דף מתוך

ג'יפ JEEP M151 מתרפקים על ציריה - אהבה ישנה

עד לא לפני זמן רב ה-151 M, נחשב בצבא כרכב השטח האולטימטיבי ומושא חלומותיהם של חירניקים רבים. מפגש בבגדים אזרחים עם החייל הוותיק הזה, גרם לנו להתאהב בו שוב מחדש...

למי שמגיע היישר מעולם ה-SUV המודרני ללא הרקע המתאים, ה-151 M שהיה מוכר בצה''ל שנים רבות כ''ג'יפ אמריקאי'', נראה נחות כמעט בכל פרמטר. הוא קטן ולא מרשים את הבנות, הוא לא נוח בצורה קיצונית, נתוני הספק המנוע שלו הם נמוכים בצורה מגוחכת והכי חשוב – אין מזגן בקיץ וחימום בחורף. אבל נתונים יבשים אינם יכולים לספר לך כלום, על החוויה האישית של אינספור נהגים צבאיים לאורך יותר משנות דור בכל רחבי העולם, שהתאהבו בחייל הוותיק הזה.

לא פעם השתוממתי בעצמי לאורך כל שנות שרותי בצבא הסדיר ובמילואים, על היכולות שגילה רכב השטח הקטן הזה, שהיה שילוב שהתגלה קטלני לעיתים בעבור הנהג, שעטנז פרקטי המשלב נושא גייסות קשוח וטרקטורון תזזיתי.
היום אולי זה נראה קצת מוזר לעומת ההאמרים הענקיים, אבל הג'יפ הקטן הזה היה פעם רכב השטח האולטימטיבי לחי''רניקים רבים, תחליף נוח למסע ברגל עם פק''ל כבד על הגב. הייתה מלנכוליה בדרך ששטוחי הרגל ושבורי הגב בגדוד, נשאו מבט לח אל הג'יפים של מחלקת הסיור, שחלפו על פניהם בסערה. וזו הייתה יותר מעצבות, זאת הייתה קנאה לוהטת.

בשביל אלו שגורלם הועיד אותם ללכת ברגל, כל נסיעה בשטח הייתה טיול ג'יפים מרתק, גם אם היה מדובר בסך הכול בהצבת מטרות, ביעדים מאובקים בנבי-מוסא. פתטי, אבל באופן מוזר זה גם הביא תקווה – שיום אחד נזכה גם אנחנו להגיע לכס הנכסף שמוקם אחר כבוד מאחור, שבדרך כלל היה מלא עד אפס מקום באיזה חייל שמנמן, שישן עם חיוך על השפתיים והיה מרופד מכל כיוון בהמון מזרנים מפנקים. ככה לפחות זה נראה לנו אז.
שיא השיאים בעיננו היה לשבת מול גלגל ההגה הגדול ולהיות נהג קרבי. ואני לא מתכוון ל''נהגוס'' הצבאי הקלאסי, אלא ללוחם שהמיומנות שלו בנהיגה, מובילה את אנשי הצוות שלו, הרחק מכל מעטפת הביצועים של נהיגת השטח המוכרת מהאזרחות.    זה לא היה כל כך חשוב, באיזו מסגרת הצבא הסכים שתרים קלאץ' ותיתן בגז: מחס''ר, פלס''ר או הסיור של הרבנות הצבאית, העיקר היה להתחבר לגלגלים מהכיוון הנכון ורצוי גם מהסוג הנכון. בשבילנו זה היה גרסת הסיור הפתוחה של ה-M 151, שהייתה ידועה יותר בשם המקוצר שלה: ג'פ''ס (ג'יפ סיור).
סוג הזוי של גאולה, 'ארץ מובטחת' או וולהלה (גן העדן במיתולוגיה הויקינגית) שמיועד לחי''רניקים בלבד. מקום שבו כל הסבל (זאת אומרת ללכת ברגל) פוסק ואחרי תלאות רבות, אפשר יהיה סוף כל סוף להיכנס ל'זולה' ולמצב של נירוואנה בלתי פוסקת עד השחרור משרות המילואים.
כמובן שהיינו תמימים, וברגע שעלינו על הג'יפים התחלפו הבעיות הישנות שלנו בבעיות חדשות .

