ארמונות בדרך לדמשק - ג'יפ במזרח ירדן

המדבר במזרח ירדן מטויל פחות, מפנק פחות, אבל מעניין מאוד: בלב השממה פזורים ארמונות ומצודות שבנו שליטי האיסלאם הראשונים כדי להתענג בהם על השקט המדברי. עופר אוגש התניע את הרכב

הידית של ירדן היא החלק המזרחי ביותר בחצי האי ערב שאליו ישראלים יכולים להגיע ברכב מהארץ. ומה יש שם? במבט ראשון במפה – כלום. פיסת מדבר צרובה שהירדנים כמעט שלא בנו בה דבר. במבט שני מתברר שהירדנים של ימינו אולי לא ראו צורך בבנייה של יישובים בלב המדבר, אבל תושבים קדומים יותר דווקא כן: שליטי האיסלאם הראשונים בנו באזור הזה מצודות יפהפיות שאפשר לבקר בהן גם בימינו, רובן שרדו מאות שנים תחת השמש הקופחת של המדבר. יצר הסקרנות כבר התעורר בנו: מה מסתתר בשרידי המצודות העתיקות הללו שבמשולש הערים דמשק-עמאן-בגדד?

קצר ח'ראנה: תענוגות גוף ורוח

את הטיול התחלנו ביציאה המזרחית מעמאן, על כביש 40לפי השילוט לכיוון אזור אל-אזרק (Al-Azraq). אחרי שעברנו על פני העיירה סחאב (Sahab) התחלף הנוף האורבני הצפוף בנוף חקלאי, וכ-15 קילומטר לאחר מכן הוא כבר הפך לנוף מדברי של גבעות נמוכות שמאחוריהן משטחי חמאדות – קרקע מדברית טרשית המכוסה בשכבה של אבני צור. ידענו שכבר על הכביש הזה נפגוש כמה מצודות עתיקות מתקופת בית אוּמָיָה – שלטון הח'ליפוּת המוסלמי-ערבי הראשון, שכבש את עבר הירדן המזרחי בשנת 634 לספירה, שלט בו והעניק לו את השם אל-אורדון (וכך נקראת ירדן גם היום). עיר הבירה של שלטון בית אומיה היתה דמשק, וממנה נהגו השליטים לצאת למסעות בחצי האי ערב. לפי הסיפורים של תושבי האזור, השליטים אמנם חיו חיים מוסלמיים בעיר הגדולה, אך כשרצו לחזור לשורשים (ואולי גם לאלמוניות), יצאו למדבר. שם, בלב השממה, על הדרך שבין עמאן, דמשק ובגדד, בנו לעצמם ארמונות מדבריים, ואליהם היו מגיעים לצוד, לבלות עם נשים ולענג את גופם במרחצאות חמים.

קצר ח'ראנה: תענוגות גוף ורוח

כחמישים קילומטר אחרי סחאב עברנו אתר אנטנות מצפון (משמאל) לכביש, ומיד אחריו, מצדו השני של הכביש, בלטה המצודה העתיקה קצר ח'ראנה (Qasr Kharana) שהוקמה בסביבות שנת 700 לספירה. זוהי המצודה הגדולה והשמורה במצודות המדבר, ולה שתי קומות גבוהות בנויות אבן גיר וגג שממנו ישנה תצפית על החמאדות המדבריות. דלת הכניסה העשויה עץ אינה הדלת המקורית, היא נוספה ככל הנראה באחד השיפוצים האחרונים שנעשו במקום, וממנה נכנסים למסדרון צר שמשני צדיו אורוות סוסים. בהמשך המסדרון חצר גדולה שהיום אינה מקורה, אבל במבט למעלה זיהינו סימנים לקורות העץ שתמכו בתקרה. מסביב לחצר שבקומת הקרקע מצויים חדרי אירוח ושני גרמי מדרגות המובילים לקומה השנייה ולגג. בקומה השנייה עברנו בין חדרים גדולים וסוויטות מפוארות עם שירותים צמודים (לפינוק הגוף), וגם שני אולמות תפילה גדולים (לחיזוק הרוח).

