Like A Rolling Stone

אבי אוסטפלד קנה אופנוע סוזוקי בנדיט 1,250 חדש ויצא לטייל איתו ברחבי ארה''ב.
צעק בוב דילן בתוך הקסדה ונתקע במדבר הכי חם בעולם עם צמיג הרוס וללא מים.
יומן של יום אחד נבחר מממסע האופנוע במדבר, יום ארוך מאוד...

כמעט חצות, אני בחוץ, על המזרון ...

מדהים מתחת לשמיכה השחורה הזאת של הכוכבים. ברור שאם אני נכנס לאוהל אני נרדם על הרגע - כפי שתבינו בהמשך, בניגוד לאתמול, המצב כרגע די בטטה אבל כמו שאמרו חז''לינו - יהיה בסדר.
אז למרות כל מעללי היום, החלטתי לכתוב שוב כי אין שום סיכוי לזכור את כל הקורות ובכנות - אפילו את התחלת היום (של היום !) אני לא זוכר וצריך להתאמץ ולנסות לשחזר.
מה שבטוח הוא שהמצב נכון לעכשיו הוא קצת יותר מסובך מזה שהיה אתמול... :-)
אז הינה, ננסה להזכר ולשחזר.

ישנתי מצוין, שוב עם הפקקים באוזניים שהתמכרתי אליהם. יכול להיות שבעתיד אני אנסה להמשיך איתם גם בשעות היום. אין ספק שהחיים שלי יהיו הרבה יותר שקטים כך.
המדבר היה קר (בדיעבד, כנראה שהיתי יחסית גבוה, עוד לפני שירדתי ממש למוות הזה של העמק), הזריחה היתה מהממת והקקטוסים חזרו להיות צמחים כאלו עם קוצים.
קצת הסתבכתי עם המצלמה והלפטופ ולא היה לי זמן ממש לצלם, בסוף צילמתי משהו מהמותן מה שהפך בהמשך לשיטה שעוד נחזה בתוצאותיה או בכשלונותיה.
עוד תה, מתארגן, מפרק, מסדר, מקפל, מעמיס - הינה עברו להם שעתיים. ''ממש'' לא מאורגן כמו שצריך, יותר מדי ''חבילות'', לא תכננתי לישון בחוץ אבל בכל זאת לקחתי אוהל ושק שינה.
כנראה בסתר הלב, המון תיקים, האופנוע עמוס עד מעל לראש ונראה כמו משאית שמובילה פליטים. הכל קשור חזק שלא יפול, לפעמים אני שוכח ת'צמי ומשכיב בסיבובים או ממהר קצת בישורות.
 

היה נהדר והשינה היתה טובה ואני חושב לי שגם הלילה  במקום להתחיל לחפש איזה פתרון לינה במקום הזה, אולי אמצא לי איזה מקום נחמד כמו זה.
זהו, יוצא איך שהוא בשביל אחר מזה שהגעתי ממנו,   לא ממש אופנוע שטח אבל מגיע לכביש בלי בעיה.
הכביש נהדר וכיפי, מתפתל ומתיישר, אני לגמרי לבד. דילן מבקש ממני לקחת אותו לקליפורניה ואני אומר - ''כבר לקחתי מותק''. ואח''כ הוא שואל אותי ''איך זה מרגיש?'' ואני פתאום גם מקשיב למילים ורואה שהאיש ממש מדבר אלי בלי להתבלבל:

בוב דילן

How does it feel
To be on your own
With no direction home
Like a complete unknown
Like a rolling stone
 

אז אני לא מתבלבל ועונה לו ככה בתוך הקסדה - '' מה האו דז איט פיל ? עשר! עיניים שלי, עשר! החיים יפים, מה אתה שואל ? אתה לא רואה ?''  

הכביש עף מתחת לגלגלים והמוסיקה באוזניים והמדבר בעיניים והדרך ישרה ככה עד לאופק, רק אני והיא, ופתאום איזה רעש מוזר שמתגבר במהירות, בהתחלה אני חושב שזה מה''פול'' מוסיקה באוזניים ומאחל לחבר'ה של ברי סחרוף כל טוב וקצת פחות פטריות. אבל תוך רגע זה הופך למשהו חזק הרבה יותר ואז ברעש מחריש אוזניים הם עוקפים אותי המניאקים האלו - שני מטוסי קרב ממש מעל לראש שלי, בישורת של הכביש, אחד מימין ואחד משמאל, בטח נקרעים מצחוק איך כמעט העיפו אותי מהרעש. איזה יופי, איזה כיף, אני מנפנף להם ובטוח שהם רואים. בטח מסתכלים בראי, מפחדים שאני הולך לעקוף...

