שטח 4X4 > כתבות > שטח

נבחרו סיפורי החילוץ הטובים לשנת 2009

21 סיפורי תקיעה וחילוץ של הגולשים השתתפו בתחרות נושאת פרסים יקרי ערך של אתר השטח.
ג'יפ רנגלר אחד הפוך, לנד רובר דיפנדר שטבע בכנרת, סמוראי שנתפס בשיטפון אדיר ועוד ועוד...
ההצבעה על הסיפור הטוב ביותר הסתיימה ביום שישי 11/9/2009
ולהלן פירוט הסיפורים הזוכים:

  • שתף:
  • שלח
  • הדפסה

מקום ראשון: סיפור מספר 7 של איילת נווה.
זוכה: בקולקציה בשווי 3,000 ש''ח של חברת נורפ-פייס The NorthFace
מקום שני: סיפור מספר 10 של שמוליק דקל.
זוכה: באגי חשמלי נשלט מרחוק מקצועי מתנת Top Play
מקום שלישי: סיפור מספר 5 של יפתח משל.
זוכה: תוכנת ניווט RANGER ל- PDA ול-PC מתנת צח סחר הפצה בעמ
מקום רביעי: סיפור מספר 6 של יריב שמרון.
זוכה: סופשבוע משפחתי וטיול גמלים לכל המשפחה! בחוות הגמלים ממשית
מקום חמישי: 16 של אריק וגילה.
זוכה: סופשבוע זוגי במרכז האירוח IBIKE מצפה רמון
 
בין הגולשים שהצביעו בסקר תערך הגרלה והזוכים יוזמנו לטקס חלוקת הפרסים והרמת כוסית לשנה החדשה ביום חמישי 17/9/2009.
הפרסים שיוגרלו בין המצביעים:
20 שולחנות EASY TABLE - שולחן השטח הישראלי
 
סיור יקבים זוגי באזורי היין השונים - יהודה ויואב, השרון והצפון מתנת תרבות היין הישראלי
רצועה מעגלית לחביקה וריסון בעת החילוץ מתנת בשביל השטח
שלושה טיפולים גוף ונפש (לשני זוכים - שלושה מפגשים זוכה) מתנת המרכז לרפואת הגוף והנפש
 
תודה רבה לכל כותבי הסיפורים ותודה לכל המצביעים.
 לפרטים על התחרות ועל הפרסים השווים (כ-15,000 ש''ח) - קישור
 
להלן 21 הסיפורים כפי שנשלחו לאתר השטח ואשר השתתפו בתחרות של שנת 2009:

הסיפור של עופר אוגש - לא טוב היות הג'יפ לבדו

כמעט בכל מסלול אני רושם כי אין לצאת לבד עם ג'יפ לשטח. אבל מה לעשות שלפעמים זה לא עובד (ובכל זאת מדובר בעבודה) וכך אני מוצא עצמי מידי פעם לבד מסתובב בשטח... ביום שבת בו התחילה עופרת יצוקה יצאתי יחד עם בני הצעיר, יואב, לבדוק מסלול טיול בחולות הנגב (קישור). הרכב שנבחר למשימה היה ג'מוס מסוג ניסאן פטרול חדש. לצורך צילום יפה טפסתי על גבעונות חול ומיד התיישבתי... מעט אביזרי החילוץ שהיו איתנו כשלו ואנו צפינו בגלי המטוסים והמסוקים בדרכם לעזה... לעזרתנו הגיעה חבורה של סופות נהוגות ע''י בדואים בני המקום. לראשון שניסה למשוך את הפטרול נעקר וו הגרירה ממקומו, השני התחפר והפך למבצע חילוץ בפני עצמו, ולבסוף באמצעות שלוש סופות חולץ הפטרול ולכולם שלום . * הסיפורים של מדריכי האתר אינם משתתפים בתחרות(ולכן אינם ממוספרים)

הסיפור של עופר אוגש - לא טוב היות הג'יפ לבדו

סיפור מספר 1: ששון חורש

נסענו לטייל לרמת סירין ביום בו גשם של טיפות קטנות ירד בלי הפסקה. השבילים היו בוציים וחלקים. ניסינו לחצות אפיק קטן והזרימה בו חלשה הפאג'רו נתפס ראשון, הסופה נתפסה באפיקף, ההיילקס נסע על הצד ונתפס באפיק העליון והפראדו נרתם לכננת.
כאשר החילוץ הכי הכי היה של היילקס שנפל מהשביל. הכננת והרצועות עבדו קשה ואנחנו נרטבנו עד התחתונים בנסיון להחזיר את ההילקס לשביל החלקלק...

סיפור מספר 1: ששון חורש

סיפור מספר 2: שלמה קורן

חוקי האבולוציה ידועים ולא משתנים גם אם אתה ג'יפאי שחושב שאין מכשול שאינו עביר. הסיפור שלנו הוא על אב ובן. בני יקירי החליט שאת כל הכסף שיש לו שצבר החל ממתנות הבר מצווה ועד גיל 30 הוא משקיע בג'יפ סופה לו הוסיף שיפורים מיכאניים בתוספת קוסמטיקה. אמרתי לו שלמרות כל ההשקעה והכסף ששפך על הג'יפ הוא יכול לקבל בראש מה-GMC נוודה 6,500 שלי. יצאנו לשטח לדו קרב וכך היה - ממש השפלה! באזור בת שלמה שהוא המגרש הביתי שלנו התחלנו במה שניקרא חתול ועכבר וכך נסענו שעות כשהג'יפ מוביל ואני אחריו. לפני תחנת הדלק בבת שלמה יש שביל אש שמפריד בין שתי חלקות יער בו השיפוע מטורף, הבולדרים בגודל חבית ותוספת של הרבה גזם מפריע לאחיזה. בני יקירי החליט .שזה הבוחן האולטימטיבי ושבמקום הזה אני אקבל בראש. הוא התחיל לטפס וסימן שאמתין עד שהוא יסיים את הקטע כדי שאם מישהוא יתקע נוכל לחלץ אחד השני. ה הג'יפ סיים את הקטע ואני נכנסתי מיד לאחריו - ב-50  מטרים האחרונים התלבשתי על בולדר ענק ולא יכולתי לזוז!!! למעלה הג'יפ לא הצליח למשוך את הנוואדה ולכן חזר לאחור והגיע למשוך לכיוון הירידה - זה היה מאוד מסוכן עשינו את זה בדלתות פתוחות שאם נתדרדר נוכל לקפוץ הצידה ו''כפרה על שתי המכוניות'' ...  אבל סוף טוב הכול טוב.

סיפור מספר 2: שלמה קורן

סיפור מספר 3: יוסי עובדיה

החברים של מאור קוראים לו ומספרים על שקיעה בבוץ קטנה שדורשת

חילוץ - כמובן כולם נענים ולמקום מגיעים 4 רכבי חילוץ.

הראשון נכנס ושוקע בעצמו לאחר מכן מאור מנסה עם הרנ'ג להיכנס

וטובע כך שאינו יכול בעצמו לצאת.

בסופו של ענין כולם שקועים ומחכים ליוסי שמגיע עם כננת ללא כניסה

לבוץ מחלץ את כולם אחד לאחד עד לתרועת השמחה - מלוכלכים ומלאים בבוץ אך מרוצים מהתוצאות.

סיפור מספר 3: יוסי עובדיה

סיפור מספר 4: עמיתי בוכריס

לפני כשלוש שנים בשטח אש כלשהו נסענו אני והקמ''ן להחזיר מטרות באזור השעה 22:00 בלילה חורפי.
הקמ''ן ביקש לנהוג – ונהג.
 בשלב מסוים ראינו שאנחנו לא מוצאים את היציאה מהמקום שאליו נכנסנו כי היינו מוקפים בחריץ נחל מכל הכיוונים. הקמ''ן הבין שאין ברירה וניסה לעבור ממקום מסוים, ניסה ונתקע - הג'יפ (סופה) נתקע בבוץ (ככה חשבנו).
ניסיתי אני לחלץ את הג'יפ (סופה לעולם לא מתחפרת! לפחות לא אצלי) ולא הצלחתי. כשיצאנו מהג'יפ וכיבינו את הרדיו שמענו יריות, לא הבנו איך יכול להיות שהם כל כך קרובות כשלפני שיצאנו בדקנו אם יש פעילות בשטח הזה.
בדקנו בקשר שוב ונאמר לנו שלא אמור להיות שם אף אחד... התעלמנו מהירי וניסינו לחלץ את הג'יפ.
חפרנו מפה, חפרנו משם, הנחנו את המטרות (פלאחים – ברזל) מתחת לגלגלים ולא הצלחנו. בשלב מסוים ראינו שגוף הרכב עומד על אבן גדולה וזה מה שתקע את הרכב ואם נזיז את האבן נוכל להמשיך בנסיעה (ניסינו ולא הצלחנו). 
אבל שוב שמענו את היריות והפעם יותר חזקות והבנו שיש פה אימון ירי ואנחנו תקועים באמצע השטח אש... בדקנו בקשר שוב מי הכוח שנמצא פה כדי לדווח לו שאנחנו תקועים באמצע השטח אש שלו ושוב נאמר לנו שאין שם אף אחד.
למזלנו הג'יפ היה עם הפנים לכיוון הירי, אז נכנסתי לתוכו והדלקתי אורות גבוהים והתחלתי לצפור. אחרי כמה רגעים נפסק הירי וכעבור דקה בערך ראינו כמה חיילים מתקרבים אלינו. נרגענו, לפחות לא יירו עלינו.
היו אלו סמ''פ של פלוגה שמתאמנת אצלנו בבסיס וכמה חיילים שלו שהגיעו ואמרו לנו שהם היו כ- 100 – 200 מטר ממנו ואם לא היינו מאותתים וצופרים יכול להיות שהיינו חלק מהמטרות שלהם...   (העניין הצבאי, איך יכול להיות שלא ידעו שהםשם וגם אחרי כמה בירורים כבר עבר את תהליכי הבירורים בצבא וכמובן שאסור לי להיכנס לתוכו).
הסמ''פ וחייליו ניסו לחלץ את הג'יפ וחפרו מפה ומשם הניחו פלאחים מתחת לגלגלים ועשו את מה שכבר ניסינו אנחנו. אחרי כמה דקות הגיעו עוד כמה חיילים מהפלוגה ביחד עם המ''פ – יוצא שייטת, שראה את הבעיה – האבן! ושלא כמו כל חייליו הלך ישר לבעיה – האבן וניסה להוציא אותה.
בכוחות שאני לא יודע מאיפה הוא הביא (שכאמור גם אני וגם הקמ''ן ביחד לא הצלחנו להוציא את האבן) הוא הצליח להוציא את האבן ומשם כבר לא הייתה בעיה של גלגלים מחופרים שכאמור עם זה אני כבר יכול להסתדר גם מתוך הרכב.

סיפור מספר 5: יפתח משל

 בשבת חורפית אחת לפני כ- 4 חודשים בערך, לאחר מסע שיכנועים ארוך במיוחד, הצלחתי לשכנע את אבא שלי שנצא לטיול בטראנו, כדי לחפש קצת בוץ, אתם יודעים - לכייף. אבא שלי ניווט ואמר שניסע לכיוון גברעם ובתרונות רוחמה, ואני נעניתי בהסכמה. התחלנו לנסוע, בשבילים הירוקים, פה שלולית, שם שלולית, משפריצים הרבה מים ובוץ והרכב מתלכלך, נורא נחמד. ואז אמתי לאבא שלי אולי נחפש מקום כלשהו לאכול ארוחת בוקר ? ...ומצאנו! מולנו הייתה מין גבעה גדולה במיוחד שבראשה ספסלים ששם נוכל לפרוש את המפה עם הסנדוויצים ולהנות מהשקט של הטבע. בשביל להגיע את הספסלים היינו צריכים לטפס עלייה, שלא הייתה תלולה במיוחד, אך מסתבר שבוצית מאוד! התחלנו לטפס, ובשלב מסויים אני מרגיש שהרכב לא רק שהוא לא זז במיוחד אלא גם מחליט לאט לאט לצד השמאלי של העלייה, ששם יש תעלה שעומקה כ- 70 ס''מ. לאחר ספירה לאחור של 10, 9 ,8, 7.......שומעים בום גדול. יוצאים מהאוטו ורואים שהגלגל האחורי שמאלי תקוע עמוק בתוךהתעלה. מנסים שלא להתרגש במיוחד, ומנסים להמשיך לטפס למרות שגלגל אחד מושבת לנו. ולאחר דקה או שתיים שומעים בום נוסף - גם הגלגל הקדמי שמאלי בתוך התעלה! איזה באסה! הטראנו נמצא בשיפוע צד מאיים במיוחד שמרמז על התהפכות בקרוב מאוד, אם לא יהיה עיגון של רכב נוסף. ואז אני חושב לעצמי... מה נעשה איך נצא מהתעלה המעצבנת הזאת, הרי אף אדם שפוי לא יוציא את עצמו מהבית בכזאת שעה (8 וחצי) בבוקר וגם בכזה קור מהבית כדי סתם לטייל. אבא שלי מראה קצת סימנים של חוסר אונים, ומנסה לטלפן חאחד החברים האשקלונים שאולי יכול לבוא לחלץ אותו. אך החבר מתרץ, שהוא לא יכול ואין לו זמן. שעה ארוכה מתפללים שאיזה רכב יעבור ויחלץ אותנו, וחושבים כל אחד לעצמו, אם באמת נצטרך להזמין חילוץ וכך יברחו 1,500 ש''ח בגלל תעלה אחת מסכנה וכך בין הרהור להרהור עובר לו איסוזו דימקס שמסכים לחלץ אותנו. פורשים רצעות, מתחילים למשוך והטראנו בחוץ!