קצר עמרה: עשו פה חיים

המשכנו בדרכנו על אותו הכביש, עדיין בכיוון מזרח. כ-15 קילומטר מקצר ח'ראנה, מצדו הצפוני של הכביש, ניצב קצר עמרה (Qasr Amra), ארמון שנבנה בידי הח'ליף וליד הראשון מבית אומיה במאה השמינית לספירה. קצר עמרה הוא וילה קטנה ומפוארת שכנראה שימשה למסיבות פרטיות במדבר. השוס של המקום הוא בית המרחץ – עם חדר חם וחדר קר ומים שזורמים אליו מהבאר שבחוץ.
המקום מעוטר בציורי קיר שהשתמרו בתוך הארמון. אין שום דבר מוסלמי בפרסקאות האלה, להפך: אפשר לראות בהם את תמונת השמים ובה קבוצות כוכבים (על כיפת החדר החם בבית המרחץ), דמויות של חיות, אנשים ובמיוחד נשים, שלא לומר פורנוגרפיה רכה הכוללת ציורי גברים השוכבים מעל נשים (הם כנראה בכל זאת היו שמרנים). לפני כשנתיים הוכר המקום בידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, הכרזה שנתנה דחיפה לירדנים להציב שומר בפתח ולגבות תשלום עבור הביקור.

קצר עמרה: עשו פה חיים

אל-אזרק: המצודה של לורנס איש ערב

המשכנו כ-15 קילומטר לכיוון מזרח על כביש 40, התחברנו לכביש 30 המגיע מצפון-מערב, ועליו נסענו עוד כעשרה קילומטרים עד אזור אל-אזרק. פירוש שמו הוא הכחול, ולא בגלל צבע השמים: עד לפני כשלושה עשורים היה האגם היבש שממזרח ליישובים אזרק א-שישאן (Azraq ash-Shishan) ואזרק א-דרוז (Azraq ed-Druz) מלא במים, אבל אז התחילו הירדנים לשאוב ממנו מים לאזור עמאן – והאגם חרב. עכשיו הם מנסים להחיות את המקום ולפתח בו חקלאות מתקדמת. עד שהם יעשו את זה אנחנו מנצלים את קרקעית האגם השטוחה והענקית בשביל לפתח מהירות תלת ספרתית.

אל-אזרק: המצודה של לורנס איש ערב

מהאגם חזרנו מערבה לעיירה אזרק א-שישאן (שנקראת במקצת המפות אזרק אל-ג'נובי) אשר הוקמה בתקופת השלטון העות'מאני בירדן ובה התיישבו צ'צ'נים מוסלמים שמאסו בשלטון הנוצרי בצפון אסיה. הרחוב הראשי של אזרק א-שישאן, ובעצם הרחוב היחיד שסלול בה, משמש לכל אורכו תחנת שירות לנהגי משאיות מכל העולם הערבי. רוצים לתקן פנצ'ר בגלגל של משאית? זה המקום. הגענו בשעת לילה אל הרחוב מוצף התאורה הצבעונית סטייל לאס וגאס. משני צדיו מסעדות המציגות כבש הנידון לשחיטה, פנצ'ריות עם צמיגים משומשים למכירה, מוסכי מדרכה, מכולות, תחנת דלק וחנויות חלפים למשאיות, וכולם צמודים זה לזה ומצפים לנהג משאית עייף שיעצור ויוסיף משהו לפרנסתם.

למחרת המשכנו לצומת אל-אזרק, שבין אזרק א-שישאן ואזרק א-דרוז, המחבר בין המדינות השכנות לירדן. כביש 5 מגיע מדרום – מהעיירה מעאן (Ma'an), מנמל עקבה וממעבר הגבול הדרומי בדרך למֶכּה שבסעודיה; מדרום-מזרח מגיע כביש 30 מאל-עומרי (Al-Umari) שבסעודיה; ממזרח מגיע כביש 10 מעיראק; מצפון מגיע כביש 15 מדמשק, דרך העיר אל-מפרק (Al-Mafraq), ומשם מתחבר דרך כביש 30 לצומת שממערב לאל-אזרק; וכל הכבישים האלה יחד זורמים דרך כביש 40 מערבה אל עמאן ומשם דרך כביש 65, כביש הבקעה הירדני, למעבר גבול נהר הירדן שליד בית שאן ולנמל חיפה (כן, גם חיפה בעסק). גם מבחינה גיאולוגית האזור הוא נקודת מפגש: בין הבזלת של ההר הוולקני ג'בל א-דרוז (Jebel ed-Druz, הר הדרוזים) מצפון ובין החמאדות האינסופיות של המדבר בחצי האי ערב מדרום.