במדבר

י. בן 40 ממושב בדרום, מכיר היטב את הג'פ''ס מעברו הצבאי כקצין ביחידת צנחנים מובחרת וכשנפלה בידיו הזדמנות, הוא רכש אחד.
י. הוא כבר איש משפחה עם שלושה גמדים קטנים ומתפרנס מתיירות, חקלאות וביטחון.

במקור התוכנית שלו הייתה להפוך את הג'פ''ס למכונת עבירות. להגביה אותו, להחליף לצמיגים יותר גדולים. אבל כשהוא התחיל בעבודה התברר לו שהוא פשוט לא נועד לכך. בלית ברירה הוא הפך אותו לרכב טיולים.
י.: ''בכל מקרה רצינו שיהיה ג'פ''ס בבית, זו קלאסיקה אמיתית. אני חושב שאם תשאל כל אחד שהיה לו אי פעם נגיעה לג'פ''ס, הוא יגיד לך שהיה שמח אם יהיה לו אחד בבית. אנשים שבאים אלי לבקר ורואים פה את הג'יפ, כולם מתלהבים וחלקם גם רוצה לקנות אותו. עכשיו בשיא החום הג'יפ כמובן עומד ומחכה כשיהיה קצת  יותר קריר. אבל באופן כללי, ברוב השבתות אנחנו יוצאים לטייל בשטח''.

במדבר

י. הוא איש שטח בכל רמ''ח אבריו וכל חייו משולבים עם נהיגת שטח ו-4X4. בנוסף לג'פ''ס יש לו גם דיסקברי שעימה הוא והמשפחה יוצאים לטיולי שטח בירדן שהיא נפלאה בעיניו. הוא מעיד שלמעשה ממלכת ירדן יותר קרובה אליו הביתה, מהמושב הישראלי הכי קרוב...   י. ממשיך: ''הג'פ''ס הוא רק אמצעי. המטרה היא לטייל. הג'פ''ס הוא רכב בעל עבירות יוצאת דופן, מתלים מדהימים והוא פשוט נוסע יפה מאד. אחרי שהבאנו אותו לפה, בסך הכול שיפצנו דברים קטנים, כמו ציריות, גל הנע קדמי, ניקינו את הרדיאטור וזהו, האמינות שלו מדהימה. לגבי חלקים אנחנו לא מודאגים, יש מספיק כלים מפורקים במגרשים שעוסקים בכך.
מלבד צריה שהתפרקה ומצברים שהזדקנו, לא היו שום בעיות לג'יפ. הוא נוסע כמו שג'פ''ס אמור לנסוע, בכל מקום, בשקט, לאט, קרוב לאדמה ולשטח. בונוס נוסף הוא, שאם יש בעיה אפשר להחליף תמיד את הסיור הצבאי.
הוספתי לג'יפ שני כיסאות לילדים מאחור, מלפנים יש לי ערסל שבניתי למען ציוד לטיולים וזהו הולכים לטייל. אנחנו מטיילים הרבה מאד בכל הערבה. אנחנו מאד אוהבים את נחלי הדרום במיוחד החלקים הפחות ידועים שלהם, שאנחנו בתור מקומיים למדנו להכיר. אלה מקומות שכמעט לא מטיילים בהם, ואנחנו נהנים מכך''.

אשתו נכנסת לדבריו: ''אני לא מרשה למכור את הג'פ''ס, אין שני לרכב הזה. כל נסיעה זו חוויה מיוחדת עם הילדים. הבעיה שלו היא הקור בחורף והחום בקיץ. לפני שהיה לנו את הדיסקברי, טיילנו המון עם הג'פ''ס והילדים. כל טיול היה מבצע מתוכנן היטב עם חרמוניות, כפפות וכובעים חמים, הילדים ממש היו מסכנים, עטופים במיליון שכבות ובקושי יכולים לזוז, כולל משקפי אבק להגן על העיניים. כשחם אין בעיה כל עוד אתה בתנועה, אבל מהקור קשה להימלט בג'יפ פתוח.''