סיפור מספר 5: יפתח משל

סיפור מספר 6 : יריב שימרון

סיפור של: איך יונדאי גטס חילץ לנד רובר דיפנדר יש לי חבר טוב, ביום חמישי האחרון, הוא לא הרגיש טוב. ‏החליט החבר לנסוע ‏הביתה ובדרך, מה לעשות, פקק בכביש 443 לכיוון תל אביב. שמח וטוב לב, אך עם כאבי בטן ‏עזים מחליט ידידינו לצלוח את שבילי העפר של מה שנקרא: יער בן שמן. זו לא ‏הפעם הראשונה שבה הוא נוסע בשבילי עפר רחבי השוליים האלו, הרי מדובר בקיצור הדרך ‏הביתה כשיש פקק, והוא בעל דיפנדר מי הוא שלא יקצר, למה יש דיפנדר אם לא בשביל להגיע ‏לכל מקום מכל מקום?!
‏מאושר מהרעיון המקורי, יורד ידידינו, נקרא לו לשם הדיון ‏בוב, לדרכי העפר. השעה היא שעת ערב והשמש כבר כבתה במי הים התיכון, החושך שולט אך ‏לדיפנדר של בוב יש פנסים אפילו יש לו אור גבוה ורכב שעשה כבר את הכול, בכל זאת מדובר ‏על שביל עפר.‏ נוסע לו בוב, נוסע ונוסע עד שמגיע לקיר מימין לדרך העפר, קיר ‏בזוית אימתנית, בוב יודע שלילה, שהוא לא מרגיש טוב ושאין לו צמיג ספייר, אין שום ‏סיבה בעולם לטפס את העלייה הזו עכשיו, בטח לא לבד.‏בוב בחור אחראי, עשרות ‏פעמים נסע בדרכי העפר של יער בן שמן, בדרך בורמה ובמשעולים העולים לירושלים ובואך ‏לבן שמן על מנת לחתוך את הפקקים המטרידים את נסיעתו. הרי מה האלטרנטיבה, לדרוס את ‏כל אותן קופסאות פח שמפריעות לו בדרך על האספלט הסלול, זה לא רציני.ובכל ‏זאת בוב, שכזכור יודע שאסור לו לטפס את העלייה במצב הזה חורג ממנהגו, משלב נעילה ‏והילוך נמוך מסובב את ההגה
ימינה ו...עליה איזה כיף, לא מרגישים כלום, ‏נהדר ??? לא..., בוםםםםםםם טראח...
‏מדובר על עליה של בערך 8 מטר בוב בערך 7 ‏מטר בתוכה ו... פאנצ'ר (''ידעתי שאני צריך כבר להרכיב את הצמיג השני על הרכב'') אבל אין ‏ברירה כאן אי אפשר להישאר, אז בואו ניתן עוד קצת הילוך נצא מכאן, אומנם השעה כבר 8:20 ‏אבל נסיים את העלייה נגיע לשביל ו.... איך לעזאזל נגיע הביתה?
‏הרי מפה ‏אין לי, GPS ‏רחמנא ליצלן (הרי הוא מכיר כל ענף בדרך אין צורך) איך לעזאזל אני אסביר ‏למישהו איפה אני תקוע חושב לו בוב. עולה בוב את המשך המעלה, ואז בוווווםםםםם ‏טראחחחח נוסף. מוט ההגה החליט שהזוית הנכונה שלו היא 90 מעלות. איזה יופי, זה באמת ‏הרבה יותר הגיוני.
‏לכל מהנדסי לנד רובר, רק שתדעו, מוט הגה ישר הוא ככל ‏הנראה שגיאה ביצור המוט, הרכב של בוב הראה לבוב את הזוית הנכונה.
‏נגמרה ‏העלייה, סוף סוף. יוצא בוב מהרכב לאמוד את הנזק, צמיג אחד גמור לגמרי ללא אפשרות ‏לחנינה, מוט שפור עקום בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, והוא בבגדי העבודה המשרדיים ‏שלו, בלי גלגל ספייר, בלי מפה, בלי GPS, ‏לבד, חושך וכאב בטן נוראי.
‏חושב בוב וחושב, ומחליט שאין ברירה מתקשרים לג'ורג' (חבר טוב ‏של בוב). ג'ורג', עזוב את הכל יש לי גלגל ספייר בבית ליד הדלת תעמיס אותו ובוא אלי ‏אני ביער בן שמן בלי מוט הגה ועם פאנצ'ר. יאללה, עכשיו הואיל והג'נט כבר עקום ולכאן ‏אף אחד לא יוכל להגיע ואין הרבה ברירה, מחליט ידידנו בוב לכוון את שאריות דיפנדר ‏לכיוון מושב גימזו, נוסע ונוסע ומגיע עד לפאתי המושב שם מוציא בוב כיסא , מהדיפנדר ‏יושב לו בצל (הכל צל חברים שלי, הרי לילה כבר והשעה היא קרוב ל-21:30) מרים את ‏דיפנדרו מוציא את חתיכת הגומי שבעבר נקראה צמיג ואת עיגול המתכת שבעבר נקרא ג'נט ‏וממתין.
עד שלפתע את דממת החושך המוחלט מפריע צלצול חד כתער טלפון, זה בטח ג'ורג' ‏הוא מחפש אותי, כן זה ג'ורג' : ‏אהלן, איפה אתה? אח שלי ‏אתה מתכוון לגלגל ‏שליד מדרגות הכניסה שלך לבית? ‏כן ‏אז הוא מפונצ'ר ‏לא יכול להיות ‏אל תדאג אני אסדר לך את זה, אני נוסע לתחנת דלק ומגיע ‏ממתין בוב ‏בסבלנות, רואה איך בצד השני של הכביש מאות רכבים מגיעים לחתונה בפארק הקופים, שומע ‏את המוזיקה, ומדמיין לעצמו את האוכל, את המסיבה, את הבירות, את הכיסא הנוח ‏והמאווררים שיפנו את הזיע שניגרת על פניו, וממתין…
‏השעה כבר 22:45... לחושך ‏מפריע הפעם קול נהמה של יונדאי גטס לבנה, כן זהו ג'ורג':
''‏קח תאכל, קניתי ‏לך סמבוסק, בוא שטוף ידיים'' ''‏בוא'נה אח שלי הצלת אותי!'' ''‏אתה דפוק?!''
''‏אני ‏יודע''
‏וכך לקראת לילה, מחליף לו בוב בסיועו של ג'ורג' גלגל, מיישר מוט שפור ‏מרכיב אותו חזרה, קצת עקום אבל לא נורא זה יגיע הביתה.
‏השעה כבר 23:00, ‏מתיישב בוב על מפתן המדרגות בכניסה לבית, בידו בקבוק בירה צוננת ובידו השניה כלבו ‏הנאמן whisky, ‏ומדמיין את העולם בלי ג'ורג', איזה מזל שצריך רק לדמיין.
‏זהו ‏סיפורו של אידיוט, רק שכח האידיוט לספר לכם שיש לו שני גלגלי ספייר שאף אחד מהם לא ‏על הרכב, שיש לו מוט שפור ספייר גם לא ברכב, תפוחים ספייר- יש הכל, אבל אז העולם ‏היה משמעמם.

סיפור מספר 7: איילת נווה

 איך שגלגל מסתובב לו
עשינו טיול ג'יפים בג'ונגלים בתאילנד. היינו בג'יפ 6 בנות צווחניות וצרחניות ואנו וחברה שלי רצינו כל כך שהג'יפ יתקע כדי שיהיה אקשן ונצא לחלץ אותו.
העניין היה שהנהג של הג'יפ שלנו היה תאילנדי והוא היה מיומן בנהיגה כך שמהר מאוד עברנו להתפלל שאם לא אנחנו אז לפחות הגי'פ שלפנינו, שנהג בו בחור ישראלי ואשתו, יתקע...
ואכן אחרי מספר דקות הג'יפ שלפנינו נתקע. אני וחברתי התלהבנו וקפצנו תוך שניה מהג'יפ שלנו לעזרתם. התחלנו לדחוף בזמן שהנהג נתן גז ואז אני שעמדתי ליד הגלגל חטפתי שפריץ וכל הבוץ מהגלגל המסתובב עף על חצי גוף שלי!! (ואני מודה שצרחתי כמו נקבה...) כולם צחקו עליי ואמרו שזה מגיע לי על כך שהתפללתי שהם יתקעו. מה שנקרא תראו איך שגלגל מסתובב לו... (תרתי משמע).
הקטע הפחות מצחיק והמפחיד שקרה אחרי זה הוא שהג'יפ כמעט התהפך בכל הניסיונות והבחורה שבפנים הייתה בהריון. זה היה ממש מלחיץ ואחרי זה פשוט הבחור הישראלי פינה את מקומו לנהג תאילנדי שחילץ את הגי'פ.

סיפור מספר 7: איילת נווה

סיפור מספר 8: יוני

אז ככה.. השעה לקראת חמש, סוף מרץ, מתחילים להתגלגל הביתה אחרי טיול בגלבוע. בצומת יזרעאל מקשיבים לדיווחי תנועה: ואדי ערה פקוק מצומת מגידו ועד כפר קרע, הפקקים הרגילים של מוצאי שבת, וכבר בצומת מתחילים להרגיש את התנועה. (הייתה זו שבת מקסימה, כזאת שבה כל עם ישראל מחליט לטייל). קשקושים בקשר, התייעצות קלה עם כולם, ''בטוח שנספיק? אנחנו קצת ממהרים...''... מחליטים לקצר: מצומת יזרעאל, לכיוון היוגב, משמר העמק, ציר המוביל והביתה מכביש 6, קלי קלות.מתחילים בנסיעה, השעה כבר אחרי 5 והחשיכה מתחילה להשתלט. הקצב מהיר, תוך חצי שעה אנחנו על כביש 6. הרבה יותר קצר מכל הפקקים על ואדי ערה. החשיכה כבר השתלטה, ואת המגפיים החליפו הקרוקס. מגיעים למעבר הקישון מתחת לכביש 65 (מה שהתברר לי אחר כך כאחד מקטעי העבירות במרוצים האחרונים...) אופס...קוליסים רחבים ועמוקים, הטראקנים לא גבוהים מספיק, בספק אם נצליח. עוברים רגלית ''זה בוץ יבש... לא נורא''. טוב, אימא משלבת ומתחילה לנסוע, מחוץ לקוליסים בגלל האחיזה הטובה יותר, מתקדמת מרחק יריקה, מחליקה לקוליסים ונעצרת... אופס. רוורס, קדימה אחורה, בסוף יוצאת. הפעם עם טיפה יותר גז... להזכירכם השעה כבר מתקרבת לשש, חושך מוחלט - בגז, מתקדמים כמה מטרים נוספים ושוב מתיישב לו הטראקן במין הבעה כזאת של : ''מה אתם רוצים ממני??'' קדימה אחורה, רוורס, גז, בלאגנים, הפעם אני לא זז...לא נורא...שולפים הכננת, ''שניה ואנחנו יוצאים, פחות זמן מאשר להוציא רצועות''. מחברים הכננת, גולל גולל גולל, ולא גולל, הכננת שבקה... טוב...אז נמשוך עם הכבל, בלי לגלול. אחרי כמה נסיונות, וכמה מכות בגב, יוצא הטראקן, כאילו עושה לנו טובה. ''עכשיו תקשיבי טוב אימא, הגז דבוק לרצפה, לא עוזבת! לנסוע מחוץ לקוליסים, ממילא את כבר תיפלי אליהם בדרך...''
אז נוסעים, הטראקן התנועע, התגמגלל, קפץ והביע כמה קולות מחאה, אבל בסוף.... עבר! יופי, עכשיו צריך להעביר רק עוד 5 כאלה...טראקן שני.... נוסע נוסע נוסע, ו-3 מטרים מהסוף מוותר. קדימה אחורה, רוורס בלאגנים. אה כן.... צריך לשלב... ועובר. אחריו כבר נפתח המעבר וכולם עברו די בקלות. יופי! עברנו בערך שליש מהקיצור... מרגיעים אדרנלין, נושמים לרווחה וממשיכים לנסוע... בדרך היו כמה טעויות ניווט, כמה התברברויות אבל בסוף - הגענו. השעה 10 בלילה, ה''קיצור'' לקח לנו רק 3 שעות. עם הגה רועד מטונות של בוץ, עייפות משוועת וחיוך דבילי על הפנים הגענו הביתה...