מהצומת נסענו צפונה על כביש 5 לאזרק א-דרוז, עיירת הדרוזים הדרומית ביותר בירדן. העיירה יושבת בקצה שטחי הבזלת שנשפכה מג'בל א-דרוז ועל שפת מה שנשאר מאגם אל-אזרק. במרכז העיירה בולטת באבני הבזלת השחורות שלה מצודת אזרק א-דרוז, מבנה גדול ומרשים שנבנה בידי הצלבנים במסגרת קו ההגנה המדברי מפני השבטים שנהגו לפשוט על היישובים ולבזוז אותם (מזכיר את קו ההגנה הרומי לימס פלשתינה שבאזור ערד). המצודה מוקפת חומה שבצדה הפנימי מסודרים חדרים בעלי ייעוד שונה, ובכמה מהם יש דלתות בזלת במשקל של כמה טונות. בתקופה מאוחרת יותר, כנראה בסביבות המאה השמינית לספירה, בנו מוסלמים במרכז החצר מסגד שבתוכו אפשר לזהות את המחראב – שקע התפילה הפונה למכה.

הסיפור המקומי טוען כי גם לורנס איש ערב הגיע לכאן. ב-1916 הכריז חוסיין, שליטה של מכה ומאבותיו של מלך ירדן הנוכחי, על מרד באימפריה העות'מאנית בתמיכתה של בריטניה. המרד הערבי במדבר, כך הוא נקרא, הונהג בידי פייסל, בנו של חוסיין, בסיועו של שליח המודיעין הבריטי שהפך לאגדה – לוטננט קולונל תומס אדוארד לורנס, שנודע יותר בשם לורנס איש ערב ואשר השתמש במצודה הזאת כמפקדה.

קצר טובא: כביש בטון איכותי באמצע המדבר

מאחר שנסענו ברכב שטח, זה היה הרגע לבחור בהרפתקה: יצאנו מאל-אזרק דרומה לכיוון קצר טובא (Qasr Tuba). הנסיעה, מדברית ומהירה, חלפה על פני שטחי החמאדות ומדי פעם עברנו ואדי רחב וחרב. יש להקפיד על נהיגה זהירה כי בשל המהירות שמפתחים על החמאדות הצמיגים עלולים להיקרע, או בשל טעות רגעית של הנהג – הרכב יכול להתהפך.
אחרי שלוש שעות נהיגת שטח הגענו לקצר טובא, מצודה עזובה ומיוחדת השוכנת בלב השממה. היא בנויה אבנים מלבניות הדומות לסיליקט וזה מקור שמה בערבית. מכיוון שהמבנה נטוש ללא שמירה נבזזו אבנים רבות מהמבנה, אך עדיין אפשר להתרשם מהיופי המיוחד של המקום הידוע בזכות הקשתות המפוארות שמחזיקות את גג האבן. מצפון-מזרח למצודה, בתוך ערוץ הנחל, ראינו את בארות המים שנתנו לה חיים.