מכונת הזמן

הגיע הזמן לנסיעה במכונת הזמן. התיישבתי על כסא הרשת המוכר היטב, י. הגיע עם הדיסקברי שלו וכבלי הצתה על מנת להעיר את המצברים הישנים. סיבוב מתג, לחיצה על כפתור ותומר הצלם ואנוכי כבר בתנועה לכיוון ערוץ הנחל הקרוב. כשאנחנו מתחילים לרדת לכיוון הנחל, אני משלב את ידית ה-4X4 הקטנה ויורד בחוזקה על פיסת הפח הקטנה, שמשמשת פה כדוושת תאוצה. תענוג. אומנם אין הרבה כוח למנוע, אבל יחסי העברה הקצרים בגיר מזניקים את הג'יפ קדימה ואם תוסיפו לכך את הממדים הקטנים, המתלים הסלילים, משקל הנוצה והנוף הפתוח לכל הכיוונים, התחושה היא כמעט כמו של טרקטורון ספורטיבי.  
תומר מתעקש לעצור לצילומים ליד התצפית של מג''ב שצופה לכיוון הגבול. אחר כך אנחנו יורדים למאגר מים סמוך, אני משחק עם הג'פ''ס על הדפנות המשופעים ונזהר לא לשבור שום ציריה. 
זיכרונות מציפים אותי ואני שוב נזכר בדודו אשבל מדריך הנהיגה המיתולוגי, מניד את ראשו לעברי בעצבנות לטינו-ג'ינג'ית אופיינית, כשבפעם השלישית במשך עשר דקות, 'הצלחתי' לשבור את אותו צלב בדיוק בציריה של הגלגל הקדמי שמאלי. ''פחות בכוח ויותר ברגש'' התיז לעברי דודו בנונשלנטיות, למרות שברור שמה שהוא רצה בעצם לעשות, היה לחנוק אותי.

מכונת הזמן

אפשר היה לחשוב שהוא לא מדריך אותי כיצד לטפס את הגדה החולית של נחל סכר, אלא מאמן אותי באומנות העדינה, של כיצד להתנהג עם בחורה בדייט השלישי. מזל שהחלפת ציריה בג'יפ לוקחת רק מספר קטן של רגעים מביכים מעין אלה.
אבל אם לומר את האמת, דודו צדק לחלוטין. כדי לטפס כראוי עם ג'פ''ס את הגדה התלולה של נחל סכר, הייתי חייב ללמוד לסמוך על המומנט של הגרמלין החביב הזה ולא להסתער קדימה בכל הכוח כפי שהייתי רגיל, במקרה כזה הג'יפ פשוט היה נשבר. היום אני מבין שהיה פה שיעור לחיים.
  בערוצו החולי של הנחל, גיליתי את הרגע בו חווית הנסיעה גוברת על כל צורך פונקציונאלי להגיע לאן שהוא ואתה פשוט נוהג כי כיף לך. השנים כאילו נושרות ושוב אני מוצא את עצמי מרחף במדבר מעל לבולדרים ודיונות חול קטנות, אבל הפעם ללא הקסדה המעצבנת ואפילו לא צריך לזכור היכן תחבתי את הנשק. במשך יותר משני עשורים תמיד חלמתי על הרגע הזה, ללא מדים, מפקדים או פקודות מטכ''ל, רק הג'יפ ואנוכי פה והמשימה הפעם היא כיף טהור.

כי גם אני כמו הג'''פס – לוחם בגמלאות. בגיל 42 אני משתדל לשמור על כושר, למרות שיש רק סיכוי קלוש ביותר שאני עדיין יכול לרוץ עם פק''ל מרגמה או טיל עורב על הגב, להסתער לכיוון 'הפיתות הסוריות' של צאלים, ולצעוק אחוז אמוק: ''אש-אש''.
אבל אם להיות כנה, בדיוק כמו ה-M151, אני היום עוד הרבה פחות שש לכך מפעם, ועם כל הניסיון שלכאורה צברתי, דור חדש של לוחמים צעירים עושה את זה ללא ספק, פי אלף יותר טוב ממני.  עכשיו הג'פס ואנוכי כבר בפנסיה, הזדקנו, וכל שאנו רוצים בסך הכול לעשות , הוא רק לטייל בנחת...

