סוזוקי ויסטרום חוצים את מצרים

עמית שאבי - צלם ידיעות אחרונות, הצטרף לצבי יחזקאלי ולסיירת סוזוקי ויסטרום למסע לעומק המדבר המערבי במצרים וחזר עם תמונות מדהימות והרבה חוויות...

התארגנות הרפתקנית של חברי מועדון אופנועי סוזוקי ויסטרום בהדרכתו של עופר אוגש הובילה אותי למסע מופלא במצריים הפחות מתויירת. יצאנו ברכיבה מטאבה 21 אופנועים ו 2 ג'יפים מצרים מלווים לכיוון קהיר, רכיבה של 470 ק''מ דרך מרכז סיני והעיר הבדואית נחל לתעלת סואץ, משם דרך מנהרה תת קרקעית עברנו לצידה המערבי של התעלה והמשכנו לקהיר. ראוי לציין שהמסע היה מתואם להפליא מול השלטונות. שוטרי תיירות מצריים, בחליפה ומקלע MP5 מוצנע בחגורתם, התלוו לשיירה שלנו לאורך רוב המסע. עם הגיענו לפאתי קהיר ועם הצטופפות התנועה וחוקיי הנהיגה המובנים לנהגים מצרים בלבד, קיבלנו ליווי ממלכתי מהמשטרה המצרית. שוטרים על אופנועים ורכבים מלפנים ומאחור בעוד שוטרים אחרים חוסמים צמתים מרכזיות ע''מ ששיירת האופנועים ''הנכבדת'' שלנו תעבור בשלום. אחרי כשעה של רכיבה בתוך קהיר הגענו למלון, מראה שתי הפרמידות הענקיות של גיזה שפתאום הופיעו בשמיי הלילה מעלינו היה מרגש.

למחרת מוקדם בבוקר יצאנו לביקור בגיזה, פרמידות וספינקס והמשכנו ברכיבה צפונה לכיוון העיירה אל-עלמיין השוכנת לחוף הים התיכון מערבית לאלכסנדריה. המקום נודע בעיקר בשל הקרבות הקשים שהתרחשו באזור בזמן מלחמת העולם השניה ובזכות הניצחון של בעלות הברית בהנהגתו של פילדמרשל מונטגומרי על הכוחות הגרמנים בהנהגת גנרל רומל. אפשר לבקר במוזיאון צבאי קטן המציג נשקים ישנים ממלחמות העולם ה-1 וה-2 ומספר את ההיסטוריה של הקרבות באזור.

 מעלמיין המשכנו מערבה לאורך הים התיכון לכיוון הגבול עם לוב עד לעיר מרסא מטרוח. העיר מפורסמת כעיר נופש לעשירי מצריים שבחודשי הקיץ החמים בורחים מקהיר ומאזור עמק הנילוס התחתון ומחליפים את הצפיפות הדוחק והחום המעיק בחופי חול לבן מפנק למגע וים תיכון בצבע תורכיז עם מים צלולים להפליא, קצת מפתיע לישראלי הרגיל לחופי הים התיכון בארץ. הפתעתי רק גברה כשעם שחר עליתי לגג המלון לצלם את העיר באור ראשון, עייף אחרי יומיים של רכיבת אופנוע אנטנסיבית חוש ההתמצאות שלי אומר לי שאני על חוף הים התיכון, אז מזה הכדור הכתום שעולה מתוך הים? זריחה יפיפייה ממש מתוך הים התיכון, אני מסתכל מזרחה לכיוון ישראל.

בערב היחיד בו שהינו במרסא מטרוח יצאנו בהליכה מהמלון לכיוון מרכז העיר, בדרך הגענו ללונה פארק צנוע שנראה כאילו נפלט מסט של סרט עתיק. השעה אחת עשרה בלילה אך מספר משפחות מצריות עדיין נהנות מ 3 המתקנים היחידים שפעלו, גלגל ענק קרוסלה ומכוניות מתנגשות. ילדים בקצר צוהלים למראה ליד אביהם גם הוא בקצר בעוד אימם מכוסה מכף רגל עד ראש דוהרת לכיוונם במכונית מתנגשת בצבעים נועזים.