קצר טובא: כביש בטון איכותי באמצע המדבר

גם אם אין רכב שטח לא צריך לוותר על קצר טובא: יוצאים מאל-אזרק על כביש 5, נוסעים דרומה כעשרים קילומטר לפי השילוט לאל-עומרי (מעבר הגבול מירדן לסעודיה), ובמחלף שבו הפנייה מזרחה מובילה למעבר הגבול ממשיכים ישר דרומה על כביש 5 – כביש בטון איכותי וחריג בירדן באמצע המדבר. כ-50 קילומטר לאחר המחלף לאל-עומרי מגיעים לתחנת דלק ממזרח (משמאל) לכביש ומימין (ממערב) כניסה לכביש משובש המתאים לכל רכב (רק בזהירות מבורות בכביש). נוסעים עליו כ-13 קילומטר, פונים צפונה לפי השילוט אל קצר טובא וממשיכים בשביל מדברי כחמישה קילומטרים – עד שמגיעים אליה.
כשנסענו על כביש 5 האיכותי, העשוי בטון, תהיתי מה הסיפור שלו – למה לבנות באמצע שום כלום כביש מהודר כזה? לכביש, כך מתברר, קוראים גם כביש סדאם חוסיין, ולא במקרה: בעקבות מלחמת איראן-עיראק ואחריה מלחמת המפרץ הראשונה, לא הצליח סדאם חוסיין (גיבור ערבי, דרך אגב) לייצא נפט דרך המפרץ הפרסי. הדרך הפתוחה שנותרה כגישה לים היא ירדן, שדווקא שמחה להרוויח מתפקודה כצינור היבשתי של עיראק. העסקה נחתמה וסדאם בנה בירדן כביש בסטנדרט אירופאי עבור משאיותיו המובילות נפט דרומה, אל נמל עקבה.

הרפתקה 4X4 על ציר הנפט

כביש 10 לכיוון עיראק הוא סימן החיים היחיד כמעט בחלקה המזרחי של ירדן. אבל מה עם השטח? כזה יש בשפע - במדבר שמשתרע מכביש 10 וא-רוויישד דרומה עד לגבול הסעודי ומערבה עד לאל-אזרק. בעלי רכב שטח המיומנים בניווט יכולים לצאת לסיבוב על קו הנפט הסעודי. הנסיעה מתחילה מא-רוויישיד דרומה עד לגבול הסעודי (זהירות, לא לחצות!), שם מגיעים לקו צינור הנפט הסעודי (Tapline – The Trans-Arabian Pipeline), צינור שבנו חברות נפט בינלאומיות אשר הוביל נפט מסעודיה אל נמל צידון בלבנון, דרך ציר הנפט שעובר ברמת הגולן. את הסיבוב מסיימים באל-אזרק אחרי כ-450 קילומטר של נהיגת שטח בחמאדות, ימות מלח ענקיות ושטחי בזלת בתוך הידית של ירדן. בשטח מהסוג הזה תענוג לנסוע מהר, ובדרך לנסות להגיע למים שאתם רואים באופק, שיתגלו עד מהרה כלא יותר מפאטה מורגנה.

הרפתקה 4X4 על ציר הנפט

120 קילומטר בשעה במדבר הם רק תחילת ההרפתקה. אם מזלכם שפר עליכם ותגיעו אחרי מכת גשם, כמו שקרה לי, תוכלו לנסוע בימות מוצפות מים – עשרות קילומטרים של מים בגובה נמוך של כמה עשרות סנטימטרים. חוויה ג'יפאית מדהימה. זהירות: כניסה לתוך המים יכולה להיות בוצית וטובענית וכבר יצא לנו לחלץ ג'יפים מסוקסים שחשבו שהם צוללות ונהגים מסוקסים לא פחות עם חולצות רטובות כי המים הציפו להם את הרכב עד מעל גובה המושב.
אגב, חוץ מצינור הנפט הזה ישנו גם צינור נפט ישן יותר, הנקרא ציר H. זהו צינור מתקופת המנדט הבריטי במזרח התיכון, שהוביל נפט מכירכוך שבעיראק עד לחיפה שבישראל (ומכאן ה-H של Haifa). הזרמת הנפט בצינור הופסקה ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל. לאורך הצינור יש שדות תעופה בריטיים שהמפורסמים שבהם הם H1, H2 ו-H3 שנמצאים בעיראק, ומשם סדאם ירה עלינו את טילי הסקאד. מעניין לדעת כי על אותו הקו נמצא גם H6 ,שהוא לא אחר מאשר בסיס חיל האוויר ברמת דוד שבעמק יזרעאל.

