השפן מהר חורשן - הכשרת מדריכים בנהיגה בשטח טרשי

גם מדריכים מנוסים יכולים להפיק תועלת מהדרכה בסיסית, באתר ההדרכה הבנאלי ביותר. רשמים מהשתלמות מדריכי אתר השטח הישראלי בהר חורשן

כתב: רני פלג, צילם: אדיר טובי

קשה מאוד ללמד את עם ישראל לאחוז בהגה. האמינו לי, ניסיתי. בכל הדרכת נהיגה, גם החניכים הגרועים ביותר, כאלה שלא היו זוכים לרישיון על ממטרה, תמיד מדגישים את נסיונם הרב בנהיגת שטח ומסבירים לך, המדריך, שהם כאן בעצם, ''כי האשה קנתה מתנה'', או ''כי רציתי להסתלבט על החבר שלי, שממש לא יודע לנהוג''. עכשיו, נסו לדמיין הדרכה בנהיגת שטח, בה כל החניכים הם מדריכי נהיגה עתירי ניסיון. – נשמע כמו מתכון להתנגשות עתירת אגו, נכון? זו המחשבה שעברה בראשי בדרך להר חורשן, למפגש מדריכים תקופתי של אתר השטח הישראלי. בתכנית היו, מעבר למזון ומשקה, גם – שומו שמים – מערכי שיעור מסודרים בנושא שכיתת הלימוד המאובזרת בחורשן יודעת להציע.

המפגש הראשוני דווקא לא הבטיח רבות. עמדנו לנו בכניסה לבת-שלמה, בדיוק כמו חבורות גברים אחרות הנמלטות מהסקס של יום שישי בבוקר (סידורים, קניות, ספונג'ה – לא משהו אחר). השווינו את אורך הכלים והרחנו אחד לשני את הביצים (של הדיפרנציאל, כמובן). אתם יודעים, שיחות מעמיקות שיכולים להפיק גברים אינטליגנטיים במיוחד, כמו ''היכן קנית את הפגוש'' ו-''איזה בולמי זעזועים שמת כאן''. שני חריגים בכל זאת היו במפגש הראשוני, שרמזו על הבאות: שיחות הדיפרנציאל היו קצרות יחסית, והצטרפה אלינו נילי, שלא היה צורך ביותר ממבט חטוף כדי להבין שאינה גבר משופם.

לחנך את המדריך

את תה הבוקר, עם תותים בטעם של פרי ולא של מבחנה, שתינו בפסגת נ.ג. 186. כאן כבר נצנצה במוחי נורת אזהרה מהותית למדי. השיירה העפילה לפסגה, לתדהמתי הרבה, בדרך המשפחתית ממערב. הכנתי את עצמי כבר לתרחיש בו עופר, שהוביל את השיירה, מכוון את הגה המולטי-דיפנדר שלו לעבר המעלה החלקלק, מותיר את שאר השיירה להתרסק בדרך ולנפץ את שאריות הדימוי העצמי, כדי להוכיח ששלו הכי גדול. ברור שבמקרה כזה הייתי מוכיח לו שאני יותר גבר. לרגע תהיתי, אולי הגעתי למפגש חוג המקרמה של אגודת ידידי החורשן. שוין, אולי אצליח בכל זאת להוכיח שאני גבר בהמשך.

לחנך את המדריך

האווירה הנינוחה נמשכה גם כאשר עברנו לתכל'ס – הדרכת עליה מסולעת. ניכר כי כל המשתתפים מיהרו להניח בצד את הגישה של ''עשינו את זה כבר ברברס לפחות אלף פעמים''. כמו הטריים שבג'יפאים עזבנו את מרכבותינו המפוארות וטיפסנו ברגל אל המדרגה כדי להקשיב לשיעור המסודר בו החל עופר ולו תרם כל אחד מהמשתתפים את הארותיו. היה מעניין מאוד לחזור כמה שנים אחורה ולהסתכל שוב על אותה עליה באופן מלא יראה וכבוד, לנתח את הסיטואציה שהפכה טריוויאלית עם השנים. היה מעניין מאוד גם לקבל זוויות מבט אחרות על המדרגה מצד כל המדריכים וגם מצד אדיר שהגיע למקום עם קבוצת חניכים של ממש.

ויקומו המלפפונים

בתום ההסברים הממושכים נותר לנו להוכיח כי יש גם ידע וניסיון מאחורי התיאוריה. כאן באמת כבר ציפיתי לנחשולי טסטוסטרון שוצפים במורד ההר, אבל אולי גם הפעם הנוכחות הנשית מיתנה את המצב וכולם טיפסו מעלה באותה נינוחות נון-שאלנטית שאפיינה את כל היום. אבל מה היינו מספרים לחבר'ה? את המצב הציל אילן, שכשל בטיפוס והצליח להפיח חיים ביום המנומנם. רגע של חוסר תשומת לב, הצ'וצ'קה (ראו המשך) נקלעה לשיפוע צד וכולנו זרחנו מאושר על ההזדמנות להפגין את כישורי הייעוץ שלנו, כמו ישראלים טובים. חלקנו אף הגדיל לעשות וזינק כארי על הדיפנדר כדי למנוע ממנו מלהתהפך (ברור שהיה זה רק הטסטוסטרון, ולא סכנה של ממש לדיפנדר האדיש). אולי נשאיר את תיאור המקרה לאילן עצמו, או בעברית: ''אילן, קום, ספר לכולם מה עשית''.