את המצלמה אני קושר לצוואר בצורה די הדוקה, ממש מתחת לקסדה, מסובב ומפתל את הרצועה. כשאנשים רואים אותי עושה את זה הם חושבים שאני תולה את עצמי ( ע''ע הברון מינכאוזן מוציא את עצמו מהבוץ )
עכשיו אני יכול לצלם, גם וידאו, גם תמונות, בלי לראות מה אני מצלם. לא נורא, עם הכישרון שלי... זה רק עדיף שאני לא רואה. יותר טוב ככה...

אז זהו האוויר נהדר, הסיבובים גם, הכביש מתחיל לרדת אל הגיהנום הלוהט הזה. מדי פעם נוסע באיזו דרך עפר מקפצת שמאיימת להפוך אותי עם כל הציוד. הזה - רק כדי לתפוס איזו תצפית מרהיבה נוספת.
עוד מקום ועוד אחד (כבר לא ממש זוכר), רק זוכר את המוסיקה והיופי המדהים הזה והרגשת החופש המוחלט שגרמה לי לצעוק בקסדה ושקרוסבי סטילס שאלו מה הוא מחיר החופש אז עניתי להם מיד שאני באמת לא יודע אבל זה גם לא מעניין אותי כי לפי התמורה שקיבלתי, אני - כבר כנראה ששילמתי.
מגיע למטה, יש איזו תחנת דלק קטנה, מתדלק, מחיר הדלק כאן משתווה למחיר של איזה וויסקי
XO משובח.

זה מה יש והאלטרנטיבה הנותרת לעוברים המעטים בדרך היא  להשאיר שם את האוטו ולמות (או לנסות לתדלק בווויסקי אם יש לך).
בהמשך, אחרי כמה עשרות מיילים יש עוד תחנה, שוב מתדלק - לא לוקח צ'אנס!

לא מפספס הזדמנויות, נכנס לחנות הקטנה

קונה קופסה של צ'ילי, שיהיה, לחם פרוס, שוקולד ובסוף –לא עומד בפיתוי אחרי הלילה הרעב הזה וקונה לי סנדוויץ'' ויופלה (יש להם גם). למעשה גם במהלך אתמול לא אכלתי יותר מדי ואני די רעב.
בדיעבד, זאת היתה החלטה טובה וחשובה לאכול משהו...
את המחירים באמצע המדבר הלוהט הזה אני כבר לא בודק.

יושב לאכול בצד, הציפורים ממש רבות איתי על האוכל. החיים יפים

חם ! אני מתכוון ל..חחחםםםם !
חם עכשיו כמו בימים החמים ביותר בים המלח. כבר נמדדו כאן פעם 56 מעלות בצל. וזה בצלזיוס.
חום כזה שרובץ על הנשמה ומחניק את הצורה.
אבל אני.. קטן עלי, מחליט להמשיך. על האופנוע בנסיעה יש רוח ואם יהיה ממש נורא – נפעיל מזגן.
אני עוד על הכביש הראשי, עובר דרך כניסה לקניון (בסגול כמובן).
לא מתאפק, עוצר, מסלול רגלי, כתוב שזה בסה''כ 1.5 מייל - נראה לי כלום. יש אפילו כמה מכוניות.
משאיר את הגלגלים עם הכול כולל הכול, מי שיבוא ויגנוב מכאן הוא באמת כנראה נזקק אמיתי.

