Like A Rolling Stone

כמעט חצות, אני בחוץ, על המזרון ...

מדהים מתחת לשמיכה השחורה הזאת של הכוכבים. ברור שאם אני נכנס לאוהל אני נרדם על הרגע - כפי שתבינו בהמשך, בניגוד לאתמול, המצב כרגע די בטטה אבל כמו שאמרו חז''לינו - יהיה בסדר.
אז למרות כל מעללי היום, החלטתי לכתוב שוב כי אין שום סיכוי לזכור את כל הקורות ובכנות - אפילו את התחלת היום (של היום !) אני לא זוכר וצריך להתאמץ ולנסות לשחזר.
מה שבטוח הוא שהמצב נכון לעכשיו הוא קצת יותר מסובך מזה שהיה אתמול... :-) אז הינה, ננסה להזכר ולשחזר.

ישנתי מצוין, שוב עם הפקקים באוזניים שהתמכרתי אליהם. יכול להיות שבעתיד אני אנסה להמשיך איתם גם בשעות היום. אין ספק שהחיים שלי יהיו הרבה יותר שקטים כך.
המדבר היה קר (בדיעבד, כנראה שהיתי יחסית גבוה, עוד לפני שירדתי ממש למוות הזה של העמק), הזריחה היתה מהממת והקקטוסים חזרו להיות צמחים כאלו עם קוצים.
קצת הסתבכתי עם המצלמה והלפטופ ולא היה לי זמן ממש לצלם, בסוף צילמתי משהו מהמותן מה שהפך בהמשך לשיטה שעוד נחזה בתוצאותיה או בכשלונותיה.
עוד תה, מתארגן, מפרק, מסדר, מקפל, מעמיס - הינה עברו להם שעתיים. ''ממש'' לא מאורגן כמו שצריך, יותר מדי ''חבילות'', לא תכננתי לישון בחוץ אבל בכל זאת לקחתי אוהל ושק שינה. כנראה בסתר הלב, המון תיקים, האופנוע עמוס עד מעל לראש ונראה כמו משאית שמובילה פליטים. הכל קשור חזק שלא יפול, לפעמים אני שוכח ת'צמי ומשכיב בסיבובים או ממהר קצת בישורות.
 

היה נהדר והשינה היתה טובה ואני חושב לי שגם הלילה  במקום להתחיל לחפש איזה פתרון לינה במקום הזה, אולי אמצא לי איזה מקום נחמד כמו זה.
זהו, יוצא איך שהוא בשביל אחר מזה שהגעתי ממנו,   לא ממש אופנוע שטח אבל מגיע לכביש בלי בעיה.
הכביש נהדר וכיפי, מתפתל ומתיישר, אני לגמרי לבד. דילן מבקש ממני לקחת אותו לקליפורניה ואני אומר - ''כבר לקחתי מותק''. ואח''כ הוא שואל אותי ''איך זה מרגיש?'' ואני פתאום גם מקשיב למילים ורואה שהאיש ממש מדבר אלי בלי להתבלבל:

בוב דילן

How does it feel
To be on your own
With no direction home
Like a complete unknown
Like a rolling stone  

אז אני לא מתבלבל ועונה לו ככה בתוך הקסדה - '' מה האו דז איט פיל ? עשר! עיניים שלי, עשר! החיים יפים, מה אתה שואל ? אתה לא רואה ?''  

הכביש עף מתחת לגלגלים והמוסיקה באוזניים והמדבר בעיניים והדרך ישרה ככה עד לאופק, רק אני והיא, ופתאום איזה רעש מוזר שמתגבר במהירות, בהתחלה אני חושב שזה מה''פול'' מוסיקה באוזניים ומאחל לחבר'ה של ברי סחרוף כל טוב וקצת פחות פטריות. אבל תוך רגע זה הופך למשהו חזק הרבה יותר ואז ברעש מחריש אוזניים הם עוקפים אותי המניאקים האלו - שני מטוסי קרב ממש מעל לראש שלי, בישורת של הכביש, אחד מימין ואחד משמאל, בטח נקרעים מצחוק איך כמעט העיפו אותי מהרעש. איזה יופי, איזה כיף, אני מנפנף להם ובטוח שהם רואים. בטח מסתכלים בראי, מפחדים שאני הולך לעקוף...

