עונת הקינון של השופל

ציר המוביל, בקטע שבין צומת עירון לבין המפגש עם נחל דליה היה מהמשעולים האהובים עלי. מאות, או אלפי פעמים זרמתי לאורכו, בדרך מהדרום לצפון, בדרך חזרה עוקפת פקקי ואדי ערה של מוצאי שבת, ביום ובלילה, בטיולי משפחה ובהדרכות נהיגה. דהרתי לאורכו במכוניות מרוץ, זחלתי בו עם סופה ממוגנת. אהבתי את השלוליות הגדולות בחורף ואת שובל האבק בקיץ, אהבתי להמשיך ממנו לעבר מדרגות הר חורשן, או לעבר השביל המהיר המעפיל לקיבוץ דליה. אהבתי את השדות הקצורים ואת הכרמים עמוסי הפרי.

הפצעים שגורמים לחתיכת ארץ יפה זו – טוסקנה של ישראל – הכלים המכניים הכבדים הסוללים את כביש חוצה ישראל הפכו את כל הפסקה הקודמת לכזו המדברת בלשון עבר. היה שם פעם שביל, היה שקט, עכשיו יש רק ערמות של חומר לבן וכלים גדולים ורועשים ההופכים הר לשום דבר. וזאת רק תמונת ביניים, כי בדרך לואדי מילק עוד ירמסו הכלים האלה את שמורת נחל דליה ואחריהם יבואו מכוניות רבות עם רעש וזיהום אוויר. הפסקות הקפה בפסגת נ.ג. 186 כבר לא יהיו כה שלוות.

ומה אפשר לעשות חוץ מלקונן על אבדנו של חבל ארץ יפה בטרם עת? לא יותר מדי. כבישים הם משהו שכולם צריכים – גם אני אשתמש בכביש הזה כאשר הוא יופעל. אבל זה לא מקהה את הכאב בלב על הנזק העצום שאנחנו מעוללים לארצנו האהובה. אפשר אולי רק לתהות מדוע אחד האידיאלים שבחרו מייסדי הארץ הזו הוא ''נלבישך שלמת בטון ומלט'' הפשיסטי. נראה לי כי ''נגן על הצבי, הנמר והחזיר'' היו עושים לנו יותר טוב. ובינתיים מי שרוצה לראות את השופל הארץ ישראלי בשיא עונת הקינון, מוזמן לקפוץ לרמות מנשה – צמחים או בעלי חיים נדירים כבר יותר נדירים שם.