סיפור מספר 8: יוני

סיפור מספר 9 : יוסי

שנים חלמתי איך אני מוציא את חסכונותיי שנאספו בעמל רב, מתחדש בג'יפ והולך לטייל, סוף סוף זה קרה. התכנון היה לטחון עד דק את איזור ירושלים, מעיינות, שבילים, תצפיות, ואחרי זה לנוע דרומה. באחד מימי תחילת החורף החלטתי לקפוץ לראשונה לעין קובי שנמצא בפארק בגין ליד צור הדסה. מכיוון שבאותה תקופה כול חברי היו בלימודים או בעבודה הסתובבנו בדרכים רק אני ודנדי, כלב הזאב שלי. בקיצור, אחרי שחרשתי את אזור הפארק וטבלתי במעיין חשבתי לחתוך לכיוון יד קנדי שליד הישוב עמינדב ומשם לאזור עין כרם. השעה הייתה בערך ארבע (שקיעה בחמש) כשהתחלתי לזוז לכיוון עין כרם. הגעתי לתחתית הוואדי של נחל רפאים, פועלים ערבים היו בשלבי סיום יום עבודתם בשיפוץ מסילת הרכבת לירושלים. עברתי מתחת לגשר של מסילת הרכבת ופניתי ימינה לכיוון יד קנדי. מספר גזמי עצי אורן היו מפוזרים לאורך השביל ''נראה מעניין'' חשבתי לעצמי. במבט לאחור הכי הגיוני היה לעשות ''אחורה פנה קדימה צעד'', אבל בשביל מה קניתי ג'יפ?! אז נתתי גז. ההתחלה הייתה מבטיחה, הצלחתי להתחמק מכמה גזעים ששכבו על השביל ואת חלקם עקפתי תוך נסיעה על קצה שביל שמעל לוואדי עמוק, אבל אז קרה מה שהיה צפוי שיקרה, גזע מאסיבי שכב לכל רוחב השביל. מממ... אפשרות א' לנסות לגרור את הגזע מהדרך, אפשרות ב' לנסות לעבור מעל הגזע (לעשות אחורה פנה בכלל לא הייתה אופציה). אחרי שהתלבטתי באפשרויות עם דנדי החלטנו ללכת על אפשרות ב'. פעלתי כמו שחבר ג'יפאי לימד אותי, שילבתי ל low ועליתי לאט בזווית עם גלגל אחד על הגזע ואז עוד גלגל, עד כאן הכול טוב. נתתי גז הרכב התחיל להתרומם ו... נעצר, אז נתתי עוד קצת גז, נייט ליברמן, שום תגובה. ובכן ''מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח'' הדבר הבא שאני זוכר זה רעש של מתכת נקרעת, טלטול עצבני והרכב נוחת מעבר לגזע בזווית מוזרה. אחרי שהתאפסתי ובדקתי שדנדי בסדר, התפניתי לערוך בקרת נזקים. דבר ראשון הסתכלתי מתחת לויטרה וראיתי שהאגזוז האחורי נשלף קומפלט ונקרע, כנראה שנתפס בגזע או בענפים, הדבר השני שראיתי זה שהגלגל הימני קדמי היה עקום כלפי פנים בזווית שלא הותירה מקום לספק, משהו פה נשבר. פה בעצם רק מתחיל הסיפור.
הוצאתי את הסלולרי וכמובן קליטה אין, חשבתי לחפש קליטה ולהתקשר לחבר הג'יפאי, אבל אם אני אשאיר את הויטרה ככה פה לבד יש סיכוי טוב שהיא תיעלם כמו טוני ודאג במנהרת הזמן. תוך כדי ההתלבטות הופיעו מספר פועלים מהמסילה ששומרים בלילה על הבאגרים וה JCB של עבודות שיפוץ המסילה. אחרי שבחנו את המצב הציע אחד מהם שאולי הוא יתקשר לבן דוד שלו מהכפר חוסן הסמוך.
החלטתי לדחות את הצעתו הנדיבה, לקחת מהויטרה מה שאפשר וללכת לחפש קליטה. כשראו הפועלים שאני אוסף את הדברים, הציעו לי לבוא לאזור של הבאגרים, ששם יש קליטה. לא היה  לי רעיון יותר טוב אז אני, דנדי והפועלים צעדנו לכיוון הבאגרים. לכל מקרה שמתי בכיס אולר עם הלהב פתוח. כשהגענו לבאגרים התגלגל העניין במהירות ובצורה מפתיעה שהסתיים כאשר שמונה ג'יפים של מג''ב ומשטרה פשטו על אזור הבאגרים עם נשקים שלופים ודרוכים, ודורשים בתקיפות לדעת ''איפה החטוף?''. אחרי שהעניינים נרגעו- כמובן לא לפני שהבהרתי לכוחות הביטחון שלא רק שהבני הדודים לא חטפו אותי אלא הם גם ניסו לעזור לי- הבנתי פחות או יותר איך התגלגל העסק. כשהגענו לבאגרים לא הצלחתי להתקשר לחבר אז במקום זה ניסיתי לשלוח SMS, כתבתי לו שנתקעתי עם הויטרה וכרגע אני בחברת ''הבני דודים'' ששומרים על הבאגרים שיבוא לחלץ אותי. החבר קיבל את ה SMS והתקשר לחבר אחר שמשרת באזור עוטף ירושלים. הבחור שלא היה באותו יום בצבא החליט להתקשר לחבר מתחנת המשטרה המחוזית שהתקשרה לתחנה המקומית... באותו הזמן ממש, סיור שגרתי של מג''ב גילה את הויטרה נטושה ודיווח לתחנת המשטרה המקומית שניסתה ללא הצלחה ליצור איתי קשר בסלולרי (אך הצליחה להשיג את הורי). תחנת המשטרה המקומית שקיבלה את שתי הדיווחים עשתה אחד ועוד אחד (והגיעה ל 4!!), וכך כשהדיווח הגיע לכוחות בשטח כבר דובר על חטוף והימ''מ התחיל להתארגן למבצע חילוץ בן ערובה... אז תוך כדי שאני מתפנק בקפה עם הל שהכינו לי ה''בני דודים'', קופצים עלינו החבר'ה עם הנשקים השלופים ושואלים ''איפה החטוף?'' מה שבטוח הוא שלחטוף חטפתי, גם מאיזה קצין בכיר וכמובן מההורים המודאגים. שנייה לפני שכוח המחץ עזב את המקום הגיע דיפנדר הביטחון של צור הדסה נהוג באיזה ''גבר'' שבמשך חצי לילה עזר לי ולדנדי לחלץ את הרכב לכביש הקרוב. כמובן שבזה לא הסתיים העסק, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי...

ספור מספר 10: שמוליק דקל

ימי טרום מבצע עופרת יצוקה...שבת חורפית נעימה ונטולת קסאמים, זוגתי ואני יורדים דרומה בטראקן חדש ונוצץ. המשימה המתוכננת: ''חילוץ'' 3 חברים המסיימים עוד קטע רגלי בשביל ישראל ''מאמצע המדבר'' באזור גבעת מדור. אם כבר יורדים דרומה ושעת המפגש היא רק בארבע אחר הצהריים למה לא נצפה קצת בכלניות בגבעת הכלניות? ובדרך, למה שלא נרד מהכביש ונטייל באזור גברעם? השבילים נוחים, הפרדסים מלאים פרי, מדי פעם מבצבצים כתמים אדומים של כלניות. ממול נראית שלולית גדולה של בוץ ומימין שטח מכוסה עשב ירוק ורענן. זוגתי מציעה שנעקוף את השלולית בנסיעה על העשב ואני מציית. טעות גדולה! העשב היה רק כיסוי למלכודת בוץ רצינית יותר והרכב מתיישב עד הדיפרנציאל באמצע שלולית הבוץ. אני מנסה את כל מה שלמדתי בהדרכות השטח: 4X4, LOW, עם בלם- יד, בלי בלם יד, קדימה,  רברס, והתוצאה זהה: מזרקת בוץ מהגלגלים ולא מתקדמים ואפילו לא סנטימטר אחד. ברכב יש רצועת גרירה אך אין באופק למי לחבר אותה. מעבר למשוכת צברים, בתוך שדה כלניות אנחנו מבחינים במשפחה משדרות שיצאה לנקות את הראש. חוברים אליהם ובודקים אפשרויות חילוץ. המשפחה הגיעה מכיוון אחר עם רכב רך ואין מה לבנות עליו. ראש המשפחה, אבנר, (תודה גדולה) מוציא את הסלולרי ומתחיל לדפדף עד שמגיע לחבר של חבר מקיבוץ גברעם. החבר מתנדב לצאת עם טרקטור ולנסות להגיע. חולפות הדקות (40), ורעש הטרקטור נשמע מעבר לגבעה ואפילו נראה עמוד עשן. ושוב חולפות הדקות והרעש נחלש ובמקומו נשמע צלצול הסלולארי. החבר מגברעם ניסה וניסה  אבל אפילו עם טרקטור לא הצליח לעבור מכשול בוץ בשטח, התייאש וחזר לקיבוץ. אחרי עוד כמה גירודים בפדחת אבנר נכנס לרכב ומסתובב בשטח. אחרי עשר דקות חוזר חזרה ואחריו מטרטר טרקטור שהעמיס פרי באחד הפרדסים מעבר לגבעה. רצועת הגרירה מחוברת, משלבים לרברס ובנסיעה איטית ובטוחה נשלפים מהבוץ ויש עוד זמן אפילו להגיע לגבעת מדור בשעה המקורית. בעודנו ממתינים בסבלנות להולכים, חזינו בשקיעה מהסוג היפה (ראו תמונה). הלילה ירד והחברים אינם. כל מה שנותר לנו הוא להפנות את החרטום לכיוון הוואדי משם הם היו צריכים להגיע, להדליק אורות גבוהים, להתכרבל בפליזים ולהמתין. בשמונה בלילה השלישייה מגיעה בזחילה, קצת טעו בהערכת הזמן ובדרגת הקושי של המסלול. את הירידה מגבעת מדור עשו בחושך מוחלט. לא נורא, הקפה רותח, הלילה בהיר והשביל החוצה נראה היטב...

ספור מספר 10: שמוליק דקל

סיפור מספר 11: יעל ברמוחה ודויד אדלהייט

חילוץ מתוככי מצרים. יצאנו לטיול בהריי אילת כהרגלנו כול שבת המסלול היה נחל גשרון בסמוך לגבול המצרי הלכנו לפי הסימון ואז ראינו גדר פשוטה ועברנו אותה. הייתה שם אבן גדולה עם כתוביות בעברית אבל לא ידענו שזו מסמנת את מעבר גבול. המשכנו ללכת ומאוחר יותר הסתובבתי וראיתי את הצד השני של האבן מרחוק ועליו כתוביות בערבית גבול 89. המשכנו ללכת בשמחה עם שתי הכלבות שלנו שהיוא כבר מותשות וראינו מרחוק את מלון הילטון טאבה והיינו בטוחים שזה מלון הנסיכה. שמחנו ופינטזנו כבר שנגיע לשם אחרי שהסתובבתי וראיתי את הכתוב בערבית הבנתי שהמלון זה הילטון טאבה ולא הנסיכה והבנו שאנחנו בתוך מצרים אבודים, נכנסנו ללחץ, יותר נכון אני! ומזל שהייתה לנו קליטה בפלאפון. התקשרנו למשטרה והם קישרו אותנו עם יחידת החילוץ שבאה לחלץ אותנו ואת הכלבות שלי. כול הסיפור הזה קרה בגלל כנף שבורה של שלט שהיה אמור להיות שילוט גבול מצרים העיקר שזה עבר בשלום והמצרים לא ראו אותנו. זה קרה בשנת 2006 והיום אנחנו נזכרים בזה ומבינים איזה מזל היה לנו.