דודו אשבל- אבי הנהגים הקרביים

כדי לקבל חוות דעת מוסמכת על הג'פ''ס, פנינו לדודו אשבל, שיש שיגידו הוא אבי נהגי השטח בצבא. במשך עשרות שנים, דודו השקיע המון זמן והמון מהמרץ הג'ינג'י שלו, לחנך דורות של נהגים צבאיים חכמולוגים. למעשה דודו היה גם מראשוני הנהגים בצבא של אחרי מלחמת יום כיפור, שהניחו את ידם על ה-151M החדש שרק הגיע מארה''ב. דודו: ''את הג'פ''ס פגשתי פעם ראשונה ישר אחרי מלחמת יום כיפור. במלחמת יום כיפור היחידה שלי (סיירת צנחנים) עוד השתמשה ב-5CJ הישנים ומיד אחרי המלחמה קיבלנו ג'פס''ים.
אני זוכר שאחד הדברים הראשונים שהיינו חייבים להילחם בעבור הג'פ''ס, הייתה הוראה מטופשת של גורמים בחיל חימוש שלא להשתמש בהילוך הראשון, מכיוון שהוא נועד לשימוש 4X4 בלבד. כל התחלת נסיעה בכביש או בשטח הייתה אמורה להתחיל בהילוך שני בלבד, עניין שהביא לטחינת אינספור קלצ'ים...''
  דודו ממשיך: ''רק השבוע ביליתי במקומות באזור נחל טרף, שלא האמנתי שפעם היינו נוסעים שם עם הג'פס''ים שבוע אחרי שבוע. נקודת המוצא שלנו הייתה שהדרכה על ג'פס''ים היא בעייתית, מכיוון שהרכב לא סולח לנהגים שלא יודעים את העבודה כמו שצריך. עכשיו, לך תלמד משהו לישראלי שהוא בטוח שלאימא שלו היה קשה בלידה, מכיוון שהוא נולד עם הגה ביד''.   הג'פ''ס נקרא בז'רגון האמריקאי 'ג'יפ רבע טון'. זאת אומרת שאם חייל אמריקאי ממוצע, עם אפוד והציוד שוקלים בערך 100 ק''ג, אז הג'פס אמור לשאת 2.5 חיילים בערך. כמובן שאצלנו בצה''ל המשקל התחיל ב-500 ק''ג –פי שתיים מהמותר בצבא האמריקאי והגיע ביחידות מסוימות אפילו לטונה משקל על הג'יפ, שזה לא פחות מפי 4 (!) מהתכנון האמריקאי המקורי. חוץ מזה, האמריקאים לא העלו בדעתם עד היכן הג'יפ הזה יכול להגיע, למקומות כמו ציר המצלעות או מעלה עשוש.

דודו אשבל- אבי הנהגים הקרביים

כדי להתגבר על חולשות מכאניות שהיו לג'פ''ס, כמו למשל המנוע החלש, הכנסנו לשימוש את הסיסמה: ''מה שלא הולך בראבק הולך בראב-רבאק''. אם אתה זוכר, היינו מלמדים אז ''להגיע בתנופה ישר מול העלייה'', ''לא לעזוב את הרגל מהגז'', לפמפם עם הגז במידה והג'יפ מפרפר''. ואם חייל לא הצליח לעלות עליה בפעם הראשונה, היינו נוהגים להגיד לו ''שהוא לא עשה מספיק חזק עם השיניים''.   דודו: ''ההנחה בצה''ל הייתה בהתחלה, שבגלל שהג'פ''ס רכב קטן וזריז, לא צריך שום הדרכת נהיגה מיוחדת וכל מי שיש לו רישיון ב' יכול לנהוג עליו בלי שום בעיות. אף אחד לא חשב על הדרכה מיוחדת, עד שבתרגיל פלוגתי של יחידת המילואים שלי, לקח לנו חמש שעות לעשות ציר לילה של חמישה עשר ק''מ בלבד עם הג'יפים. כנראה שברגל ועם מערכות עורב על הגב, היה לוקח לנו הרבה פחות זמן.
מישהו בפיקוד תפס את הראש, ואמר זה פשוט לא הגיוני. על-פי הביצועים העלובים של הנהגים אפשר לוותר לגמרי על הג'יפים, או ללמד את הנהגים לנהוג כמו שצריך. כתוצאה מכך התחילו סדרות נהיגה, קודם כל אצלנו בגדוד עם שלושה מדריכים בלבד ואני ביניהם ואחר כך הדרכנו את כל החטיבה. לא ידענו בהתחלה מה מדריכים ואיך מדריכים אבל יחידת ההדרכה שהקמנו אי אז, עם שלושה חבר'ה מילואימניקים, הפכה עם השנים ליחידה מפוארת, עצמאית ומובילה את כל התחום בצבא, ובנוסף היא גם קיבלה צל''ש יחידתי במלחמת לבנון השנייה. יש גאווה.''

