0 ליטר אטמוספרי וטורבו של הפורסטרים, 2.5 ליטר לאאוטבק הוותיק ו-3.0 ליטר לצמד האאוטבק החדשים יותר. מ-90 כ''ס ועד 212 סוסים, ממצמד וויסקוזי ועד VDC מתקדם. והאנשים? יש מהנדס, ברוקר, מסעדנית, מכונאי מטוסים, סוהר, ושני עצמאים. חבורת אנשים שכנראה שלא היו נפגשים לעולם אלמלא המכוניות שברשותם וכמובן, האהבה לנהיגת שטח ולטיולים. לכל אחד מהחבורה יש סיפור כיצד הגיע לאוטו האחרון שלו. לרבים - לא לכולם - זו אינה הסובארו הראשונה שלהם, אבל לכולם (כנראה) לא תהיה האחרונה.

טוב, אז מה יש לנו כאן?

לברק חדד, הבעלים של הלאונה, יש סיפור מעניין:

''המכונית נמצאת 15 שנים במשפחה. כל השנים, כשאבא שלי נהג בה, בכלל לא נגענו בידית הקטנה. השתמשנו באוטו כמו בסטיישן רגילה. כשקיבלתי רשיון נהיגה רציתי להחליף את האוטו - שבכל זאת לא מחמיא לבחור צעיר ושרמנטי - במשהו יותר נחשב. הונדה סיוויק למשל. אחרי ששמתי שלט על האוטו הגיע טלפון מבחור שהתעניין לרכוש והזמין אותי להצטרף לטיול ואז לבחון את המכונית. עשיתי את זה וחזרתי המום. אמרתי לאבא שלי שהיה לנו ג'יפ בבית כל השנים האלו ובכלל לא ידענו!''. חמש שנים עברו מאז והסטיישן הצנוע עבר הגבהה, מיגון והצטייד באבזור שטח רב. ברק מבלה בעיקר באזורי הדיונות שמדרום לראשל''צ שם הוא פושט, יחד עם עוד כעשרה ''סובארואים'', על משטחי החול. מזהים אותם ממרחק לפי תקתוק הציריות החינני.

לברק חדד, הבעלים של הלאונה, יש סיפור מעניין:

לאחרים ''נפל האסימון'' לאחר שראו המון מכוניות

באזורים גבוהים (מעל פני הים) בארה''ב או באירופה. אחרים - כמו מרצ'י למשל - צריכים רכב רב-מינוע כדי לקושש עצים לקמין במסעדת ברבהר שבבעלותה (ממש ליד נס הרים וסמוך לצומת לכיוון בית''ר עילית).

לאחרים ''נפל האסימון'' לאחר שראו המון מכוניות

סצינת השטח, זאת כל צפרדע בביצה יודעת, נגועה בנגיף של שחצנות ויוהרה

שלא לומר פוזה. אם זה הרכב עצמו שמתעטף מידי שפצורים או בעל הרכב שעוטף עצמו בהילת ''שו שו'' מסתורית למחצה. פוזה זה שם המשחק לא פחות ממהלך מתלה או חבילת קג''מ. תחברו יחד כמה ג'יפאים ומייד תראו איך הם מתחילים לרחרח אחד לשני את הביצים (של הדיפרנציאל - מה חשבתם?). ואם יש דבר אחד שמבליט את החבורה הזו, זה העדר פוזה מוחלט. אולי בגלל שהמכוניות שלהם בכל זאת נראות כמו סטיישן ולא כמו משהו שהרגע יצא מיער הגשם באינדונזיה או ממדבריות ערב. העדר הפוזה הפיל בפח רכב''שים גדולים ומסוקסים. אלו אינם מצוידים במערכות הנעה כה משוכללות, שיחס ההספק/משקל שלהם נושק לזה של משאית קלה ובטח לא מסוגלים לנוע בשבילים בקצב של המכוניות הללו. לחבורה שפע סיפורים ססגוניים איך הם מדהימים בכל פעם חבורת מטיילים מסוקסת בראש תל כזה או אחר, כשהם מגיעים לראש בדיוק באותה הדרך ובקלות רבה יותר. ''זה יותר סוג של תחביב'' מודה אייל ''להשפיל רכב''שים גדולים'' ומייד שם את האאוטבק שלו להחלקה רוחבית ב-80 קמ''ש. החבורה מאופיינת בשקט ושלווה אשר נובעת מביטחון מלא ביכולת של הכלים שלהם ומאווירה נעימה ומשפחתית שגורמת להם לעצור המון, לאכול המון ובעיקר לבלות המון, מאחרי ההגה ובתוך השטח. אווירה דומה פגשתי בחבורה אחרת לגמרי - של בעלי לנדקרוזר 73...

סצינת השטח, זאת כל צפרדע בביצה יודעת, נגועה בנגיף של שחצנות ויוהרה

אה, וכמעט לא הזכרתי את עלויות האחזקה הנמוכות בהרבה

מאלו של רכב''ש בגודל מלא. מצריכת הדלק, דרך מחירי החלפים ועלויות המוסך והביטוח – הכל זול יותר ובאופן משמעותי. רוצים דוגמא? מ' אשר עשה טיפול גדול לאאוטבק 3.0 ליטר אשר כלל החלפת כל הנוזלים (רק שמנים סינטטים), דיסקי בלימה קדמיים ועוד. הוא השאיר במוסך המרכזי כ-3000 ש''ח כולל מע''מ. אני עוד יכול להמשיך ולספר רבות בנפלאות החבורה הזו אבל אני מעדיף להשאיר את רוב השטח לצילומים הנפלאים של תומר פדר אשר היה הלום כמוני מעזות הנפש של החבורה הזו מחד ומההתנהלות השלווה מאידח. תהנו

אה, וכמעט לא הזכרתי את עלויות האחזקה הנמוכות בהרבה

תודה מקרב לב למירצ'ה ממסעדת ברבהר, על החברה הנפלאה והאירוח הנדיב

תודה מקרב לב למירצ'ה ממסעדת ברבהר, על החברה הנפלאה והאירוח הנדיב

תגובות

2 תגובות

1

יוגב_בני

19 בינואר 2005 ב 17:20

האוטבק הראשון בתמונת הכתבה.

שמח לראות את תמונת ריכבי בראש הכתבה. בני יוגב!

2

haime60

19 בינואר 2005 ב 20:43

סובארו אאוטבק

אני מחפש סובארו אאוטבק משנת 2000-1 במצב טוב חיים 054-5294330