ויקומו המלפפונים

אנרג'ייזר הפקות (השפן של אנרג'ייזר)

''בוא איתנו לצלם ולחוות קצת שטח'' אמר לי שועל הקרבות עופר אוגש. ''יהיה אקשן אני מבטיח''. כאשר מסתכלים בדף ''מי אנחנו'' באתר השטח הישראלי בערך אילן אשל, רשום שם ''צוות הפקה ושווק'', כן צוות ה-פ-ק-ה ושווק, זה מה שרשום. לא צוות הדרכה, לא מדריך, וגם לא בעל ניסיון רב בנהיגת שטח. אז פלא שלא הצלחתי לעבור מכשול אימתני, ענק, הר ברוקבק בהתגלמותו? לא, לא פלא, פשוט שפנפנות יתר.

אנרג'ייזר הפקות (השפן של אנרג'ייזר)

את הר חורשן כבר הספקתי להכיר היטב ובהחלט יש לו מה לאתגר, שלא לומר לשבור, את צ'וצ'קה (הדיפנדר 90 שלי). בפעם הראשונה שלי בהר נהגתי בנחישות וברגישות ובהרבהRESPECT להר (פחד = RESPECT). בפעם הזו באתי ברגישות בלבד, את הנחישות איבדתי לאחר היכרותי עם היכולות המופלאות של הדיפנדר. עוד פעם העלייה הזו, לא ביג דיל, בסדר, אז הוסיפו לי לאתגר מדרגה ''קלה'', אני עובר את זה בטוח...

משלב LOW, נועל מרכזי, נותן גז, מטפס ומתחיל לעלות. אדיר שיושב לצדי כלל לא חושש ועסוק במצלמת האצבע ובשאר המצלמות. הכול תקין עד כאן. מגיעים למדרגה, אני באותה כמות מצערת ועם רגל עצלה על דוושת הגז. הגלגלים הקדמיים מתחילים לטפס ו.... בום , נפלנו - לא התהפכנו, פשוט נפלנו, גלשנו את המדרגה למטה. הדיפנדר נופל מושפל, צדו השמאלי קרוב משהו לסלעים. אדיר לא משדר אותות מצוקה ואני בוחן את תגובות המדריכים שפתאום קופצים לי על האוטו ובתנועות מפרש, שאפילו גל פרידמן לא היה מתבייש בה, משמשים כמשקל נגד לצ'וצ'קה, שכלל לא עושה רושם שעומדת להתהפך.

מה קרה? מלחמה? מה הלחץ? מלמלתי לעצמי. אבל כשראיתי את פרצופו של עופר נכנסתי גם אני למצב של ''Houston, we have a problem'' . רק שולי, הוותיק שבחבורה שידר רגיעה מוחלטת וגרם לי להרגיש שבאמת לא קרה כלום והנה תיכף אנחנו מתיישרים ועולים שוב (שולי, אתה תותח). משום מה (ואני בטוח שאני יודע למה) התחלתי להאדים ולהזיע קלות.

''תראה אילן, עזוב, עדיף שתרד למטה ותעלה בצד הקל של ההר'', התחילו למלמל כל המדריכים. מה בצד הקל של ההר? מה פתאום? איך אני אחזור הביתה עם ההשפלה הזו? ככה לרמוס את כבודי ויותר חשוב את כבודה של אגדת השטח - לנד רובר דיפנדר 90 - הלא היא צ'וצ'קה? מאחר ולא הייתה לי ברירה, ירדתי לגובה דשא. בעודי יורד (ברוורס מודרך ע''י שולי), כבר חשבתי איך ומתי אני מגיע לחורשן ללא חבורת השפנים הזו ומטפס את המדרגה ולו רק בשביל ההרגשה.

ללמד את המורה

אחרי כמה שעות בשמש ובאבק נראה כי מטרות היום נשכחו והפכנו לחבורת גברים (ונילי) סטנדרטית, אך עדיין כאשר נפרדנו בבת שלמה כולם סיכמו את המפגש כמוצלח. חשוב מכל, אין זה פשוט לסיים מפגש שכזה ללא פרצי התלהבות מרסקי מכלולים במהלכו. מעבר לכך, המטרה הראשונית של העשרה מקצועית בין המדריכים והפיכת הדרכות אתר השטח הישראלי לסטנדרטיות ומובנות יותר הושגה במלואה. תמיד כיף לבלות בשטח בחברת אנשי שטח אמיתיים, תמיד כיף ללמוד גישה חדשה לנושא ישן, גם אם רמת הניסיון והידע בו גבוהה.

ללמד את המורה

תגובות

0 תגובות