שתיים בצהריים - Death Valley

הולך ברגל, שתיים בצהריים, Death Valley השביל לא מסומן, אין אפילו מטר אחד של צל, השמש מעל הראש דופקת את המוח העדין שלי המכוסה באיזו כפיה או משהו בסגנון
תוך כמה דקות כבר מצאתי את עצמי לבד. הינה אני -  ג'ינס, חולצה ארוכה, עולה ועולה, לא מגיע לשום מקום, כבר ברור לי שזה יותר מאחד וחצי מייל, המים נגמרים המסלול מתברבר בין כל מיני ערוצים צחיחים, כבר לא בטוח בכלל איפה אני והחום לא ממש עוזר לצלילות המחשבה. מוצא איזה צל של סלע שצריך להתכופף בשביל להנות ממנו, נח קצת, חושב שצריך לחזור אבל קשה לוותר אז מחליט לספור צעדים ולהמשיך עוד קצת. הקצת נהיה הרבה אבל הכיוון מתבהר ועד שעשיתי כבר את כל זה...
בסוף באמת מגיע לאיזה קיר אדום, מתחיל לטפס, בדיעבד התברר שגם טועה בדרך, השביל עולה מגיע למעלה ולדעתי, מתחיל לחזור למטה אבל על עובר על ח'תיכת סכין צרה..., אני מגיע אליה וכבר מהדרך ברור לי שלא לכך התכוון המשורר אבל ממשיך כי זה יפה ונעים. זה הולך ומסתבך, האדמה מתפוררת ואני מוצא את עצמי יושב על פסגת העולם, מתנדנד בין שמיים לארץ על איזה משהו מתפורר וצר מאוד.  הנוף מרהיב ומשני הצדדים תהום של איזה 20 מטר.

אני רואה שאין מה להמשיך כי אני לא אצליח לרדת את זה.
מתעד את הענין בוידאו כדי שנעמי תוכל לראות כמה שקול ואחראי אני כשאני מחליט לחזור ולמצוא דרך אחרת.
בסוף אחרי שחוזר טיפה מגלה שיש איזו דרדרת שאפשר לנסות להתגלש בה.
מפחד לשרוף ת'תחת אז כורע בכריעת הפועל המחרבן ומתחיל להתגלש במדרון התלול, כמו סקי, העסק תופס מהירות אבל אני מאזן את עצמי איכשהו ובדיעבד מצטער שלא הפעלתי את המצלמה במהלך הגליצ'ה הזו. יהאו !
ממשיך רגלי הינה האופנוע... מסתכל עליו ומחייך כאילו מדובר ביחידת חילוץ שמצאה אותי גוסס במדבר, שולף משם את המים ושותה.
ושותה ושותה ושותה ומבין שכבר אין לי הרבה מים חושב שכנראה יהיה קשה לי להמשיך לאן שחשבתי כי אהיה חייב לחזור לתחנה ההיא מאחורה כדי לקחת מים.

אבל בינתיים, נתקדם עוד קצת, נראה עוד משהו ואח"כ בטח נחזור. מה לא ?

זהו, מזנק על האופנוע ותוך כמה שניות אני כבר משייט שוב ב- 100 (זה במי''ש..). פתאום אני קולט שמשהו חסר לי. המצלמה ! היא לא על הצוואר. בבעתה אני רואה אותה תלויה על הכידון מתנדנדת לה ונחבטת בגלגל...
עוצר, מצלמת רפקלס חדשה אבל... הבי דיוטי, אין נזק.
בדרך איזה בחור נחמד עם פנצ'ר ברכב. ההוא קצת מתרגש יתר על המידה. אני מגחך לעצמי ולא יודע שמאוחר יותר עוד אכה על חטא היוהרה.
נוסע לאיזו דרך צדדית ומעגלית יפה עם כל מיני צבעים ומבטיח לו שאני חוזר דרכו ואם הוא עוד שם אז נפתור לו את הבעיה.
פנצ'ר, ראבק, מה הבעיה ? (עוד נראה).
מנופף לו לשלום, בילדותיות מרים גלגל, זה לא טוסטוס אתם יודעים, בהמה של 1,250
CC... כשזה ירד אני מרגיש איך כל המטען מזדעזע ככה יפה. בדיעבד מסתבר שהוא באמת זז.

חוזר מהסיבוב אחרי חצי שעה. ההוא עוד שם אבל כבר בשלבי סיום.

