שטח היסטורי: פאוור וואגון

(כתבה נוספת של טל שביט המוכשר לפני מותו)
קשה להאמין, אבל יש בינינו כאלו שמתגעגעים לנ'נ המיתולוגי/ידוע לשמצה. שמואל רוזנפלד לקח את הגעגועים עד הסוף, בלי להתפשר על בורג

דן גפני הוא איש גדול, שמחזיק בתפקיד גדול. הוא יושב על כסא המנכ’‘ל של סוזוקי, אחד המותגים המצליחים ביותר בשוק המכוניות הישראלי (מקום רביעי ב-2010 לעומת תשיעי ב-2009 אחרי גידול של כמעט 100%). אבל הייתם צריכים לראות אותו מתרגש כילד במפגש עם רכב-האספנות הכי – איך לומר – פחות מרגש שכותב שורות נתקל בו עד היום: נ’‘נ. ‘‘נושא נשק’‘, השם העברי הנפוץ של ה’‘קומנדקר’‘ של פעם, אותו רכב ספרטני וקשוח שליווה את השירות הצבאי של רבים מבינינו עד שהוחלף על ידי ה’‘אביר’‘. (השם הצבאי המדוייק, אגב, כלל אינו נ’‘נ אלא ‘‘נ’‘כ 300’‘, נ’‘כ לאמור ‘‘נושא כיתה’‘. אבל לצורך כתבה זו, נשאר עם הכינוי היותר מוכר.)
תארו לעצמכם שבעוד 30 שנה מישהו יראה לכם בגאווה יונדאי אקסנט משופצת כחדשה. ככל הנראה לא ממש תתעלפו, נכון? אז עכשיו תבינו איך הרגשתי אני כאשר פגשתי את הנ’‘נ של שמואל רוזנפלד. כי זה לא בדיוק הסיפור של קאדילק 48', או מוריס 65', או כל רכב-אספנות מהסוג שאנשי מועדון ה-5 משפצים ומשמרים בקנאות. רובן המכריע של המכוניות הקלאסיות שגורמות ללב שלנו לפעום ולעיניים להצטעף בדוק של נוסטלגיה מתאפיינות – בין היתר – במכנה משותף ברור: הן נדירות. רובנו לא גדל במחיצת קאדילק 48' או מוריס 65'. אבל נ’‘נ? כל מי ששירת בצבא בחיל-שדה כלשהו יודע בדיוק מה זה נ’‘נ, ויזהה אותו מרחוק.
נ’‘נ זה לא משהו מיוחד או נדיר. יש כאלה כמו זבל, או לפחות היו פעם. אז ממה יש כאן להתרגש בדיוק?

אוקיי, אני כנראה לא בדיוק אובייקטיבי. כמו אצל הרבה יוצאי צבא, הזכרונות שלי מימי צה’‘ל עטופים בצעיפים ורודים של נוסטלגיה שמייפים גם את הרגעים היותר-קשים. החום הנוראי והאבק החונק של הקיץ של שבטה הופכים ליופי מדברי, הקור המקפיא והבוץ העמוק של החורף ברמת הגולן הופכים לסיפורי-השרדות רומנטיים. אבל הרומנטיקה והנוסטלגיה נעצרות כאשר זה מגיע לנ’‘נ. מכל כלי הרכב שעימם הביא אותי שירותי הצבאי להפגש – ומדובר בשורה ארוכה, תאמינו לי, מזיל ועד זחל’‘מ, משוט-קל ועד הינו-שלל, ממטל’‘ר מאולתר ועד תומ’‘ת ונגמ’‘ש ואפילו גולף GTI לבנונית (!) – מכולם, הנ’‘נ היה היחיד ששנאתי באמת. בשבילי היה הנ’‘נ לא פחות מעונש על גלגלים, סיוט קשה-עורף שעל גבו המקפץ והמג'עג'ע ביליתי ימים ולילות של ניווטים רכובים. הנ’‘נ היה רכב-השדה הראשון בו נתקלתי בצה’‘ל, וזו היתה שנאה ממבט ראשון.
לכן, אפשר לומר בעדינות שהדופק שלי לא ממש קפץ כאשר שמעתי לראשונה שיש נ’‘נ משופץ-כחדש שמתמודד השנה על ‘‘גביע אולי גלאי’‘. אבל אצל דן גפני זה סיפור אחר. מאחורי גפני יש עבר עשיר של למעלה מ-30 שנות עבודה ב’‘תעשיות רכב נצרת’‘, חלקן כמנהל מחלקת בקרת האיכות ורובן – כמנהל היצוא. תפקידים אלו הביאו אותו למעורבות ישירה ועמוקה עם הנ’‘נ, שהורכב בתע’‘ר תחת רשיון מדודג' וכאן עבר התאמה למשימותיו הצבאיות השונות. כאשר הצענו לגפני להצטרף אלינו לפגישה עם הנ’‘נ של שמואל רוזנפלד, הוא קפץ על המציאה – והמפגש היה לא פחות מסוחט דמעות. גפני והנ’‘נ פחות-או-יותר נפלו זה על צווארו של זה והחלו להעלות זכרונות משותפים...