מרכז העיר שוקק חיים גם כן למרות השעה המאוחרת, בערך 12 בלילה, הרחובות מלאים אנשים, בעיקר גברים. חלקם יושבים עם חברים לכוס תה ונרגילה חלקם באמצע משחק דומינו סוער.

משפחה מהצד השני של הרחוב עושה קניות בחנות ירקות ואחר מוצא שזה הזמן המתאים לצחצח נעליים. מצחצח הנעלים סיפר שהוא מרוויח בין 5 ל 10 לירות מצריות ביום, משמע הוא מתקיים ממשכורת חודשית של כ 250 ש''ח בחודש מוצלח.

עושה רושם שמצריים לא הולכת לישון והכלכלה עובדת שם כל הזמן, לאט אבל עובדת.

למחרת בבוקר יצאנו דרומה לכיוון נווה המדבר סיווה כ-310 ק''מ ממרסא מטרוח אל לב המדבר המערבי, המהווה חלק ממדבר סהרה העצום המשתרע מהאוקינוס האטלנטי לרוחבה של אפריקה עד ים סוף. באזורים אלו של מצריים האוכלוסיה דלילה מאוד.

מקום יוצא דופן נווה המדבר סיווה. בלב המדבר המערבי ועל גבול ים החולות הגדול זה הישוב המערבי ביותר במצריים. כ- 50 ק''מ מגבול לוב ועם כ 23,000 תושבים.

במבט ראשון מתקבלת הרגשה כאילו הזמן עמד מלכת, בתי בוץ, עגלות רתומות לחמורים עם הכיתוב ''טקסי סיווה 4X4 '' משמשות כמוניות. למעט תחנת הדלק, המכוניות הספורות וכמה שלטים באנגלית אפשר להבחין שהמקום לא השתנה כמעט במאה השנים האחרונות.

תושבי המקום ברובם הם נובים, אנשי שבטים נוודים של מזרח הסהרה, השפה המדוברת ברחוב המכונה סיווית היא ניב מקומי של השפה הנובית. ערבית הם לומדים רק בבית הספר וכמובן שלא כל הילדים הולכים לבית הספר במקומות נידחים אלו של העולם.

הנשים לבושות בלבוש מסורתי, מעין שמיכה אפורה עם ריקמה אדומה ומכוסות מכף רגל עד ראש, אפילו חורים לעיניים אין. ע''פ חוקי המקום אסור לצלם אישה או לפנות לאשה, גם שוטר מקומי לא יכול לפנות לאשה באופן ישיר והפניה חייבת להתבצע דרך בעל האשה.

עם ממוצע משקעים שנתי של כאפס מ''מ גשם (אחת לכמה עשרות שנים יורד גשם משמעותי) המקום מספק את מיירב המיים המינרלים של מצריים מהמעיינות הרבים שבאזור.

בגלל כמות המשקעים הנמוכה ממשיכים תושבי המקום לבנות את בתיהם מבוץ כנהוג באזורים יבשים. העיר מוקפת מדבר ברדיוס של מאות קלומטרים אך למרות המדבר הצחיח העוטף את סיווה מכל עבר, נווה המדבר המשופע בעצי דקל וזית עומד בהתרסה ירוקה אל מול השיממון הצהוב והעצום מסביב.

את הלילה ישנו במלון אקולוגי מיוחד ויפה הבנוי מבוץ והשקם בבוקר יצאנו לבסיס של המודיעין הצבאי  המצרי לקבלת אישורי מעבר מיוחדים להמשך דרכנו לנווה המדבר בחרייה, כ 460 ק''מ דרום מערבית לסיווה. הדרך מסיווה לבחרייה עוברת בתוך מדבר ים החולות הגדול, בגלל הקרבה לגבול עם לוב ותנועת המבריחים הערנית (בדרכים המדבריות האילו מבריחים גם נשק שעובר מסודן לרצועת עזה) האזור כולו מוכרז כשטח צבאי סגור ודרושים אישורים מיוחדים מהצבא המצרי לעבור בדרך.

אפילו המלווים שלנו ממשטרת התיירות המצרית לא יכלו לקבל אישור לעבור ואת מקומם באחד הג'יפים המלווים תפס איש חיל המודיעין המצרי.