לא מפספס הזדמנויות, נכנס לחנות הקטנה

יושב לאכול בצד, הציפורים ממש רבות איתי על האוכל. החיים יפים

שתיים בצהריים - Death Valley

אני רואה שאין מה להמשיך כי אני לא אצליח לרדת את זה.
מתעד את הענין בוידאו כדי שנעמי תוכל לראות כמה שקול ואחראי אני כשאני מחליט לחזור ולמצוא דרך אחרת.
בסוף אחרי שחוזר טיפה מגלה שיש איזו דרדרת שאפשר לנסות להתגלש בה.
מפחד לשרוף ת'תחת אז כורע בכריעת הפועל המחרבן ומתחיל להתגלש במדרון התלול, כמו סקי, העסק תופס מהירות אבל אני מאזן את עצמי איכשהו ובדיעבד מצטער שלא הפעלתי את המצלמה במהלך הגליצ'ה הזו. יהאו !
ממשיך רגלי הינה האופנוע... מסתכל עליו ומחייך כאילו מדובר ביחידת חילוץ שמצאה אותי גוסס במדבר, שולף משם את המים ושותה.…ושותה ושותה ושותה ומבין שכבר אין לי הרבה מים חושב שכנראה יהיה קשה לי להמשיך לאן שחשבתי כי אהיה חייב לחזור לתחנה ההיא מאחורה כדי לקחת מים.

אבל בינתיים, נתקדם עוד קצת, נראה עוד משהו ואח"כ בטח נחזור. מה לא ?

חוזר מהסיבוב אחרי חצי שעה. ההוא עוד שם אבל כבר בשלבי סיום.

עוצרים, מפטפטים, שוויצרי, מסתבר שגם הוא בא מהברנינג מן. מתחיל להלל את כל יוצרי הטכנו הישראלים. לא ידעתי שאנחנו ככה מעצמה גם בטכנו. חשבתי שרק בהיי-טק.
מדברים הרבה, אני מספר לו שחשבתי להמשיך קצת לא סטנדרטי ולישון איפה שיצא אבל בגלל הטרק האומלל שלי כבר לא נותרו לי מספיק מים. ההוא מנדב לי שני בקבוקים של ליטר.
יחד עם המים שלי זה בהחלט *לא* מספיק אלא אם אתה ישראלי שחושב שהכול יהיה בסדר ואם לא יהיה בסדר אז... בכל זאת נסתדר. בטוח. לא ?
אז זהו, אני מחליט כמובן להמשיך ולא לחזור אחורה.
ההוא רוצה לצלם אותי עוד פעם בווילי, אני עושה לו איזה שניים קטנטנים. נפרדים, את משקפי השמש שלי שכחתי כנראה אצלו..

המקום הכי חם בעולם

ממשיך, עוצר פה ושם. המקום האחרון הוא המקום הנמוך ביותר בארה''ב (לא מגרד את הנמוך שלנו) וזו גם הנקודה האחרונה של כל הטיילים. שם אמורים לעשות פרסה ולחזור. אבל סחבק מחליט להמשיך הלאה לאי שם ולמצוא מקום גבוה יותר ופחות לוהט כדי להתמקם.
הכביש די משובש ואני לבד, מת לעצור, הרצועה של המצלמה לוחצת לי על הצוואר אבל מחפש איזה צל כלשהו, סלע, חצי מטר, משהו שאפשר לשבת בצל, משהו... גורנישט.
פתאום מרגיש גם לא כ''כ יציב אבל מייחס את זה לעייפות ולכביש המשובש ביותר. רואה איזה שיח גדול, מנסה לעצור לידו, אי אפשר, הוא בשיפוע והכביש צר, עוצר אחריו. איך שיורד מהאופנוע מרגיש שיש ריח מסריח.
מסתבר שהכביש היה רע, המהירות גם. הצמיג האחורי פשוט נשרף. הגיע לברזל וללא אוויר. אוי אוי. אם צריך לבחור את המקום הכי רע בעולם להתקע בו - אז זה המקום.
כביש שלא משתמשים בו, בעמק המוות, המקום הכי חם בעולם.