סיפור מספר 11: יעל ברמוחה ודויד אדלהייט

סיפור מספר 12: מיכאל

יום הולדת בבוץ  בבוקר פניתי לסידורים בת''א וחברתי ללימודיה באוניברסיטה - קבענו לחגוג לה יוםהולדת אחה''צ בעירנו חיפה. סיימתי מוקדם מהצפוי את ענייני בת''א והיו לי כשלוש שעות להגיע לחיפה הזדמנות נהדרת לנצל יום שמש חורפית וויטרה חדשה. מבט מהיר במפת 1:250,000 ונבחרה דרך מכפר סבא צפונה בשטח. שילוב 4X4 זריז בפאתי כפר סבא וקדימה לשדות (אמצע שבוע רכב בודד אמצע דצמבר בשרון). לאחר כשעתיים של נסיעה רגועה בשדות בלי כמעט אתגרי עבירות השעון מתחיל להציק (בכל זאת צריך להגיע לחיפה עם הפרחים והמתנה) והנה נראה לו הכביש הקרוב לא יותר מ 300 מטר ממני אחלה תזמון. נוסע שמח ומרוצה מהצעצוע החדש כשמולי מופיעה שלולית מכובדת לצד שדה מעובד. בפאתי השדה אכולים על ידי השלולית ואין בהם צמחים. משום מה באותו רגע נראה לי הגיוני ומזמין לשבור מעט ימינה ולעבור על שולי השלולית הנושקים לשדה ממש ליד הצמחיה. באופן מפתיע כעבור 5 מטר לערך האוטו הפסיק להתקדם שילוב לרוורס לא גרם לתנועה רק לבוץ מתעופף מזל טוב לי תקיעה ראשונה עם הרכש החדש והגילוי המדהים שזה בניגוד לאופנוע לא יוצא מהבוץ בכח הזרוע.  אני אוסף אבנים, קרשים ואפילו ידידנו הג'ק יוצא לעזרה אבל זוג הגלגלים הקדמיים שקועים היטב והמגן גחון יושב מחובק טוב עם הבוץ והגלגלים האחוריים מפרפרים בלי תועלת. מתחיל להחשיך אני כבר מאחר רשמית ודי מלא בוץ. די מיואש נזכר במצלמה מוציא בזהירות עם ידיים מלאות בוץ ומנציח את הרגע. יוצא לחפש רכב באיזור מוצא איזה גיפ סופה לבן מסתובב באיזור מבקש, מה מבקש מתחנן מהנהג שיעזור לי (ברגע האמת לא ממש קישרתי מה סופה לבנה עם נהג בודד עושה באיזור הישוב ההולך ונבנה צורן רק רציתי לצאת משם) הנהג מסכים בסוף מגיע איתי על הרצפה כבר פרוסה רצועה מתחברים משיכה ראשונה והסופה מדוממת. כאן כבר הנהג נהיה נחוש ראשון נמוך מכת גז בריאה מאד והויטרה עפה החוצה בלי הרבה קשר למה שאני מנסה לעשות, תודות רבות ואני מלא בוץ מקפל את הבלגן ומוכן לצאת לדרך החשוכה בשלב זה. מתחיל להסתובב רואה לא רואה מבעד לבוץ על המשקפיים והשמשה רק לצאת כבר לכביש ואחרי כמה מטרים בום קטן ואני שוב לא מתקדם יוצא החוצה ומגלה שצד שמאל יושב בקוליס של טרקטור. אין ספק היום הזה בא ללמד אותי משהו. הסופה כבר יצאה לדרכה ואני והג'ק חוברים ליחסים קרובים למשך חצי השעה הבאה של בנית רמפת יציאה מתחת לגלגלים. ואם קודם עוד היתה נקודה בלי בוץ הזחילה האחרונה השלימה את החסר. וכך נהג אחד עמוס בוץ באוטו שאיזור הנהג שלו נראה אחרי מלחמה יוצא בדרכו לחיפה לאיסוף החברה למסעדה (או אולי למקלחת בעצם). מגיע לחברה באיחור של 4 שעות נוטף בוץ עם זר הפרחים ששרד בלי אוכל ועם רצון קל למקלחת. יום הולדת שמח... מזל שהיא אהבה טיולי גיפים.

סיפור מספר 12: מיכאל

סיפור מספר 13: שגיא אלקולומברי

בחודש 3/09 בשבת מעט גשומה יצאנו למסלול באזור רמת סירין (האדמה הייתה בוצית). מעט אחרי עין אולם התברר שהמסלול חסום כבר מספר שעות בשל האמר שניתקע על פי תהום. בעודנו מתקרבים לאזור ההתרחשות הסתבר שההאמר חולץ בינתיים בהצלחה אולם את מקומו תפס ג'יפ אחר שניסה את כישוריו. במקום פגשנו חבורת צעירים נמרצים שביקשו שנגרור את רכבם החדש והנוצץ לאחור.
הג'יפ היה תקוע על פי התהום בשיפוע צד חד ויחד עם האדמה הרטובה זה ממש לא נראה טוב.לאחר לחצים מצד הצעירים והסרת אחריות מצידנו הוחלט לנסות לגרור את הג'יפ לאחור (אף שהסיכויים לא נראו משהו...). חכמולוג מזדמן שעבר במקום הציע לעגן את חלקו האחורי של הג'יפ בעזרת רצועה שנמתחה לצד הנגדי עי הצעירים. חכמולוג אחר (מקרב הצעירים) החליט לאבטח את הטנדר הגורר באמצעות נשקו האישי (אקדח) ולירות ברצועת הגרירה במידה והטנדר יימשך לכיוון התהום אחרי הג'יפ (אפשר לראותו בתמונות, דרוך לשליפה בסמוך לרצועה). משיכת הג'יפ הסתיימה בהפיכה דרמטית לתהום. הג'יפ עשה גלגול שלם ונחת על גלגליו בתוך הנחל כשמנועו ממשיך לפעום. נהג הג'יפ יצא ממנו בזינוק, אחוז בהלה (בעיקר מתגובת אביו...) אולם ללא כל פגע.
הדמדומים כבר החלו ונאלצנו להשאיר לצעירים את שאריות מזוננו היות והם התכוננו לשהיית לילה במקום. כעבור כשבוע נודע לנו במקרה, שעוד באותו הלילה הג'יפ הוצא מהתעלה באמצעות משאית מנוף (4*4) של כוורן נדיב מקיבוץ כנרת. אנחנו משתדלים מאז, שלא להתעסק עם חילוצים מורכבים...ונוסעים רק בדרכים בטוחות.

סיפור מספר 13: שגיא אלקולומברי

סיפור מספר 14: אורן

יצאנו לטיול למרחבים השוממים של מזרח ירדן יחד עם עופר אוגש.
במזל נדיר של מטיילים מצאנו את ימות המלח היבשות בואכה עיראק מוצפות.
עופר וכל השיירה עקפו את האגם החדש אך אחד המטיילים החליט לפתוח נתיב נסיעה חדש ועיניכם הרואות - מה קרה!
הוא פשוט טבע באגם, הנוסעים חילצו דרך החלון האחורי (שנפתח במגנום) ואחר היה צריך לחלץ את הרכב ולנקז ממנו את כל המים.

סיפור מספר 14: אורן

סיפור מספר 15: דני מוסקוביץ

לפני מספר שנים יצאתי למלונות ים המלח לקצת פינוק, הזמנתי את חברי אודי לבקר ולטייל בסביבה לאחר יומיים נופש מגיע אודי ואומר לי בו נעשה (סקר) טיול לאורך חוף ים המלח איכן שאפשר, בחרנו להתחיל בשפך נחל קידרון למרגלות אובנת ולבדוק איכן ניתן להדרים לאורך החוף. לאחר סיור קטן ומסריח בשפך הקדרון חצינו מטע תמרים ובחנו את תא השטח שלפנינו, משטח מלחה גדול ונראה יבש, ידענו שישנה אפשרות שמצב השטח ישתנה בהמשך ותיתכן שקיעה, לכן החלטנו שאני ייסע ראשון בטרנו שלי ואודי ייסע אחרי לפחות 50 מ' עם הסופה בעלת הכננת.  יצאנו לדרך אט אט תוך כדי גישוש אחר יציבות הקרקע והיא הורגשה יציבה, הגברתי מהירות ובריחוף על פני השטח התקדמתי דרומה תוך כדי חיפוש שטחים בהירים יותר המעידים על קרקע מוצקה יותר כך עברו חלפו להם כ -400 מ' ואז !!! אני שומע את המנוע מתחיל להתאמץ, לוחץ יותר על דבשת הגז והטראנו האוטומטי שלי מאט ונחנק יותר ויותר, ואני מבין שאי אפשר להמשיך ומרפה אט אט מדבשת הגז, הטרנו נעצר ובאותו רגע אני מרגיש איך שכל הטרנו צונח כ -15 ס''מ ונשכב על הגחון לכל אורכו ורוחבו, אני מביט דרך החלון ורואה את המדרגה יושבת על הקרקע. מבט נוסף לאחור אני רואה את אודי במרחק של כ 50 מ' מאחורי עוצר, הוא כמובן רואה את מצבי ומכניס להלוך אחורי להתרחק מעט לקרקע יציבה יותר, אך איך שהגלגלים מבצעים תנועה קלה לאחור גם הסופה נשכבה על גחונה. כיוון שהיינו על ביצה שכוסתה לאורך מספר שנים בשכבות אבק אחת על גבי השנייה ויצרו שכבה יבשה בעובי של כ 10 ס''מ מעל הביצה, כדי לבדוק שאכן זה המצב מתחתי את אצבעותי ישרתי את היד והחדרתי אותה לקרקע והיד שוקעת יורדת לכל אורכה עד שנעצרת כשבית השחי מגיע לקרקע, כשמשכתי ידי חזרה, פרט ל 10 ס''מ עליונים הייתה כולה שחורה (בוץ ים המלח). אז התחילו הטלפונים בחיפוש אחר חילוץ, הראשונים שמורות הטבע, שכמובן לא היה להם אף אחד בסביבה, השני היה חילוץ קליה, הוא הודיע לנו לפי תאור המקום שזה יעלה לנו 5,000 ₪, הסכמנו והוא יצא לדרך, כעבור כחצי שעה אנחנו רואים אותו מגיע לקצה מטע התמרים ממנו יצאנו עומד במקום ומודיע לנו בטלפון שמשם הוא לא מתקדם אפילו לא מטר אחד. שאלנו אז מה עושים והוא עונה לנו תזמינו מסוק... והסתלק לו. הלכנו ברגל אל המחסום הצבאי שהיה ממוקם באותה עת על הכביש ובקשנו את עזרת הצבא, החברה שם לא לקחו אותנו ברצינות ואפילו התבדחו על חשבונינו אפילו שניסינו לנגן על כך שיש במקום שלט האוסר על שהייה בשטח לאחר רדת הלילה והערב מתקרב, הטלפון הבא היה לעין גדי ובקשנו מחברה טובה, כלילה, שתשלח לנו את החילוץ של עין גדי. עוד שעה ארוכה חלפה כבר השמש שקעה גם היא, והינה החילוץ של עין גדי עם כלילה מגיע לאותה נקודה בה נעצר המחלץ מקליה והסיפור חוזר על עצמו, הבחור שהפעם היה נחמד לעומת הקודם הסביר לנו שאין מצב שהוא יכול להתקרב והמרחק כחצי ק''מ הוא לא יכול לעשות דבר. כיוון שהיינו כבר לפני חושך ופתרון לא נראה באופק, נעלנו את הג'יפים ונסענו עם המחלץ של עין גדי לקיבוץ ומשם בעזרת כלילה למלון בים המלח. ושוב התחלנו בטלפונים, הפעלנו חבר לעבודה עם סופה גם הוא, נתנו לו רשימה של מה להביא, הרשימה כללה: 2 אתי חפירה, 2 מעדרים, 10 יח' דיקט סנביץ לבניין עובי 22 מ''מ במידות 2.5 מ' על 60 ס''מ המיועדים  ליציקות בבניין. כמובן רצועות גרירה שיאסוף אצל כל הג'יפאים שמכיר ויש לו את כל הלילה לארגן את כל הדברים ולמחרת בשעה תשע בבוקר נפגש במחסום של אובנת. עד בוא הסופה של קובי עם כל הציוד הסתובבנו בשטח וחיפשנו נתיב התקרבות בטוח לג'יפ, כזה מצאנו מכוון הכביש (ממערב) לג'יפים שלנו, רק בזוית של 90 מעלות לג'יפים, ובמרחק של כ 300 מ'. כשקובי הגיע הובלנו אותו על הנתיב שסימנו בשטח עד לנקודת האל חזור, פרסנו את הכבלים והרצועות הרבות אחת לשנייה וסחבנו את הפלטות וכלי החפירה אל הג'יפים. התחלנו עם הג'יפ של אודי בשל הכננת שלו. חפרנו בבוץ מאחורי גלגל קדמי ימני כדי להכניס פלטה ועליה מגבהה הצלחנו להרים מעט את הג'יפ ועוד פלטה וכן הלאה עד שהצלחנו להחדיר פלטה מתחת לגלגל, כך עשינו בגלגל נוסף ובאמצעות הכננת התחיל למשוך את עצמו על הפלטות תוך כדי שאנחנו ממשיכים לחפור ולפנות את הבוץ שנערם בדפנות וכך ברבה סבלנות הצלחנו להעלות את הסופה על פלטות תוך כדי סיבוב, מכאן היה פשוט יותר מעבירים פלטות מאחור לפנים עד שהג'יפ יצא לקרקע מוצקה. ואז מתחיל כל התהליך מחדש עם הטרנו שלי כאשר הג'יפ של אוד משמש כעוגן ומושך אותי בכננת אל הפלטות והחוצה. לא נוסיף את סיפור ניקוי הג'יפים מלמטה שהיה סיוט בפני עצמו. 