התוכנית היתה לעבור את הדרך בין סיווה לבחרייה ביום רכיבה, והצטידנו בהתאם. מראש ידענו שהדרך לא סלולה בחלקה ושהמעבר בים החולות הגדול (שטח דיונות עצום המשתרע עד לוב, זהו שטח החולות הגדול בעולם) לא יהיה קל, אבל במקום לא צפוי כמו מדבר סהרה נבון לצפות לגרוע ביותר. אחרי כמה עשרות קילומטרים של רכיבה על דרך עפר וטלאי אספלט הגענו לדיונה הראשונה, הדרך כוסתה ע''י המדבר.

המדבר שלח לשונות של חול וכיסה חלקים מהדרך, מה שהאט את קצב ההתקדמות שלנו בחצי.  השיר ''ימין ושמאל רק חול וחול יצהיב מדבר ללא משעול..'' מצא את דרכו בגנבה לתוך ראשי וליווה אותי במשך כל אותו היום.

אנחנו בחלקו הראשון של היום והטמפרטורות כבר מתקרבות לארבעים מעלות צלסיוס, זה חם מאוד ועוד לא הגענו לצהריים.

אופנועי הסוזוקי ויסטרום איתם יצאנו למסע נהנים אומנם מיכולת עבירות שטח מסויימת אבל הם אופנועים כבדים וקשה לנהוג אותם על חול רך. לא אלאה אתכם בסיפורי גבורה של אופנוענים הנותנים בגז בדיונות, מתחפרים בחול, מחלצים אופנועים בחום המעיק, נופלים, נפצעים, שוברים חלקים באופנוע וכו', אבל היה לנו מזה והרבה.

והמדבר לא מרחם.

החום המדברי עוטף אותך בעוצמה שקשה לנשום, קצת כמו חיבוק דב אבל לא בסיביר, בסהרה.

שעות הצהריים הגיעו והטמפרטורות עולות לסביבות החמישים מעלות. באופן אנסטינקטיבי אני מחפש צל. פיסת צל קטנה תספיק, ברור לי שאם אמצא צל אני עוצר הכול ונעמד בצל למספר דקות רק בשביל להרגיש אנושי שוב. אבל השיר המהדהד בראשי לא מכזיב ובמרחק אליו העין מגיעה אין אפילו מטר מרובע אחד של צל, מאות קילומטרים של ''רק חול וחול''.

החכמים ביננו עצרו את האופנוע ונשכבו בצילו למספר דקות כדי להיתאושש מהטיפול הקשוח של המדבר. בשלב הזה כבר היה ברור שלא נגיע לנווה המדבר בחרייה היום והמצב החמיר כשהתברר לנו שמלאי המים והאוכל שלקחנו איתנו הולך להיגמר. אחד מהג'יפים המלווים יצא לחפש מים במדבר ואנחנו המשכנו להתקדם באיטיות בדרך הקשה. החיפושים אחרי מים צלחו וחברינו המלווים המצרים חזרו עם בקבוקים מלאים במי נביעה שמצאו באזור, למים היה ריח וטעם של גופרית וספק אם בישראל היו משתמשים במים כאלו לשטיפת הבית. אבל בסהרה אין מקום לבררנות והמים אומנם לא היו טעימים אך היו מרווים להפליא.

לקראת ערב, עם מספר רוכבים פצועים קלות ומספר אופנועים מושבתים, עברנו כ- 220 ק''מ מתוך 460 ק''מ מתוכננים.

בעזרת הטלפון הלוויני של אוגש הזמנו ג'יפים נוספים מבחרייה בשביל להעמיס את האופנועים שלא נוסעים. חייל המודיעין המצרי שליווה אותנו נלחץ מאוד מהרעיון שחבורה של ישראלים נשארים לישון באמצע המדבר ובשטח צבאי סגור אך גם הוא הבין שהמדבר הכריע אותנו באותו היום.