דודו: '' היום זה כבר ברור, שיכול להיות הצוות הכי מקצוען והמפקד מנווט בול לכל מטרה, אבל אם רכב לא מצליח להגיע לעמדה, אז אין סיכוי שהמשימה תתבצע. לא נעים לי להגיד אבל ממש המצאנו פה את הגלגל. מלבד יחידות העילית-עילית של צבא, לא היה מקובל פעם להדריך את הנהגים ופה אני חושב היא התרומה האמיתית שלי.
ולנכד הקטן שלי הייתי מספר שפעם, כשהוא יהיה גדול, והוא ירצה לדעת מה זה נהיגת שטח ועד כמה הוא נהג מקצועי, אם יזדמן לו, שיישב על הג'פ''ס ויעלה עימו את ציר המצלעות או את נחל פרצים עליון (שסגור כיום לתנועת כלי רכב) כמבחן אמיתי''.

ותיק מלחמת וייטנאם

אחרי מלחמת העולם השנייה הוציאה ממשלת ארה''ב מכרז לבניית רכב שטח חדש, שיחליף את ה-MB ויליס ,הג'יפ הוותיק ששרת במלחמת העולם השנייה ואת הצאצא שלו ה-38M (הידוע בגרסה האזרחית שלו כ-CJ5), ששרת במלחמת קוריאה. הדרישה של הצבא האמריקני היו לרכב קל, קטן, צר (על מנת שאפשר יהיה להעמיס אותו במטוס) ובעל צללית נמוכה. הרכב נדרש גם להיות בעל עבירות טובה בשטח, נוח לנסיעה וקל לנהיגה. על כל הרשימה הזאת כמובן צריך להוסיף גם, שהג'יפ חייב להיות מסוגל לשאת שלושה לוחמים וציוד במשקל כולל של 250 ק''ג.
בשנת 1951 קיבלה לידיה חברת פורד את המכרז והתחילה לבנות ולבחון גרסאות קדם ייצור.
ב-59 נכנס ה-M151 סופסוף ליצור וקיבל את הכינוי באנגלית צבאית: MUTT (MILITARY UNIT TACTICAL TRUCK), דהיינו - רכב טקטי צבאי.
למרות שהג'יפ תוכנן תחילה על ידי פורד, היצור עבר יותר מאוחר לידי חברת קייזר ובהמשך ל-AM ג'נרל, שנרכשה  בסופו של דבר על ידי GM.
הייתה פה לא פחות מקפיצת דרך כשהוצג הג'יפ החדש, שהיה מצויד במרכב אחוד ומתלים נפרדים לכל גלגל. זה קצת אירוני, אבל לקונספט הזה חזרו בגדול יצרניות הרכב בשנות ה90 והיום תתקשה למצוא מכונית שטח שאינה כזאת.

ותיק מלחמת וייטנאם

אחרי זמן קצר ביותר שופרה הגרסה הראשונית וה-M151 A1 יצא לדרך, עם יכולת משופרת לשאת משקל. סדרה של תאונות עם הג'יפ, שנהג להתהפך באופן קבוע בסיבובים, הובילו ב-1969 להצגת ה-M151 A2. זרועות עוקבות בתור מתלה אחורי, אומנם שיפרו במידת מה את יציבות הג'יפ, אבל עדיין הוא נשאר מסוכן ולא יציב אפילו בפניות אטיות ולא חדות בעליל.
ה-2A שימש אצלנו כאן בצה''ל, בכל סוגי התפקידים שרכב צבאי טקטי יכול לעשות החל: מסיור, מפקדים, מנהלה, נ''ט וכו'. לעיתים הוא היה ג'ובניק שכל תפקידו להחליף את הבנות בשמירה בבסיס השלישות הראשית ולעיתים הוא הוביל את מיטב היחידות המובחרות למבצעים עלומי שם.
'הג'יפ האמריקאי' נכנס לשימוש אחרי מלחמת יום כיפור והיה בשרות פעיל ביותר עד השנים אחרונות ממש, עת ההאמר ירש את מקומו וה- M151 פרש סופסוף לגמלאות.