קצר בורקו: סוף העולם

מאל-אזרק יצאנו לכיוון ההפוך: צפונה על כביש 5 לפי השילוט לעיראק. אחרי 40 קילומטר הגענו לא-סאפאווי (As-Safawi), עיירה קטנה שיושבת על ציר הנפט ולידה בסיס צבאי של חיל האוויר הירדני (קשה לפספס את מטוס הקרב מסוג ווטור שהוצב על עמוד בכניסה הדרומית לעיירה).
בא-סאפאווי פנינו מזרחה לכביש מספר 10 לכיוון עיראק והמשכנו בנסיעה עוד 110 קילומטר עד א-רוויישיד (Ar-Ruwayshid), כפר קטן ומוזנח בקצה של ירדן, 80 קילומטר מהגבול העיראקי. כאן הגיע הרגע שלנו לשלב להנעה קדמית ולנסוע לכיוון צפון-מערב כ-30 קילומטר בין משטחי חמאדות ומְלֵחות, עד לתחילת נופי הבזלת.
שם, בקצה אגם מלא מים, ניצבים שרידים של קצר בורקו (Qasr Burqu), מצודה רומית שבנויה כולה מאבני בזלת. המבנה המרשים שחלקו חרב ברעידת אדמה וחלקו עומד עדיין, כולל קשתות, קורות בזלת ששימשו גג ושרידי מגדל תצפית ענקי. לנו זה נראה כמו סוף העולם, ובמובן מסוים, היסטורי, אכן כך היה: כאן עבר ככל הנראה הלימס ערבייה הדרום-מזרחי – גבולה של האימפריה הרומית באזור הזה.

קצר בורקו: סוף העולם

אורך המסלולים

מעמאן עד אל-אזרק: כ-75 קילומטר
מאזרק עד קצר טובא: כ-90 קילומטר, מתוכם 70 קילומטר על כביש טוב והיתר על כביש רעוע ועל שביל שיכולים לנסוע עליו בכל רכב– רק לאט ובזהירת.
מאל-אזרק עד קצר בורקו: כ-180 קילומטר, מתוכם 150 קילומטר על כביש ו-30 קילומטר בשביל שיכולים לנסוע עליו בכל רכב? – רק לאט ובזהירת.

תגובות

4 תגובות

1

Ogash Ofer

19 באוגוסט 2008 ב 07:56

שלום לקובי...

ידידי,
אפשר לשלוח אותי למחלקה - אבל טרם (תן לי עוד קצת זמן.... בבקשה)
זו כתבה שנכתבה עבור מגזין מסע אחר ואינה מתארת מסע ספציפי אלא וסף של אירועים ומקומות במזרח ירדן.
ובכל זאת אני שמח כי זה הזכיר לך את הטיול שלנו שכלל הרבה מקומות מהכתבה.
ומה עם מוזיאון הרכבת? - כבר שכחת ?
להתראות, ידידי

2

אורח/ת

19 בספטמבר 2008 ב 09:39

המסע לירדן

טוב קובי הוא באמת גריאטריה - וכבר לא נוסע הרבה (כנראה בגללי) אבל עופר , הטיול איתך למזרח ירדן נחרת בזכרון כאחד המרהיבים שעשיתי ולוא רק לבקר בכל אותם מקומות אקזוטיים ( קווי הנפט) עליהם רק קראתי קודם ומה עוד ששהייה במדבר רחב ידיים ככזה , עושה גם משהו לנפש.
דרך אגב גם הביקור במוזיאון הרכבת היא חוויה יחודית למתעניינים ותודה על ההתעקשות שלך ושל קובי
דוד

3

Ogash Ofer

20 בספטמבר 2008 ב 18:49

ולך דויד תודה רבה

תודה על הידע ועל כל התוספות שהעשרת אותנו - אכן היה מיוחד!
ובל נשכח את שתי הכתבות שהאתר הרוויח בזכותך:
ירדן וציר הנפט והכתבה המקיפה על הרכבת החיג'אזית.
(שתי הכתבות נמצאות ביומני המסעות מירדן או דרך החיפוש של האתר)

4

אורח/ת

01 במרץ 2009 ב 17:41

מקסים

יופי של כתבה עם תמונות נהדרות