בכול מקרה אין לנו אפשרות להתקדם לפני שיגיעו רכבי החילוץ מבחרייה אז מיקמנו את עצמנו לשינה במדבר. לא היינו ערוכים עם שקי שינה ואוהלים אבל הטמפרטורות היו נוחות בשעות הערב, החול רך וחמים והשמיים פתוחים לכול עבר וזרועים במיליארדי כוכבים. שביל החלב היה כה ברור ונראה כמו אוטוסטרדה עמוסה של כוכבים החוצה את שמי המדבר הצלולים.

שקענו בשינה עמוקה על הדיונה ובסביבות השעה אחת וחצי בלילה הטמפרטורות התחילו לצנוח, מדורה לא באה בחשבון מכוון שאין שום סיכוי למצוא פיסת עץ במדבר הריק. החברה התכסו בכול פריט לבוש שמצאו וחטפו עוד שעה של שינה. בסביבות השעה שלוש היה כל כך קר שכולם כבר היו ערים ורק חיכו לשמש האכזרית של אתמול שתשוב לחמם אותנו.

רכבי החילוץ שהגיעו מכיוון בחרייה להעמיס את האופנועים שהושבתו הגיעו עם החדשות הטובות שהחולות נמשכים רק עוד כ 5 ק''מ ומשם הדרך מפולסת מחול וסלולה בחלקה. עוד בחושך העמסנו על ריכבי החילוץ את האופנועים והאופנוענים שלא יכלו להמשיך, חיכנו לאור ראשון ותנועה. אכן אחרי מספר ק''מ הדרך השתפרה משמעותית ואיתה גם קצב ההיתקדמות שלנו. בסביבות שעת הצהריים, אחרי שעברנו את מחסום הצבא האחרון, עיקול קטן בדרך, מעבר בין שתי הרים ונווה המדבר מתגלה לפנינו. אחרי יומיים של חולות צהובים חרוכים בשמש, מראה עצי הדקל הירוקים שנמתחו באופק לאורך קילומטרים רבים היה מרגש ובאמת משובב נפש.

נווה המדבר בחרייה משופע במעיינות, גם מעיינות מים חמים, והוא המרכזי בין שרשרת נאות מדבר באזור זה של מצריים. סגנון הבניה זהה למבני הבוץ בסיווה וגם כאן רוב התושבים הם ממוצע נובי. בהיותו נווה המדבר הקרוב ביותר לקהיר, כ- 300 ק''מ, זהו גם נווה המדבר המתוייר יותר ובמקום ישנו גם מוזיאון מומיות. תוכניתנו המקורית היתה להמשיך לפראפרה, נווה מדבר קטן וקסום הממוקם דרומית לבחרייה, אך הדרך הקשה בין סיווה לבחריה גזלה לנו יום והחלטנו שאת פראפרה נשמור לטיול הבא.

מבחרייה הצפנו על הכביש היחיד חזרה לקהיר והשפע האין סופי של בירת העולם הערבי היווה קונטרסט מושלם לריקנות המדבר ממנו הגענו. ביקור במוזיאון המצרי העשיר, במוצגי עבר העשויים גרנית, עץ וזהב טהור, סיבוב בעיר התוססת ובשוק של חאן אל חלילי ולסיום מלון 5 כוכבים מפנק למרגלות הפירמידות השלים את החוויה במצרים. מדינה שיש בה הכול – הרבה חול, המון אנשים וניגודיות חזקה בין העיר השוקקת, העמוסה והצפופה לבין מרחבי המדבר האין סופיים אותם חוצים כבישים בודדים ללא תחזוקה, כמעט ללא תנועה ורק המדבר המאיים לכסותם.

הכתבה של עמית שאבי במגזין מסלול של ידיעות אחרונות

הכתבה של עמית שאבי במגזין מסלול של ידיעות אחרונותהכתבה של עמית שאבי במגזין מסלול של ידיעות אחרונות

תגובות

2 תגובות

1

כפרה

24 ביולי 2009 ב 15:31

עמית אתה תותח !!!!


אחלה כתבה ותמונות מדהימות, גם אחרי חודשיים, ההרגשות והתחושות מכל החוויות שעברנו עדיין לא התפוגגו.
תודה על כל העזרה בטיול אין עליך !!!!

2

bbking1st

28 ביולי 2009 ב 22:26

כפרה עליך! :) עמית