עוצרים, מפטפטים, שוויצרי, מסתבר שגם הוא בא מהברנינג מן. מתחיל להלל את כל יוצרי הטכנו הישראלים. לא ידעתי שאנחנו ככה מעצמה גם בטכנו. חשבתי שרק בהיי-טק.
מדברים הרבה, אני מספר לו שחשבתי להמשיך קצת לא סטנדרטי ולישון איפה שיצא אבל בגלל הטרק האומלל שלי כבר לא נותרו לי מספיק מים. ההוא מנדב לי שני בקבוקים של ליטר.
יחד עם המים שלי זה בהחלט *לא* מספיק אלא אם אתה ישראלי שחושב שהכול יהיה בסדר ואם לא יהיה בסדר אז... בכל זאת נסתדר. בטוח. לא ?
אז זהו, אני מחליט כמובן להמשיך ולא לחזור אחורה.
ההוא רוצה לצלם אותי עוד פעם בווילי, אני עושה לו איזה שניים קטנטנים. נפרדים, את משקפי השמש שלי שכחתי כנראה אצלו..

המקום הכי חם בעולם

ממשיך, עוצר פה ושם. המקום האחרון הוא המקום הנמוך ביותר בארה''ב (לא מגרד את הנמוך שלנו) וזו גם הנקודה האחרונה של כל הטיילים. שם אמורים לעשות פרסה ולחזור. אבל סחבק מחליט להמשיך הלאה לאי שם ולמצוא מקום גבוה יותר ופחות לוהט כדי להתמקם.
הכביש די משובש ואני לבד, מת לעצור, הרצועה של המצלמה לוחצת לי על הצוואר אבל מחפש איזה צל כלשהו, סלע, חצי מטר, משהו שאפשר לשבת בצל, משהו... גורנישט.
פתאום מרגיש גם לא כ''כ יציב אבל מייחס את זה לעייפות ולכביש המשובש ביותר. רואה איזה שיח גדול, מנסה לעצור לידו,
אי אפשר, הוא בשיפוע והכביש צר, עוצר אחריו. איך שיורד מהאופנוע מרגיש שיש ריח מסריח.
מסתבר שהכביש היה רע, המהירות גם. הצמיג האחורי פשוט נשרף. הגיע לברזל וללא אוויר. אוי אוי. אם צריך לבחור את המקום הכי רע בעולם להתקע בו - אז זה המקום.
כביש שלא משתמשים בו, בעמק המוות, המקום הכי חם בעולם.

הצמיג הרוס לחלוטין

מסתכל, מתחבט. אין ספק שהצמיג הרוס לחלוטין.
מחכה, אולי יעבור מישהו. בינתיים  השיח הפך למכשול, כנראה שיש שם איזה מקור של רטיבות וערב רב של מעופפים מתנפל עלי, לרבות צרעות.
אחרי חצי שעה עובר איזה זוג קנדי עם פיקאפ. מלא רצון טוב הוא מציע להעלות את האופנוע על הטנדר. כנראה שזה לא ישים, צריך עוד שני אנשים לפחות וגם הטנדר לא הכי גדול.
אני שולח אותם לדרכם, אולי מהר מדי בהתחשב בהמשך.
הם אומרים שלום ומציינים שיתפללו בשבילי. למה הכוונה ?
בדיעבד, לאחר ניתוח של העניינים החלטתי שהמנייאקים כנראה לא התפללו מספיק חזק.
יושב עוד חמש דקות ומחכה אבל בסוף קופץ מהמקום. לחכות זה לא בשבילי, צריך לעשות משהו וממילא אף אחד לא עובר כאן.
אני משתמש במיכל CO2 כדי לנפח קצת את הצמיג ולאתר את החור.
הצמיג הרוס לחלוטין אבל ממש חור - נראה שיש רק אחד.
הערכה האמריקאית הזו היא מתוחכמת ומסובכת מדי אבל לאחר כמה נסיונות אני מצליח להחדיר את הפטריה הזו אל החור וזה נראה לי בסדר. 