נתונים טכניים: ג'יפ JEEP M151A2

יצרן:  פורד, קייזר, ו-AM ג'נרל  
יוצרו: 100,000 ג'יפים בין השנים 1959 ו-1982
 
מנוע: בנזין 2320 סמ''ק, ארבע בוכנות
 הספק מרבי: 65 כ''ס ב-4,000 סל''ד מומנט:  17 קג''מ ב-1,800 סל''ד
תיבת הילוכים: 4 הילוכים קדמיים
הילוך ראשון: קצר במיוחד ומשמש כ-LOW תיבת העברה: משמשת רק לשילוב של ההנעה הקדמית (פרונט)  
משקלים:
משקל עצמי: 1070 ק''ג מורשה לשאת גם מטען נוסף במשקל: 545 ק''ג (כמובן שבצה''ל זו הייתה רק המלצה)
מידות: אורך 337 ס''מ, גובה 182 ס''מ עם ברזנט מפקדים רגיל,  135 ס''מ גובה מינימאלי. רוחב 163 ס''מ
בסיס גלגלים: 216 ס''מ
  צמיגים: 16X7.00  
מתלים
לפנים - עצמות עצה כפולות מאחור - זרוע עוקבת, עם קפיצי סליל ובולם בודד בעבור כל גלגל  
מהירות מרבית: כמעט 110 קמ''ש
 
מיכל דלק: 64 ליטר
  

תגובות

8 תגובות

1

אורח/ת

01 בדצמבר 2009 ב 18:26

גפ''ס חמישיה

לאחר שלושה ימים ולילות על הגיפ לקחתי החלטה וחזרתי הביתה וקניתי רכב שטח

2

אורח/ת

01 בדצמבר 2009 ב 22:46

לישי , מה קורה בנאדם ?

צור קשר
גד רביד , תמצא אותי בפייסבוק (תכתוב את השם באנגלית )

3

אורח/ת

02 בדצמבר 2009 ב 00:09

אי...יה......יה ......היסטוריה ונוסטלגיה

כן כן נוסטלגיה להיסטוריה, כל מילה אמת !! זכיתי וחוויתי שיהיה לי אחד כזה במשך עשרות שנים בשרות סדיר, קבע ומילואים. לאן לא הגענו אתו, ואיפה לא נכנסנו. נכון, כמו שכתב הכותב והפליא לתאר, כל מי שהיה בסביבה הביט בקינאה.על הכלי הזה לפני קצת פחות מ-40 שנה (לפניו היה לי ג'יפ וויליס שממנו נולד הג'יפ הישראלי ורק אח"כ הגיע האמריקאי) ניטעו בי זרעי האהבה לכלי ולשטח אותם אני מגדל עד עצם היום הזה. שמואליק

4

adini

02 בדצמבר 2009 ב 00:21

4 היא שלי - שמואליק עדיני- לא חתם שם.

5

אורח/ת

15 בדצמבר 2009 ב 18:02

איך קונים גפ"ס

אני אשמח לדעת איך קונים גפ"ס.
sisso74@walla.co.il

6

אורח/ת

22 בדצמבר 2009 ב 11:08

מעוניין לקנות m151 איפה אפשר?

מעוניין לקנות m151
פלא0504333950

7

orenfc

25 באוקטובר 2011 ב 13:18

יש לכם טעות עדיין בשימוש פעיל...

הוכחות בפייסבוק שלי....

8

Ogash Ofer

25 באוקטובר 2011 ב 17:29

יש לכם טעות עדיין בשימוש פעיל...

orenfc כתב/ה:
"הוכחות בפייסבוק שלי...."
לצערם, או לשמחתם של אוהבי הג'יפ, של מילואמניקים רבים אתם צודק! החמישיה (כך נקרא ג'יפ M151 בצה''ל) עדיין פעיל ביחידות מסויימות בצה''ל ומשמש לסגירת פערים במצב בו (ותמיד זה כך) חסרים רכבים לפעילות שוטפת, לבקרה וכדומה. לפי תקציב המדינה צה''ל הוא גוף עשיר, בפועל חסרים לו הרבה מאוד משאבים ואמצעים וכך ממשיך להתגלגל הג'יפ הישן.

דף מתוך