סיפור מספר 15: דני מוסקוביץ

סיפור מספר 16: אריק וגילה

זה היה בסתיו של שנת 1998. היינו קבוצת חברים צעירים חולי שטח וכמנהגנו בחופשות היינו שוכרים ג'יפ ויוצאים לשטח ליומים שלושה הגענו לאיזור הצפוני של הכנרת (באיזור נחל כורזים). כשיצאנו מהאוטו להצטלם ראינו פרות מסתובבות בשטח וחלקם נכנסו לתוך הכנרת - שאז עוד הייתה מלאה. החלטנו שאם פרות יכולות להיכנס גם אנחנו יכולים התברר שצדקנו ובסיבוב הראשון הג'יפ נכנס ויצא כמו גדול וגם נתן לנו פוזות מצוינות למצלמה שהרי צריך להראות לחבר'ה המשכנו ונהננו מהרעיון שהג'יפ משפריץ ואנחנו עומדים בחוץ מריעים ומצלמים. בסיבוב הרביעי זה קרה הנהג התורן נכנס לעומק בלי לחשוב על מה עתיד לקרות. הוא סימן  מול עיניו את הפרה שעמדה במרחק הכי גדול מהחוף ולדעתו כל האמצעים כשרים. מה שהוא לא לקח בחשבון שדיפנדר זה לא פרה וכעבור כמאה מטר מקו המים הדיפנדר שקע בבוץ ולאט לאט שקע עוד ועוד עד שהמים נכנסו לאוטו דרך הדלתות! השעה הייתה בערך 3 אחה''צ כך שנשארו לנו 3 שעות להוציא אותו משם. הזדרזנו ופינינו את הציוד מהאוטו ואז התחלנו לחשוב איך יוצאים מהבוץ הזה ... חלפה שעה ארוכה והנה אנחנו רואים למול עיננו סופה שעל הטמבון הקדמי שלה מונחת כננת. גייסנו את כל כושר השכנוע שלנו והבחור הסכים לחבר לנו כננת ולנסות לגרור אותנו. ואז התבררה הבעיה הקשה יותר הוו גרירה הקידמי והאחורי היו שקועים עמוק בבוץ. במבצע לוגיסטי ארוך שכלל צלילות וכד'  הצלחנו לחבר את הכבל לוו מרוצים מעצמנו אנחנו מסמנים לבחור בסופה שימשוך . מפעילים את הכננת אבל כלום לא קורה הכננת לא מצליחה למשוך את הג'יפ שתקוע (ואני לא מגזים) בבוץ עד מעל הגלגלים !!!  קצת התיעצויות והבחור אומר שהוא מכיר עוד חבר עם ג'יפ שישמח להשתתף במבצע החילוץ תמורת תשלום - בלית ברירה הסכמנו גם לזה! סוף סיפור הוא שבשעה 6 וחצי יצאנו מהמים בעזרת בולדוזר של אחד מכפריי הסביבה אחרי ששני הג'יפים ביחד לא הצליחו לחלץ את הדיפנדר השקוע בקרקעית הכנרת... 