מנפח עם שאריות ה-CO2 שנשארו לי

מתפלל שלא אהיה צריך עוד מהדבר הזה ומקלל את הרגע שהחלטתי להשאיר את המשאבה הידנית אצל מיכאל בסן-פרנסיסקו.
מסתכל, ממשש, נראה שלא יורד אוויר מרגיש שוב מלך. מחליט לצאת לסיבוב ניסיון לפני שמעמיסים את הכול. נוסע 300 מ' קדימה, 300 אחורה, חוזר, הכל נראה בסדר.
הכול מפורק על הרצפה, מתחיל להעמיס. כבר חושך מוחלט.
פתאום ממש מהשיחים שלידי יללה מקפיאת דם, נהמות ונביחות. אני מזהה מיד, אלו לא תנים אלא זאבים ארורים.
לא מפחד, מחליט שאם הם מגיעים אני שובר להם את המפרקת וגם מתיישב לאכול אותם. מת מרעב.
גומר להעמיס, מגלה שהרצועות שמאבטחות את תיקי הצד היו על האופנוע ונפלו במהלך נסיעת הניסיון.
הצמיג גמור לחלוטין, צריך לנסוע על הברזל שלו. ברור לי שזה לא יחזיק הרבה זמן מעמד והוא יכול להתפרק לחלוטין תוך כדי נסיעה. כצעד של בטיחות מחליט ללבוש מעיל וגם את הכפפות - מילא למות בתאונה מחרידה, אבל העור של הידיים... דחילק.
עושה עוד סיבוב קטן, מאיר עם הפנס ומוצא את הרצועות הקטנות על הכביש. יש!

זהו... יוצא לדרך

מתחיל לנסוע לאט, מתפלל שהעסק יחזיק מעמד, מרגיש כמו ציפור ששוחררה מכלוב, שמח להיפרד מכל המעופפים שם (עקצו אותי דרך החולצה) ומקווה לצאת מהכבשן הזה כמה שיותר מהר.
מוותר על המוסיקה (למרות שקשה) - רוצה להיות דרוך למקרה שכל העסק יתפרק באמצע הנסיעה.
מחליט לא לעבור את ה-40-50 קמ''ש וגם לעצור כל חצי שעה כדי לתת לצמיג להתקרר. העסק עובד, אני די מאושר. אחרי חצי שעה עוצר, הצמיג באמת רותח, גם אין בו מספיק אוויר אח... המשאבה, המשאבה...
נותן לו להתקרר. ממשיך הלאה, הכביש חשוך ונטוש לחלוטין. כבר שעות רבות, מאז הקנדים האלו אחר הצהריים לא עברה כאן נפש חיה.
מזג האוויר מרגיש קצת יותר טוב ואני מניח שאני עולה קצת  ואכן מגיע גם לכמה פסגות שבתוך עמק המוות.

לפי החשבון שלי אני כבר אמור להתקרב לאיזו צומת שאני מקווה שיהיה בה משהו

נוסע לאט, לא עובר את ה-50 אבל איכשהו מרגיש שגם זה מהר מדי. ואכן... האופנוע מתחיל פתאום להתנדנד לא טוב, אני עוצר, הצמיג ריק מאוויר, החושך חשוך, ברור לי שאין לי מה להתעסק עם זה עכשיו, כבר מאוחר בלילה, ממילא אין לי דרך לנפח ואף אחד לא יעבור כאן ויציע לי משאבה, מים קרים ומסז' לכפות הרגליים.   
פורק את הציוד, מתרחק מעט מהכביש, מקים לי את האוהל, מזג האוויר הרבה יותר טוב מהגהנום הזה שהיה שם למטה וגם כמות המעופפים קטנה יותר. נזכר פתאום ב-
Rattle Snack הזה שיש להם כאן אבל מבטל את העניין בהבנה שזה מספיק ארסי כדי שאם זה קורה לך תוך כדי שינה כבר לא תספיק לסבול.

עושה לי אוכל, מוותר על התה מחוסר מים

מודה לאלוהים שקניתי את הצ'ילי הזה והלחם, מודה לאלוהים ששמה לי בתיק את התכשיר נגד חרקים וגם את זה לניקוי ידיים ללא מים. שתהיה בריאה ושתמשיך לדאוג לכל מחסורי. לא יכול כלום בלעדיה..
מזג האוויר מצוין, אין ירח ומרבד הכוכבים פשוט מרהיב, המדבר האולטימטיבי, זורק את עצמי בחוץ על המזרון וכותב לכם.
לא מודאג בכלל, בבוקר כבר יעבור מישהו, זו בכל זאת דרך שמובילה לאנשהו.

קצת אוויר - זה מה שאני צריך עכשיו...