הצמיג הרוס לחלוטין

מסתכל, מתחבט. אין ספק שהצמיג הרוס לחלוטין.
מחכה, אולי יעבור מישהו. בינתיים  השיח הפך למכשול, כנראה שיש שם איזה מקור של רטיבות וערב רב של מעופפים מתנפל עלי, לרבות צרעות. אחרי חצי שעה עובר איזה זוג קנדי עם פיקאפ. מלא רצון טוב הוא מציע להעלות את האופנוע על הטנדר. כנראה שזה לא ישים, צריך עוד שני אנשים לפחות וגם הטנדר לא הכי גדול.
אני שולח אותם לדרכם, אולי מהר מדי בהתחשב בהמשך.
הם אומרים שלום ומציינים שיתפללו בשבילי. למה הכוונה ?
בדיעבד, לאחר ניתוח של העניינים החלטתי שהמנייאקים כנראה לא התפללו מספיק חזק.
יושב עוד חמש דקות ומחכה אבל בסוף קופץ מהמקום. לחכות זה לא בשבילי, צריך לעשות משהו וממילא אף אחד לא עובר כאן.
אני משתמש במיכל CO2 כדי לנפח קצת את הצמיג ולאתר את החור. הצמיג הרוס לחלוטין אבל ממש חור - נראה שיש רק אחד.
הערכה האמריקאית הזו היא מתוחכמת ומסובכת מדי אבל לאחר כמה נסיונות אני מצליח להחדיר את הפטריה הזו אל החור וזה נראה לי בסדר. 

מנפח עם שאריות ה-CO2 שנשארו לי

זהו... יוצא לדרך

לפי החשבון שלי אני כבר אמור להתקרב לאיזו צומת שאני מקווה שיהיה בה משהו

עושה לי אוכל, מוותר על התה מחוסר מים

מודה לאלוהים שקניתי את הצ'ילי הזה והלחם, מודה לאלוהים ששמה לי בתיק את התכשיר נגד חרקים וגם את זה לניקוי ידיים ללא מים. שתהיה בריאה ושתמשיך לדאוג לכל מחסורי. לא יכול כלום בלעדיה..
מזג האוויר מצוין, אין ירח ומרבד הכוכבים פשוט מרהיב, המדבר האולטימטיבי, זורק את עצמי בחוץ על המזרון וכותב לכם.
לא מודאג בכלל, בבוקר כבר יעבור מישהו, זו בכל זאת דרך שמובילה לאנשהו.

קצת אוויר - זה מה שאני צריך עכשיו...

בוקר, ישנתי מצוין, כבר שש וחצי, אני עושה חשבון שכבר מעל 12 שעות אף אחד לא עבר בכביש הארור הזה. מלא מוטיבציה אני מזנק על האופנוע וסותם שוב את החור הסורר. אבל... אין דרך לנפח..
בשבע עובר איזה זוג. לא יכולים לעזור אבל העיקר שאני מקבל קצת מים. הם גם מבטיחים שיודיעו למישהו כשיגיעו לאנשהו. נו שוין, בטח יפגשו את ההם שמתפללים בשבילי כבר מאתמול. אז אני משתחרר קצת מקמצנות המים שהייתה לי, ומתרווח על כוס תה בצילו החם של האופנוע.
הרכבים מתחילים לעבור בקצב של חצי שעה או שעה אחד מהשני וכל פעם כשמגיע מישהו אני מזנק לאמצע הכביש ועוצר אותו. לאף אחד אין משאבה.
אני מחליט שבשלב כלשהו אתפוס עם מישהו טרמפ ואשאיר את האופנוע. תקוע כאן כבר יותר מדי.
מקפל הכול.
פתאום מגיעים שניים על אופנועים, יש להם כזה שמתחבר מהצילינדר לגלגל ואנחנו מנפחים את הגלגל !. אני מרגיש שוב בעננים. הכול טוב, יש לי רק עוד דרך קצרה כדי להגיע לצומת ויש שם גם תחנת דלק ויהיה אפשר לנוח, לשתות ולאכול ולהחליט איך הלאה.

אני במקום אחר לחלוטין עכשיו, סוף סוף במקום המוני. אהה.. נו.. טוב, לא ממש.