סיפור מספר 16: אריק וגילה

סיפור מספר 17: עוזי מלימבוקה

החילוץ מפסגת הר בלוסוטו. הסיפור הבא התרחש בתחילתו של מסע שארך קרוב לשנה ושבמהלכו נהגתי לבדי בלנדרובר ענתיקה את כל הדרך מדרום אפריקה עד לביתי בישראל. את הרכב הספרטני (מודל Serie III משנת '70) רכשתי מסוחר רכבים ישנים ביוהנסבורג, ולאחר שהצטיידתי בכלי מטבח ומחנאות יצאתי למסע בתקווה שיעלה בידי להגשים את הפנטזיה המטורפת שקיננה בראשי. הדגם שבו בחרתי היה בעל קבינה ענקית, מה שאיפשר לי לישון בתוכו בלילות, ולהחזיק בכמות מספיק גדולה של מים ומזון במידה ואתקע באיזה חור... אתגר השטח הראשון הרציני עימו התמודדתי היה כשנסעתי למדינת לוסוטו, ממלכה מבודדת ונחשלת מאד השוכנת בתוך שטחה של דרום-אפריקה. לוסוטו ממוקמת על פני רמה נישאת, ולפיכך היא גם המדינה הגבוהה והקרה ביותר ביבשת. את הכניסה ללוסוטו ביצעתי דרך מעבר הרים ידוע לשמצה בשם סאני פס, אשר הטיפוס אליו מתבצע על גבי שביל סלעי והינו מאתגר לכשעצמו (המעבר שוכן בגובה 2,874 מטרים). משהגעתי למעלה הבחנתי בכמה שלדי רכבים מכוסים שלג. בקור חודר עצמות עצרתי כדי לצלם את המראה הנוגה והמשכתי הלאה. את הרמה הצהובה פילחו פלגים קטנים שלא היוו מכשול של ממש ללנדרובר. מסביב התנשאו הרים עגולים וקירחים מכוסים שלג - לא ממש נוף אפריקאי טיפוסי... פה ושם חלפתי על פני בקתות חמר עגולות ומבודדות בעלות גג מחודד עשוי חציר, ורועי צאן עטופים בשמיכות צמר עבות. חשתי שאני חודר אל תוך ממלכה המנותקת מן העולם החיצון. עם רדת החשיכה הספקתי להגיע אל עיירה קטנה, ואת הלילה העברתי במתחם נטוש של מרכז הדרכה חקלאי שחייל בודד הופקד לשמור עליו. מוקדם למחרת פתחתי את דלתות הקבינה והצצתי סביבי. אוויר הבוקר הקפוא העביר בי צמרמורת, אולם התמלאתי שמחה לנוכח מזג אוויר נפלא – שמיים כחולים ואוויר צלול! הכנתי ארוחת בוקר זריזה ונהגתי לכיוון צומת שבילים הסמוכה לעיירה, שם עליתי על דרך עפר שסומנה באחת המפות כקו אדום מרוסק (נתיב המיועד לרכבים בעלי הנעה כפולה בלבד, ואשר במפות האחרות כלל לא צוין). האמנתי שנסיעה בנתיב זה תהווה מבחן ראוי לרכב, ובה בעת תוביל אותי במחוזות קסומים של נופים פראיים וכפרים זעירים ומבודדים. השביל התפתל בין פסגות ההרים המושלגות, ופה ושם הבחנתי בכפרים נידחים נטועים על מדרונות ההרים, ללא שום סממן לציוויליזציה. משעצרתי בכדי לצלם, היו ילדי הכפר רצים לעבר השביל ונעמדים כשהם מביטים בי בתימהון, חלקם מנופפים לשלום בתנועות יד איטיות. מאושר, הרגשתי שסוף סוף אני חודר אל תוך אפריקה האמיתית! על מצב רוחי המרומם העיבה מעט העובדה שכמה פעמים השתנק המנוע ונדם במפתיע, כנראה בשל בעיה באספקת דלק למנוע. בכל פעם נפתרה הבעיה מאליה כבמטה קסם לאחר שנתתי לרכב להידרדר קצת במורד השביל, אך ידעתי שבחבל ארץ זה יקשה עלי להזעיק עזרה במקרה ואזדקק לה. בצהריים הגעתי להתפצלות שבילים נוספת ופניתי לנתיב משני שבמהרה התגלה כרצוף מהמורות וסלעים. בהדרגה נמוג השביל אל בין השיחים, וכבר התחלתי לחשוש שמא הלכתי לאיבוד, מתקשה להאמין שזו אכן הדרך המסומנת במפה! כשהבחנתי בכפר זעיר התקרבתי בכדי לשאול את תושביו לגבי המסלול, אלא שהם לא דיברו אנגלית ורק משכו בכתפיהם במבוכה. רק כשנקבתי בשמו של אחד הכפרים בהמשך, הנחתי על פי איתותיו של אחד מהם שעלי להמשיך הלאה. בעודי מתקדם לאיטי על שביל פרדות גבוה וצר שהתפתל על דופן ההר, כולי מרוכז בירידה המחוספסת, השתחרר לפתע גלגל רזרבי שהיה קשור על הגג, נחת בעוצמה על מכסה המנוע והתגלגל לצד הדרך. עצרתי את הרכב בכדי לאסוף אותו. כשאני רועד מקור וחסר תחושה באצבעותיי הצלחתי לקשור אותו שוב. מדי פעם הייתי יורד מהרכב ומגלגל אל התהום סלעים קטנים שחסמו את דרכי לאחר שהידרדרו מדופן ההר. משנתקלתי בסלע גדול במיוחד אותו לא יכולתי להזיז לבדי, פניתי לשלוף מהקבינה את כבל הגרירה, אלא שאז הבחנתי בכפרי אחד שצעד לכווני. חיכיתי עד שהגיע אלי, ובכוחות משותפים דרדרנו את הסלע הצידה. הודיתי לו בלחיצת יד ואילו הוא נותר לעמוד בחיוך מבויש, כשהוא מצביע על הרכב וההרים שבאופק ומגמגם כמה מילים באנגלית מאד רצוצה. משהבנתי שהוא מבקש לתפוס עימי טרמפ בכדי לבקר את משפחתו המתגוררת מאחורי רכס ההרים, סימנתי לו בחיוך לעלות, והבחור התיישב בשקט על הספסל לצידי כשהוא מישיר מבט רציני בעד החלון הקדמי. על פי המפה הנתיב אמור לחצות מעבר הרים בגובה של יותר משלשת אלפים מטרים. שאלתי אותו אם נספיק להגיע עד הלילה לעמק שבצדו השני, והוא רק חייך, וכלל לא הייתי בטוח אם הבין את שאלתי... בהמשך כללה הדרך חצית נהרות רדודים ונסיעה לאורך גדותיהם הסלעיים. אף שהשמש החלה לשקוע, החלטתי להמשיך ולנהוג עד שנגיע לעברו השני של רכס ההרים. ככל שהתקרבתי אל הרכס הלכה הדרך ונעשתה תלולה יותר ויותר. את הטיפוס האיטי במעלה שביל הנחש המוביל למעבר ההרים התחלנו בחושך מוחלט של לילה ללא ירח, כשאלומות הפנסים חושפות מכשולים ומדרגות סלע אותם נדרשתי לתקל בזהירות, תוך ריכוז מרבי במיקום מדויק של הצמיגים. השביל התפתל בעיקולים חדים, ותוך כדי החלפת ההילוכים בין ראשון ושני, הייתי משמיע לרכב קולות עידוד או מקלל כל אימת שנתקלתי במכשול שקטע את התנופה. בכל פעם שסברתי שכבר הגענו לישורת האחרונה, הופיע לפתע עוד עיקול, ואז עוד אחד...רק בעשר בלילה הגענו לפסגה. יצאתי מן הרכב כדי להשתין כשגבי מופנה אל הרוח הקפואה, ולראשונה הבחנתי בצללית הכהה של ההר על רקע השמיים המנוקדים באינספור כוכבים. מיהרתי לחזור אל הרכב והתחלתי לנוע בירידה המפותלת, אלא שלא עברה אפילו דקה ולפתע נדם המנוע... ניסיתי להתניע כמה פעמים, בעוד הטרמפיסט שלי צופה בי בדממה, אך לשווא. סובבתי את המפתח חצי מהלך בסוויץ', בתקווה לשמוע את תקתוק משאבת הדלק החשמלית, אלא שזו היתה דוממת זה לא טוב... מלמלתי בקול רם, שהרי איני יודע כיצד לתקן את המשאבה, וחלופית אין לי. מבעד החלון הבחנתי בפתיתי שלג עפים סביב, בעוד הרוחות החזקות מורידות את הטמפרטורה אל מתחת לאפס. הבנתי שאין לנו ברירה ושעלינו להתארגן תיכף ומיד ללינה על פסגת ההר. בתנועות פנטומימה הסברתי לבחור שנאלץ לישון ברכב, דילגתי אל הקבינה שמאחור, והדלקתי את מנורת הפלורוסנט שהציפה את חלל הקבינה באור לבן שעמד בניגוד מוחלט לעלטה שבחוץ. את ערימת הציוד דחקתי בזריזות לאחת הפינות, ועל דרגש המתכת שהתפנה הדלקתי את הבנזניה שפלטה להבה עזה ורועשת. היתה זו הפעם הראשונה שהפעלתי אותה בתוך הרכב הסגור, ואף שהייתי מודע לכך שהדבר אינו בטיחותי במיוחד, היינו חייבים להתחמם בכדי שלא לקפוא מקור. מארגזי האחסון שלפתי כמה כלי מטבח, ולאחר שהרתחתי תה בקומקום (בתוכו בישלתי גם שתי ביצים קשות), הגשתי ספל לבחור שאחז בו בשתי ידיו ולגם בדממה. אחר כך בישלתי לנו אורז, ואכלנו יחדיו מן הסיר הקטן כשכל אחד שקוע במחשבותיו, בעוד הרוח צולפת ללא רחם ופורצת במשבים מקפיאים מבעד אינספור נקבים קטנים במעטפת הפח של הלנדרובר. משסיימנו לאכול פרסתי על הדרגש את המזרון ושק השינה, וסימנתי לבחור שהוא יכול לישון על הספסל הקדמי. מאחר ולא היה די בלבושו הדל על מנת שישרוד את הלילה (למעט כובע פרווה מצחיק עם כסויי אוזניים) שלפתי מתרמיל הגב שלי כמה בגדים וסימנתי לו ללבוש אותם. שרבטתי כמה שורות ביומני, כיביתי את האור והשתחלתי אל תוך שק השינה אותו רכסתי מבפנים כשאני מותיר רק פתח זעיר לנשימה. לעזאזל, לא היה לי מושג כיצד אחלץ מפסגת ההר הקפואה, שהרי יכולים לעבור ימים ואף שבועות עד שיעבור פה עוד רכב... לבסוף החלטתי שאין טעם לבזבז אנרגיה במחשבות סרק, וכי מוטב לישון ולאגור כוחות - מחר כבר תזרח השמש ואחליט מה עושים. אלא שבמשך הלילה בקושי הצלחנו לישון מחמת הקור העז שחדר עמוק לעצמות. בעודנו מתפתלים ונאנקים בסבלנו בקול רם נזכרתי בסיפור המשלחת של סקוט ואנשיו שיצאו לכבוש את הקוטב הדרומי, קפאו למוות באוהליהם, ואחר כך נמצאו עם יומנו שתיעד את ימיהם האחרונים...כשעלה השחר נוכחתי שהרכב מכוסה בשלג. השמיים היו בהירים אולם הרוחות המשיכו לנשב בעוצמה ולחדור דרך כל חרך בגרוטאה שלי. ניסיתי שוב להתניע (מי יודע, אולי יקרה איזה נס), אולם שהפעם אפילו צליל של מאמץ לא נשמע מכיוון המנוע. המצבר ודאי קפוא, חשבתי לעצמי. רצתי החוצה כדי להציץ אל מתחת למכסה, וכשפתחתי את מכסה הרדיאטור ראיתי שגם בפנים הכל קפוא. מיהרתי לחזור אל תוך הרכב והכנתי לשנינו ארוחת בוקר שכללה תה, פרוסת לחם וביצה קשה (הדבש קפא לגמרי, כך שאי אפשר היה למרוח אותו על הפרוסה). גם כשעלתה השמש נותר הקור בעינו. כמה פעמים פתחתי את הדלת במטרה לצאת ולעשות את צרכי, בכל פעם סגרתי אותה במהירות כשאני מוותר על הרעיון, עד שלבסוף כבר לא היתה לי ברירה, וחזרתי לרכב כשאני רועד ושיני נוקשות בלא שליטה. ידעתי שאין טעם לחכות לרכב חולף. אחד מאיתנו יצטרך לרדת את ההר ולהזעיק עזרה, והחלטתי שאם כך מוטב שאני אשאר לשמור על הרכב והציוד. תלשתי מיומני דף וכתבתי מכתב קצר שכלל תיאור של מיקומנו (כולל תרשים מפה פשוט), הסבר לגבי התקלה ובקשה לסיוע. קיפלתי ומסרתי אותו לטרמפיסט שלי תוך שהדגמתי לו בתנועות פנטומימה שעליו למסור את המכתב למי שיוכל לסייע. הבחור לא נראה נלהב לצאת החוצה, אך הנהן בראשו בהסכמה ויצא לדרך כשהוא נושא על גופו את בגדי החמים. אף כי לקחתי בחשבון את האפשרות שלעולם לא אראה אותו שוב, נטיתי להאמין כי לא יאכזב אותי, וקיוויתי שיגיע למקום בו יהיה מי שיוכל לקרוא את המכתב.  את השעות הבאות ביליתי בקבינה כשאני שכוב על המזרון, שיני נוקשות מקור ומבטי מופנה אל תקרת הפיברגלס ופיסת שמיים כחולים שניבטו מבעד חלון הצד הקטן. תהיתי כיצד יסתיים הסיפור, ואם אינני ממתין כך לשווא... בכל שלב יכולתי לנטוש את הרכב כשתרמיל על גבי ולצעוד ככל שיידרש עד לנקודת יישוב כלשהי, אולם ידעתי שאם אעשה זאת יהיה הדבר כרוך באובדן הרכב וכל הציוד. כמה פעמים נרדמתי והתעוררתי לקול מנוע רכב המטפס את ההר, אך בכל פעם שקפצתי החוצה גיליתי לאכזבתי שהיה זה רק פרי דמיוני או תעלול אכזרי של הרוח. שוב התעוררתי לקול מנוע, רק שהפעם לא מיהרתי לקפוץ מן הרכב אלא המשכתי להאזין בדריכות... כאשר זיהיתי את נהמת החלפת ההילוכים זינקתי החוצה, ולשמחתי הרבה הבחנתי בטנדר טויוטה לבן המשלים את הפניה בעיקול האחרון ופונה לעברי, כשבקבינה שלו ישובים הנהג ולצידו הטרמפיסט שלי! הטויוטה נעצרה מולי, והשניים יצאו לקראתי, בעוד מנוע הרכב נותר דלוק (איזה צליל ערב!). הנהג היה מקומי כבן ארבעים פלוס, לבוש במעיל עור שחור ומרוט. מסתבר שלאחר צעידה ארוכה הגיע הטרמפיסט שלי אל כפר קטנטן ששכן למרגלות ההר. לאיש מהתושבים לא היה רכב, אולם פעם בשבוע היה מגיע לכפר טנדר המספק סחורה לחנות המכולת היחידה, ולמזלי הרב היה זה בדיוק היום! קר מאד, אה? הביט בי הנהג בסקרנות, וניצוץ משועשע בעיניו.כן, קר מאד... הצלחתי לחייך.טוב, אני חושב שאוכל לגרור אותך אל הכפר שלמטה, ניגש לעניין, וזה יעלה לך מאתיים ראנד, אם זה בסדר מבחינתך.אין בעיה! הצלחתי לענות כששיני נוקשות ללא שליטה, וממילא היה זה סכום הוגן. השיניים שלך... העיר לי.קצת קריר פה..., השלמתי עם חוש ההומור שלו, תגיד, יש מי שיוכל לתקן את הרכב בכפר? בכפר אין מכונאי, אין חשמל ואין טלפון... אבל קודם כל בא נוציא אותך מפה! כשנגיע למטה כבר תתחמם ותוכל לחשוב ולהכין תוכנית פעולה.או.קי! הנהג קירב את הטנדר אל הלנדרובר וחיבר בין שני הרכבים באמצעות שרשרת פלדה כבדה.מאיפה אתה? ביקש לפתע לדעת.אני מישראל - לרגע הביט בפנים רציניות. אתה יודע, בדרום אפריקה אומרים עלינו שאנחנו כמו חיות! הנחתי שבדבריו כיוון ליחסם המתנשא של מקצת תושבי דרא''פ הלבנים כלפי תושבי לסוטו, אבל האנשים פה הם אנשים טובים! אם אנו רואים מישהו בצרה - אנחנו עוזרים לו! אני יודע השבתי בכנות. הוא חייך בשביעות רצון ואז תפס כל אחד את מקומו מאחורי ההגה, כשהטרמפיסט שלי ישוב לצידי. מלאכת הגרירה במורד התלול והסלעי היתה מורכבת, שכן השרשרת היתה קצרה, וללא מנוע דולק היו הבלמים בלנדרובר חלשים במיוחד... לפני כל מורד משופע במיוחד היינו מנתקים את השרשרת, הטנדר היה בורח קדימה, ואז הייתי מידרדר אחריו בזהירות עד לנקודה הבאה שבה היינו שוב קושרים את השרשרת, וחוזר חלילה (כמה פעמים הנהג ביקש שאצלם אותו על רקע הרכבים כשהוא ניצב בפוזה הרואית ומביט אל השמיים). כעבור כשעתיים, וכמה קילומטרים לאחר שהשלמנו את הירידה, הגענו סוף סוף אל הכפר. הנהג גרר אותי אל שדה מגודר שעל שער הכניסה שלו היה תלוי השלט מרכז לחינוך חקלאי (מסתבר שאילו נפוצים בלוסוטו), שם עצרנו ויצאנו מהרכבים. תוכל להישאר לישון פה!, ניגש אלי הנהג והצביע על אחד משלשה מבני אבן עגולים עם גגות קש שניצבו ליד, מעין בונגלוס המשמשים כמגורי אורחים. זה יעלה לך 30 ראנד ללילה (כשלושה דולר). אם תחליט לנסוע לדרום אפריקה כדי לקרוא למכונאי, תוכל לצאת מחר עם רכב שנוסע עד לתחנת הגבול, כמה שעות מפה. אף שביקש לעודד אותי, המחשבה שאצטרך לנטוש את הרכב ולבזבז כמה ימים בנסיעה הלוך ושוב עם מכונאי, העבירה בי חלחלה. זה בשבילך! שלפתי מארנקי מאתיים ראנד כפי שסיכמנו והגשתי לו בחיוך.ומה תיתן בשבילו? אחז בשטרות והצביע על הטרמפיסט שלי. אני חושב שיהיה זה הוגן אם תיתן לו משהו מהחלק שלך, עניתי, בסך הכל הוא עזר לך בעבודת הגרירה, ואני באמת לא כזה עשיר. הנהג החליף כמה מילים עם הבחור, ופנה אלי כשרוחו טובה עליו הסברתי לו את מה שאמרת לי, אז החלטתי לתת לו 50 ראנד ואני אשאר עם 150. הוא מרוצה, ככה שהכל בסדר! הצצתי לעבר הבחור שהחזיר לי חיוך גדול, ונראה שמח על האופן בו הסתיימה ההרפתקה – גם קיבל טרמפ, גם רעד מקור כל הלילה, וגם צעד יום שלם כדי להזעיק עזרה ולבסוף יצא מזה ברווח כספי...הנהג ניגש אל מבנה המנהלה ששכן בקצה השדה, וכשחזר מסר לי מפתח עבור אחד הבונגלוס. אם תצטרך משהו, דבר עם אם הבית. אני בינתיים אלך לחפש מישהו שמבין קצת במכונאות, אולי הוא יוכל לעזור. ופנה לכוון הכפר. העברתי את התרמילים אל תוך הבונגלו. בפנים מצאתי מטבחון עם פינת אוכל, חדר שינה עם מיטה זוגית רחבה, ושירותים עם מקלחת. מיכל גז חיצוני היה מחובר למערכת חימום מים, וגם לתנור גז בחדר השינה. וואו, איזה פינוק! יצאתי החוצה וצפיתי בשמש השוקעת מעל ההרים הקרחים, שולחת קרניים חמימות אחרונות. בעודי עומד מחוץ ללנדרובר, שלחתי את ידי מבעד חלון הנהג הפתוח אל המפתח בסוויץ' בניסיון אינסטינקטיבי כמעט להתניע, וראה זה פלא, המנוע כחכח קלות ונדלק!  צמרמורת של אושר עברה בגופי, וכנשוך נחש זינקתי אל מושב הנהג בכדי ללחוץ ל דוושת הגז, ובלבד שלא יכבה המנוע... בכדי לוודא שלא מדובר בנס חד פעמי, המתנתי כמה דקות, ואז כיביתי את המנוע ובקלות התנעתי שוב - לו רק יכולתי להקיף בזרועותיי את הלנדרובר ולחבקה! הנחתי שהחשיפה לשמש והירידה מההר הספיקו בכדי להפשיר את המערכות ברכב ולהקימן לתחייה (בהמשך גם למדתי שדי היה בטלטלות הירידה או סתם מכה חזקה באבן בכדי לשחרר את מנגנון המשאבה שנתקע). כשחזר אלי הנהג מלווה באיזה מקומי, בישרתי לו בשמחה לו שהכל הסתדר, והדגמתי בעליצות כיצד אני מתניע. הוא בירך אותי על מזלי, ולאחר מכן נפרדתי ממנו ומהטרמפיסט שלי. למחרת נשארתי בכפר ליום מנוחה, ואת סופו המוצלח של החילוץ חגגתי בדאייה עם מצנח הרחיפה שלי מאחת הפסגות הסמוכות. 