בוקר, ישנתי מצוין, כבר שש וחצי, אני עושה חשבון שכבר מעל 12 שעות אף אחד לא עבר בכביש הארור הזה. מלא מוטיבציה אני מזנק על האופנוע וסותם שוב את החור הסורר. אבל... אין דרך לנפח..
בשבע עובר איזה זוג. לא יכולים לעזור אבל העיקר שאני מקבל קצת מים. הם גם מבטיחים שיודיעו למישהו כשיגיעו לאנשהו. נו שוין, בטח יפגשו את ההם שמתפללים בשבילי כבר מאתמול. אז אני משתחרר קצת מקמצנות המים שהייתה לי, ומתרווח על כוס תה בצילו החם של האופנוע.
הרכבים מתחילים לעבור בקצב של חצי שעה או שעה אחד מהשני וכל פעם כשמגיע מישהו אני מזנק לאמצע הכביש ועוצר אותו. לאף אחד אין משאבה.
אני מחליט שבשלב כלשהו אתפוס עם מישהו טרמפ ואשאיר את האופנוע. תקוע כאן כבר יותר מדי.
מקפל הכול.
פתאום מגיעים שניים על אופנועים, יש להם כזה שמתחבר מהצילינדר לגלגל ואנחנו מנפחים את הגלגל !. אני מרגיש שוב בעננים. הכול טוב, יש לי רק עוד דרך קצרה כדי להגיע לצומת ויש שם גם תחנת דלק ויהיה אפשר לנוח, לשתות ולאכול ולהחליט איך הלאה.

זהו. תוך חמש דקות אני על האופנוע. מפחד שהאוויר ירד. נכון... לא עוברות חמש דקות נוספות וכמה מיילים ואני שוב בצד הדרך. זה לא החזיק. הצילו.
לא מתיישב אפילו שנייה. אני לא מהמתייאשים. מנסה להבין איפה טעיתי, מתקן שוב את החור בצורה אחרת, אף אחד לא עובר, בסוף עוברים עוד שניים אבל אין להם משאבה.
אני מבין לפתע שכל מי שעבר עד עכשיו, נסע בכיוון הנגדי, לתוך העמק. לא מתאים.מחליט שאם מישהו יעבור בכיוון הרצוי, לא אפספס את ההזדמנות, אנטוש את האופנוע ואסע איתו.
לקראת צהריים מגיעים כמה איטלקים צעירים בכיוון הנכון, אני עולה איתם לרכב, משאיר שם את האופנוע והציוד למעט כמה פריטים הכרחיים שלוקח איתי.
הם מתרגשים מאוד ומשקים אותי מים קרים ואני שוקל לבקש מהאיטלקיות החמודות שיושבות מאחורה גם את המסג' ההוא לכפות הרגלים. במחשבה שנייה המיזוג ברכב דווקא נעים ולא בא לי לעוף מהחלון ולהתגלגל בצד הדרך.
אז זהו, עכשיו אני צריך לסיים, אז נקצר ונדווח שהאופנוע חולץ משם על משאית, שלום גם לתינוק.

אני במקום אחר לחלוטין עכשיו, סוף סוף במקום המוני. אהה.. נו.. טוב, לא ממש.

תגובות

17 תגובות

1

אורח/ת

30 באוקטובר 2009 ב 21:28

אז תתפתה ! - היה מסע משוגע...:

זה רק יום אחד, עברתי הרבה מקומות והרפתקאות... רק למי יש כח לכתוב..
שוב תודה לנעמי ולילדים שאיפשרו לי להעלם כך (והסוף ידוע... הגעגועים הרגו אותי וחזרתי בריצה...) .
עוד תמונות מהמסע הזה כולל גם מה-BurningMan (הממ...) אפשר למצוא בפליקר:
https://www.flickr.com/photos/ostfeld/sets/72157622137382230/

ועופר... הכי חשוב... בשבוע הבא, על ה-Adventure יחד למעמקי מצריים.. ! ת'ראות !

2

אורח/ת

31 באוקטובר 2009 ב 01:07

אחלה כתבה

נשאר לך תחת לשבת עליו?

3

סיגל אדלשטיין

31 באוקטובר 2009 ב 12:41

כתבה נחמדה ומשעשעת

תמונות יפות מאוד,הקטע עם המצלמה לא נשמע בטיחותי במיוחד.