סיפור מספר 17: עוזי מלימבוקה

סיפור מספר 18: אהוד משל

לפני שלוש שנים בערך, בשבת האחרונה של 2006, יצאנו לטיול בנחל צין עם נועם המדריך. באמצע הטיול לקראת השעה 1 בצהריים, מגיעים לערוץ נחל שאני מאמין שכל מי שהיה בנחל צין מכיר אותו. כל הג'יפים של החבורה שלנו לא עוברים בערוץ נחל עצמו מכיוון שהמים גבוהים מדי והרכבים נמוכים, אז עולים מין מדרגה בצד הנחל. פתאום לאחר שנועם מעלה איזה 4,5 ג'יפים שלנו את המדרגה, מופיעה חבורה של דיסקברים משופרים שלחוצה בזמן ומבקשת לעבור לפנינו. נועם אומר שאין להם בעיה ושהם יכולים לעבור בתוך הנחל, רק שלא יעצרו. דיסקברי ראשון עובר בהצלחה. דיסקברי שני עובר בהצלחה. דיסקברי שלישי גם כן. ואז....מגיעים לרביעי. דיסקברי לבן עמוס בציוד על הגג בחור צעיר יושב בתוכו עם אשתו, שני ילדים ושני כלבים גדולים בבגאג'. הדיסקו מתחיל לעבור ובאאמצע אפיק הנחל הוא פתאום עוצר. נועם תופס ת'ראש וצועק: למה עצרת ?!הבחור הצעיר מנסה להתנע ושום דבר לא זז! הרכב מתחיל להתמלא במים, ביינתיים כל החבורה של נועם מתעכבת ואנחנו מוציאים את הילדים מהאוטו את הכלבים כמובן, ומתחילים לחלץ. מחברים רצועות, כננת, ולאחר שעה ארוכה מוציאים אותו מהנחל. אך עכשיו יש בעיה נוספת, הרכב לא מניע! בזמן שכל הבנים בחבורה מטפסים על האוטו ומתחילים לנסות להניע אותו הצופר מתחיל לצפצף בלי הפסקה! איזה בלבול מוח... לאחר שעתיים בערך, מצליחים סופ סופ להניע את הדיסקו שמחליט להצטרף אלינו להמשך הטיול.... ובשיחת סיכום שהייתה בערך בשעה 11 בלילה, עוד רואים שנוזלות לו עוד טיפות המאגזוז. ניתן לראות תמונות מהחילוץ המורכב. ליומן המסע עם נעם והחבורה ותמונות נוספות - קישור

סיפור מספר 18: אהוד משל

סיפור מספר 19: יובל שטוסר

אז הכל החל בליל גשם סוער בחורף 1988, ג'יפ מגב מנסה לחצות את ערוץ נחל גמליאל באזור גבעת ברנר ושוקע בתחתית הוואדי, למרבה השמחה הערוץ לא היה מלא במים, אבל בוץ לא היה חסר. הם מזעיקים את אנשי גבעת ברנר שיבואו לעזרתם עם טרקטור, הטרקטור הראשון מפלס דרכו בבוץ הרב ומוצא את עצמו גם הוא בתחתית הוואדי, הטרקטור השני מוצא את עצמו בזוית נגדית ולא נעימה על גדת הוואדי. משנוכחו שוטרי מגב שלא תבוא הישועה מצד זה של הוואדי הזעיקו כח נוסף מצד שני של הוואדי וחולצו בשלום לפנות בוקר. אבל, עדיין נשארו שתי מפלצות ירוקות כל אחד עם צמד גלגלים מאחור והנעה קידמת בבוץ עמוק בוואדי.עם בוקר הגיעו  אנשי גבעת ברנר אלינו חפויי ראש ומבוישים וביקשו את עזרתנו, אחרי הכל יש גאווה ומי שלא מצליח לחלץ פוגע בגאוותו.יצאנו מקבוצת שילר עם הטרקטור הגדול האדום שברשותנו לנסות ולחלץ את שני הטרקטורים התקועים וזה מה שניגלה לעינינו, עבודת החילוץ דרשה בעיקר משיכה מרחוק וכך מצאנו את עצמנו מושכים שרשראות ברזל כך שהטרקטור המחלץ יוכל לעמוד על משטח ישר מחוץ לוואדי. וכך לבסוף הצלחנו לחלץ את הטרקטורים.

סיפור מספר 19: יובל שטוסר

סיפור מספר 20: עופר בן ישי

יומן מסע פסח 2009 - הרפתקאות משפחת בן ישי היה זה שלהי יום חמישי אספנו את מיטב מוצרי הבית {כולל דברים שבאמת לא צריכים} ועשינו פעמינו לעבר נקודת המפגש, תחנת דור אלון כביש 6 לכוון דרום.
בנקודת המפגש חברנו לחברינו אשר הגיעו עם מיטב ג'יפייהם המצוחצחים בניגוד לג'יפי אשר עונה לכינוי קשישה מסוג איסוזו טרופר .
לאחר דין ודברים התחלנו בנסיעתנו לכוון דרום בואכה מצפה רמון, כאן התחלנו במסלול אשר ייקח את סיפורנו לשלל ההרפתקאות .
עוד בתחילת נסיעתנו החלו רעשים קלים אשר לוו  בקרטועים  של המנוע, לאור החשדות עצרנו בתחנת הדלק שבערד לצורך דיאגנוזה מהמתדלק הבדואי שבתחנה {כאן הבנתי שחמיד לא בדיוק עבד בעברו כמהנדס מכונות בג`נרל מוטורס}. בסיום הדיאגנוזה הוחלט פה אחד {חמיד} כי עלי לשים נוזל לצורך שחרור הפיח משסתומי הרכב כי יתכן ובעיה זו מהווה עיכוב ואף עלולה להחמיר עם התעצמות הנסיעה בשטח.
בהחלט חל שיפור ברכב אך לא בשלי. ובכן נכנסו בשעה טובה לשטח כי אחד הגְיפאים המובילים שהוא לא חבר שלי אלא חבר של חבר של חבר החליט לקחת על עצמו את תפקיד ההובלה וזאת בסתירה מוחלטת להבדלי הדרגות הצבאיות בנינו ואת הכרותי עם השטח דרך רגליי השריריות טוב ממנו, טוב נעזוב את זה.
התחלנו סוף סוף בנסיעה השעה הייתה 13:00 בקירוב. ברדיו דיסק התנגן שלמה ארצי {לא מפתיע} אישתי ואני בשיא ההתלהבות וילדי המתוקים עסוקים בצפייה באחד הסרטים ב די.וי.די. מטרת המסע הייתה לנסוע כמה שיותר עם אנשים מעצבנים ולנסות ולהביא את הג'יפ שלך לקצה יכולתו המכאנית...
אה, דרך אגב תוכנן גם לינת לילה כולל מנגל.
טוב, אז המסלול היה אמור לכלול בתוכו את הר כיפה מעלה ורדית נחל יחם ועוד מגוון מסלולים שאפשר בהם לשבור את האוטו. כבר בתחילת המסע הבנתי שלמרות הכול ה''קשישה'' שלי לא רואה אף אחד משאר הגיפים ממטר אבל ממאה מטר עם משקפת היא רואה טוב מאוד.
בירידה ממעלה ורדית נתקבצו מספר ג'יפים שלאחד מהם נשבר הסרן האחורי אך למרות הרצון הטוב קצרה ידינו מלהושיע אז המשכנו בדרכנו, הנסיעה הייתה קשה במיוחד. בתום נהיגה בת כ 6 שעות הגענו לאחת ממשטחי הפלטו הרבים בשטח פרקנו את חפצינו והתחלנו להתכונן לחניית הלילה.
אני כבן לעדות המזרח התחלתי לארגן את ארוחת הערב המשותפת ואילו שאר המשפחות האשכנזיות דאגו לאוהלים ולמזרונים שלהם. אה, וגם היה אחד שהביא קילה נגד היתושים המסוכנים.
טוב, אכלנו ארוחת ערב נרדמנו כמו אריות ובשעה 06:30 בוקר התעוררנו { דרך אגב, אני היחידי שנרדם במושב האחורי של הרכב לבד}. בשעה 08:00 בקירוב התחלנו את הנסיעה בכביש 90 צפונה מים המלח לעבר תחנת הדלק אשר ממוקמת בסמוך לחוף הרחצה. מנקודת נווה זוהר התחלנו בנסיעתנו בשטח ולאחר נסיעה של בערך שעתים עצרנו להפסקת קפה ושחרור העצמות. בנקודה זו הבחנתי ששעון מד הדלק שלי עומד על קו ה E והמנורה הכתומה החליטה להידלק. הודעתי לחברי האשכנזים כי יש לי בעיית נזילות. אחד מהם, זה שהוא החבר של החבר שלי התחיל לאבד את הדעת והתחיל לערער את ביטחון שאר הקבוצה מה גם שילדי התחילו להיבהל, הבהרתי לו כי אם הוא לא נרגע ולא מתאפס על עצמו כנראה שהוא הולך לחזור ברגל לביתו שברמת השרון. לאחר שהמיקרוב הבין התחלנו למסע הרכוב. נהגנו כמעט שלוש שעות ברציפות עד שחנינו איפה שהוא במעלה ורדית נחל יחם הר כיפה לא זוכר בדיוק. כל אותו זמן המנורה עדין דולקת  אבל מכוניתי מתעקשת להמשיך. למרות הכול בשלב מסוים בני הגדול עזב את הרכב ועבר לרכב של החבר שלי מחשש כי ניתקע נותרתי ברכב אני ביתי ורעיתי שבאמת אבל באמת תמכה בי לאורך כל הדרך בצרורות של ''הטפות וחינוך של ילד מיוחד''.
בהמשך הנסיעה הגענו למעלה אם אני זוכר נכון היה זה רכס דיה אבל אל תתפסו אותי במילה...בכל אופן, הרכב סירב לעלות את העלייה למרות ששילבתי גם 5X5 שזה ברכות מרוקאיות לכל צרה אך ''קשישה'' מסרבת לעלות מה גם שריחות גומי שרוף מלווים אותנו בניסיון העלייה.
בשלב זה גם ביתי ורעיתי עוזבות אותי מה שאני מוצא זה, את עצמי לבד בג'יפ החבר של החבר חיבר לי רצועת גרירה והחל מושך אותי במעלה העיקש עד ליציאתנו מהמעלה הארור.
מכוון שאני התחלתי כבר באמת לחשוש ממצב הדלק וזאת בזמן שמנורת הדלק דולקת כבר קרוב ל 4 שעות הבנתי שיתכן ושיש בעיה רק אני לא יודע איפה. ו
מרגע זה החלו מלווים אותנו בנוסף גם רעשים מכוון הנועל הימני מה שמגביר אצלי את החשש כי ''קשישה'' חומקת לי בין הידיים. אך מכיוון שאני משולב תמיד 5X5 כפי שציינתי לא ממש פחדתי אך דאגתי. הרכב באמת התחיל להרעיש נורא מאוד.
בשלב זה של המסע הינו כ רבע שעה מסיום המסלול עם רעשים כבדים מנועל ימין מיכל דלק ריק, מנוע מקרטע מהמהנדס חמיד מערד וזהו.
בשלב האחרון של המסע נאלצתי לעבור בערוץ נחל אשר הצריך נסיעה טקטית קלה אבל למורת רוחם של האשכנזים עם הלנד קרוזר, הגרנד שירוקי, והמיצובישי פג'רו, יצאתי משם ראס בין אמם משם התחלנו בעליה מתונה עד ליציאתנו לאורחן של סטלנים בכביש היורד מערד למיטב זיכרוני היה זה בסמוך לכביש 258. ברגע שיצאתי מהשטח דוממתי את המנוע בסמוך לכביש וחיכיתי לחבריי אשר התעכבו אחרי במסלול. רעייתי הלכה לאורחן להביא משהוא חם לשתות ואילו אני נותרתי יושב על תלולית עפר קטנה בסמוך לג'יפ. רעייתי חזרה עם קפה ערבי טחון טוב טוב .
לאחר כ 30 דקות יצאו כולם מהשטח וכבר הערב ירד. הנעתי את הרכב והתחלנו לעשות פעמינו לעבר ערד. לאחר נסיעה של דקה שבק הרכב חיים בשולי הכביש זהו נגמר לו הדלק. עליתי לרכב של החבר שלי נסענו לערד מילאנו בקבוקי ליטר וחצי בדלק כמו נרקומנים ועשינו פעמינו לרכב התקול.
בגלל הבלגאן ששרר ברכב לא מצאתי את המשפך ולפיכך נאלצתי לפתוח את תריס מיכל הדלק באמצעות עט. שפכנו את הדלק למיכל ולבגדים אך ממש בשלב הסיום החליק העט לתוך מיכל הדלק, למעט הבדווים כולם נקרעו עלי. נסענו לתחנת הדלק שבערד עדין מלווים ברעש הנועל הימני שלא מרפה ומקרטועי המנוע המתעצמים. בתחנת הדלק השקנו את ה''קשישה'' באוקטן 95 והתחלנו בנסיעה לכוון מרכז הארץ בואך ראשון לציון.
כאן סיפורנו מקבל תפנית מפתיעה ביום שלמחרת הקרטועים כאילו לא היו הנועל הפסיק להרעיש רק העט עדיין נותר לו במיכל הדלק שט לו בהנאה ומי יודע מה יעלה בגורלו כי אני לא מתכוון להוציא אותו משם אף פעם.
מקווה שנהנתם מסיפורנו סיפורים מאין אלה קורים לנו לעיתים תכופת אז תהנו.
באהבה גדולה, עופר בן ישי ומשפחתו היקרה.  