4

אורח/ת

31 באוקטובר 2009 ב 13:15

אוסטפלד היקר מה עם 66

המשך הכתבה על כביש 66 מחכים שקדי

5

אורח/ת

31 באוקטובר 2009 ב 14:02

עוד

אוסטפלד אל תתקמצן וצרף את מכתבך מה29 לספט לחברים. סיימת פרק - תראה את הסטרארטאפ החדש. ..:-)תוכיח שאתה משתפר כל הזמן

6

אבי אוסטפלד

31 באוקטובר 2009 ב 19:55

לגבי התחת..

דווקא כן. האופנוע הזה נוח להפליא ובגלל שהייתי לבד יכולתי לנסוע לאן וכמה שמתחשק לי, בלי לוחות זמנים ובלי צורך להגיע למקום מסויים או בזמן מסויים. יכולתי למצוא עצמי עולה על הרופנוע, נוסע חמש דקות, נתקל באיזה עץ שתלויות עליו נעליים
https://www.flickr.com/photos/ostfeld/3955264303/
ועוצר לנוח לידו שעה. סתם כך.
בפנטזיות שלי אני חוזר לשם וממשיך. עד כדי כך שבינתים לא הצעתי את האופנוע הנהדר הזה למכירה והוא מחכה לי בסן-פרנסיסקו לסיבוב הבא (בחלומות כן ?...)

7

אבי אוסטפלד

31 באוקטובר 2009 ב 20:01

לסיגל, לגבי המצלמה...

תקציר מנהלים: אכן לא מומלץ.

סיגל, תודה על תשומת הלב.
נו.. את כנראה צודקת. עוד אימצתי את השיטה הקלוקלת הזו גם לשטח לטיול דרום צפון שעשיתי עכשיו עם ה-530 שלי ובאמצע איזה מעלה בוגדני הדהדה בי המחשבה שאם אני עף (ובשטח זה קורה לי לפעמים) אז במקרה הטוב הלכה ה-Canon המשובחת הזו ובמקרה הקצת פחות טוב זה עלול להשפיע על החיבוריות של הראש שלי לשאר הגוף.
אני לא בטוח האם זה באמת מסוכן אבל ההרגשה היא שכן. לא ממליץ על השיטה הזו ומנסה למצוא לה תחליף עוד השבוע לפני המסע למצרים.

8

אבי אוסטפלד

31 באוקטובר 2009 ב 20:03

לשקדי הגדול...

נו... 66.... מי בא ? הבנדיט עוד מחכה לי בסן-פרנסיסקו...

9

אורח/ת

31 באוקטובר 2009 ב 20:06

adam

Well done Avi….finally you got some challenging moments the tire disaster..was that your subconscious dream…..trip without problems will be forgotten right!?

10

אורח/ת

01 בנובמבר 2009 ב 04:49

אין עליך אבי אתה תותח

עכשיו תעלה על ה530 ותגיע למדבר מחכה לך צוברי

11

סיגל אדלשטיין

02 בנובמבר 2009 ב 12:14

Goriliiapod gp2

להשכלה כללית, ישנה חצובה קטנה בעלת 3 זרועות שניתנת להלבשה על גבי הקסדה מלפפים סביבה איזולירבנד חזק במיוחד ומלבישים את המצלמה על גבי החצובה.

12

אבי אוסטפלד

02 בנובמבר 2009 ב 19:29

המממ... זה יחזיק את ה-Xsi500 שלי ?...

על הראש .... ?... נראה לי כבד מדי....

13

סיגל אדלשטיין

06 בנובמבר 2009 ב 17:34

זה "תלוי"-נקווה שהמרכאות בתלוי לא יעלמו

זה תלוי עד כמה הצוואר שלך חזק... צודק המצלמה שלך כבדה מידי, אך הפתרון  יתאים למצלמת פוקט או וידאו קלה. שבת שלום

14

רם דבורי

07 בנובמבר 2009 ב 08:25

שאפו

אבי זה אתה הצלם המחונן מהטיול לירדן לפני מיספר חודשים?
שואלים רמי ויואב

15

אורח/ת

16 בנובמבר 2009 ב 16:01

הטיול היה נהדר. לכותב אין מושג מהי כתיבה

16

אסף1

18 בנובמבר 2009 ב 22:16

תשמע, ברצינות פעם שניה שאני קורא

את הכתבה!

פשוט נהדר!

17

אורח/ת

12 בדצמבר 2009 ב 12:34

מרשים מאוד

ארוך, אבל שווה כל מילה!