סיפור מספר 21: אלי ספרן

לפני כ- 10 שנים, בן דודי ואני החלטנו כבילוי של יום שבת לנסוע ולראות את השטפונות בדרום, ללא היסוס ארזנו קצת מים ואוכל, מיהרנו לג'יפ סוזוקי סמוראי, הגענו למקום אך הסקרנות גברה ולא הסתפקנו במבט בלבד, התקדמנו מעט ונקלענו לשיטפון בשידור חי, כמובן לא היינו מוכנים, אין רצועות קשורות ואין כלום צללנו בבוץ, קשרנו רצועות רטובים עד לשד עצמותינו, המים הגיעו עד למכסה המנוע ובזמן הגרירה המים הגיעו לחלון. יום שבת, השמש מתחילה להחזיר ציוד ,שני גמוסים הסזוקי הקטן דרש. עד שהסכים לחזור לבעליו, בבדיקה שלאחר השחיה המנוע שהיה כבוי לא לגם מים אך במצבו, לנסות להעירו יגרום לשבץ למנוע ודאי, נפתחו פלגים מספר סטרטרים המים השפריצו כמו מזרקה יבוש. שעת ערב מאוחרת, השמש ירדה על המדבר, תפילה קטנה לאלוהי הג'יפים והניסים. אני כבר התכוננתי לישון לצידו ולא להשאירו לטורפי הנבלות שמסתובבים וגרים סביב, המנוע מוכן כבלים חוברו, המצבר לא רצה לשתף פעולה בהחיאה ויצא לנוח. סטרטר ואין מנגינה ערבה לאוזן ממנוע עובד, עד לבית עשינו בנסיעה איטית, עם קרטועים. למחרת נכנסנו לטיפול במוסך -  אין אין על הקטנים הממזרים. ביום ראשון היה כמו חדש אך סיכמנו בינינו, הוא יסע ויסע ואני אפנק אפנק (תמונה אחת שווה אלף מילים).

סיפור מספר 21: אלי ספרן

הצבעה ופרסים

קישור לתוצאות ההצבעה על הסיפור הטוב ביותר      הפרסים אשר יוגרלו בין הגולשים המצביעים בסקר החילוץ מהשטח:   20 שולחנות EASY TABLE  - שולחן השטח הישראלי! סיור יקבים זוגי באיזורי היין השונים - יהודה ויואב, השרון והצפון מתנת ''תרבות היין הישראלי'' רצועה מעגלית לחביקה וריסון בעת החילוץ מתנת ''בשביל השטח'' 3 טיפולים גוף ונפש (לשני זוכים - שלושה מפגשים לזוכה) מתנת המרכז לרפואת הגוף והנפש     להלן רשימת הפרסים הכוללת לתחרות החילוץ מהשטח 2009 (לכותבי הסיפורים): פרס מקום ראשון: קולקציה בשווי 3000 ש''ח מתנת THE NORTH FACE פרס מקום שני: באגי חשמלי נשלט מרחוק מקצועי מתנת TOP PLAY  פרס מקום שלישי: תוכנת ניווט RANGER ל- PDA/PC מתנת צח סחר הפצה בע''מ.   פרס מקום רביעי: סופשבוע משפחתי וטיול גמלים לכל המשפחה! בחוות הגמלים ממשית. פרס מקום חמישי: סופשבוע זוגי במרכז האירוח IBIKE מצפה רמון.   קישור לתוצאות ההצבעה על הסיפור הטוב ביותר

רשימת הזוכים המצביעים אשר עלו בהגרלה:

ניר אציל זכה בפרס רצועה מעגלית וקומקום יציקת ברזל 2 ליטר מתנת בשביל השטח דן מילנר זכה בפרס סיור יקבים זוגי מתנת מרכז תרבות היין הישראלי פליקס אשד זכה בסדרת 3 טיפולים מתנת גוף ונפש  אבי סלומון זכה בסדרת 3 טיפולים מתנת גוף ונפש רשימת הזוכים בשולחנות השטח הישראלי easy table רונן שמילוביץ, דן כהן,ידידיה פייסט, לוי נועם, אביב תמם, אילן זיקרי, משה ג'ימס בונד, מיכאל, טל כהן, שמעון שורני, אברהם הרנשטיין, אייל דה פאו, נתן כהן, מורן שימרון, דוד לנדאו, שרי בנימין, איילת לוי, טל נחשון.

תגובות

32 תגובות

1

ilan4x4

02 ביולי 2009 ב 16:13

כן בהחלט!

שלח סיפור ל
moty@4x4.co.il

2

שטח 4X4

02 ביולי 2009 ב 22:38

מה אתם אותרים על סיפור מספר 5?

3

ilan4x4

03 ביולי 2009 ב 00:49

בהחלט נשמע מעניין

4

שטח 4X4

03 ביולי 2009 ב 19:30

תודה.. תודה!!

5

michaelevy

06 ביולי 2009 ב 07:31

סיפורים יפים

6

עופר אוגש

17 ביולי 2009 ב 02:45

התמונות של הג'יפ ההפוך...

בדרך כלל אין הרבה תמונות אם בכלל מהשקיעות והחילוצים - כי למי יש זמן לצלם?
סיפור 13 עם הג'יפ ההפוך - סיפור קלאסי לתחרות הסיפורים תמונות = סיפור שווה!

7

אורח/ת

19 ביולי 2009 ב 17:31

הצביעו לסיפור מספר 5!!!

8

MT - 4X4

19 ביולי 2009 ב 17:58

סיפור 13: צילום נדיר של רנגלר בעת היפוכו

...וכל זאת בעת חילוץ
ברוך השם הנהג לא נפגע.
מעניין מה קרה לרנגלר לאחר ההתהפכות?
13 - ספר ספר...

9

sagalk

20 ביולי 2009 ב 01:55

כמעט כלום,

הרנגלר ניזוק באופן קל פה ושם שריטות וקרעים בברזנט.
את דרכו חזרה עשה בנסיעה

10

אורח/ת

23 ביולי 2009 ב 01:35

שמתם לב שאין אף סיפור על לנדקרוזר

11

eliz25

29 ביולי 2009 ב 04:42

אין שום סיפור על לנדקרוזר...

כי כולם עדיין תקועים!!

12

אורח/ת

30 ביולי 2009 ב 17:09

סיפור 21 קצר קולע ולעניין

סיפור חמוד שנוגע במיתרי הלב של כל גיפאי אמיתי ,.

13

ES

01 באוגוסט 2009 ב 21:49

סיפור 21 הכי קורע

14

אורח/ת

01 באוגוסט 2009 ב 22:04

סיפור מספר 18- מגניב איך שהדיסקו טבע

15

יפתח משל

05 באוגוסט 2009 ב 20:53

הצביעו לסיפור מספר 5!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

16

אורח/ת

06 באוגוסט 2009 ב 08:12

הצביעו 21

סיפור 21 הכי הכי

17

יפתח משל

06 באוגוסט 2009 ב 13:32

כל הכבוד המשיכו להצביע ל-5

סיפור מספר 5 מוביל בסקרים!

18

יפתח משל

06 באוגוסט 2009 ב 13:33

סיפור מספר 5 מוביל בסקרים

19

אורח/ת

06 באוגוסט 2009 ב 15:04

הצביעו 20 - 20 - 20 - 20 - 20 - 20

20

maga1

08 באוגוסט 2009 ב 08:19

ממליץ בחום שלא לשתף

ממליץ בחום רב שלא לשתף רכבים ואנשים שפגעו בשטחים חקלאים - ולצערי הרב מס' לא מבוטל של התמונות מראות ואו הזכרון מחזיר אותנו לאותם חילוצים שפגעו בשטחים חקלאים - כך אוליי תיהיה איזו שהיא תוספת חינוכית והסברתית
לכמה ולאיך הדברים נעשים בשטח

21

אורח/ת

08 באוגוסט 2009 ב 12:49

אבל יש כאלו שבלי משים לב נפלו לשטח חקלאי

מסכים שמי שבכוונה נסע בשדה חקלאי לא מגיע לו להיבחר

22

Asher

09 באוגוסט 2009 ב 12:55

כנסו לקישור ותראו מה באמת סיפורי תקיעה

כנסו לקישור ל- gallery ותראו מה באמת סיפורי תקיעה.


  https://www.carstuckgirls.com/

23

אורח/ת

11 באוגוסט 2009 ב 17:21

סיפור 7 הכי אבל הכי טוב

קראתי את כל הסיפורים וההחלטה שלי זה שמגיע לסיפור 7 (איך שגלגל מסתובב לו)לנצח ממני מני שמואל

24

אורח/ת

11 באוגוסט 2009 ב 17:22

סיפור שבע מנצח

סיפור שבע מנצח ובגדול
!!!!

25

אורח/ת

13 באוגוסט 2009 ב 11:56

סיפור 13 - מדהים!!!

מעבר לתמונות הנדירות הסיפור עצמו באמת מחיוחד ושונה מהסיפורים האחרים והסטנדרטים.

26

אורח/ת

15 באוגוסט 2009 ב 08:57

סיפור 13 - תמונות נדירות של סיפור חילוץ

27

יפתח משל

21 באוגוסט 2009 ב 12:34

סיפור מספר 7- תפסיקי להצביע לעצמך!!!!!

28

אורח/ת

22 באוגוסט 2009 ב 17:40

עדכון מצב - שבת 22 באוגוסט

סיפור מספר 7 מוביל עם 37 אחוז הצבעה,

סיפור מספר 10 במקום שני עם 22 אחוז הצבעה,

סיפור מספר 5 עם 13 אחוז,

סיפור מספר 6 עם 8 אחוז,ובמקום החמישי סיפור מספר 21 עם 5 אחוז הצבעה.

29

maimongil

28 באוגוסט 2009 ב 23:50

ל-20 אתה אחלה מספר סיפוריפ

אהבתי את חוש ההומור שלך אגב מה עם תמונות סקרנים לראות את הקשישה 5x5

30

סיגל אדלשטיין

09 בספטמבר 2009 ב 10:10

תמונה אחת שווה אלף מילים

קראתי כמה סיפורים והם ממש נחמדים אבל התמונות של סיפור 13 מבחינתי לוקחות את כולם בעקיפה.

31

יפתח משל1

10 בספטמבר 2009 ב 17:36

ההצבעה הייתה ממש ארוכה

32

Ogash Ofer

12 בספטמבר 2009 ב 19:20

אורך ההצבעה היה ארוך.

אנחנו מסכימים עם יפתח משל ואכן אורך הצבעה היה ארוך.
רצינו לקבוע זוכים לפני ראש השנה והתחלנו מוקדםן מדי עם ההצבעה.
בפעם הבאה - זה ישתפר!