שמואל רוזנפלד איננו אספן-קלסיות אופייני. עד הנ’‘נ, פרוייקט חדש בן פחות משנתיים, אסף ושיפץ טרקטורים – ענין שראוי לכתבה נפרדת. הבחירה בנ’‘נ, כפי שהוא מתאר בכשרון במסמך שהכין לצורך הרשמה לתחרות גביע אולי גלאי, נבעה ממספר שיקולים: לגוון קצת אחרי 11 שנות עיסוק בשיפוץ טרקטורים, להחזיר את עטרתו של רכב היסטורי אשר נטל חלק במלחמות ישראל... אבל יש לי הרגשה שהסיבה העיקרית היתה נוסטלגיה. בדיוק כמוני, גם לשמואל יש עבר צבאי בשבטה, אפילו באותן שנים כמוני, כך התברר; אלא שכקצין-תחזוקה, אצלו שימש הנ’‘נ כרכב עבודה כמעט יומיומי, ואת היחס האוהד כלפיו אני יכול להסביר בכך שהנ’‘נ היה באמת סוס עבודה עמיד להפליא, פשוט לאחזקה וסלחן שקנה לו את הערכת המשתמשים בו. בנוסף, שמואל – להבדיל ממני – ישב בנ’‘נ מלפנים על המושבים המרופדים ולא על קרשי-העץ מאחור, הישר מעל לסרן האחורי הקשיח וקפיצי העלים הבלתי-מתפשרים...

שמואל החליט, אם כן, לשפץ נ’‘נ, והעדיף את דגם ה-Power Wagon המוקדם יותר עם מכסה המנוע המעוגל (בו נתקל במסגרת תרגיל צבאי כשהיה במילואים) על פני דגם ה’‘אוגנדה’‘ המאוחר יותר, בעל מכסה המנוע בעל הקווים הישרים, אותו הכיר בשירותו הסדיר. אחרי חיפושים רבים מצא את מבוקשו – נ’‘נ בעל עבר צבאי דגם M601 משנת ייצור 1970, חסר-רשיונות, שהוחזק בידי חבר קיבוץ חורשים. עסקת חליפין (תמורת טרקטור פרגוסון ישן מוזן-נפט...) העבירה את הנ’‘נ לבעלותו של שמואל. זה קרה ביולי 2009. רק קצת יותר משנה אחר כך כבר עלה הנ’‘נ המשוקם על הכביש, חמוש ברישוי עדכני – וממבט בתמונות ה’‘לפני’‘ קשה להאמין שכל כך מעט זמן נדרש כדי לעשות זאת. כי ה-M601 של שמואל לא סתם נראה כמו חדש: הוא נראה כאילו ירד זה עתה מפס הייצור ולא נסע מטר.
זה לא קרה מעצמו. יחד עם שותפו לדבר שיפוץ ואהבת הטרקטורים, עמוס לוונטל (שהתגלה כבעל היכרות מכאנית עמוקה עם הנ’‘נ מעברו הצבאי), פירקו השניים את הנ’‘נ – שהיה, מיותר אולי לציין – במצב מעורר רחמים – עד לרמת הבורג – כולל ה-כ-ל, מתיבת הילוכים ועד דיפרנציאלים, עד שנותרו עם שילדה עירומה. הכל נוקה, שופץ, הוחלק, חודש, תוקן, הושלם... שמואל אפילו הצליח לאתר מנוע חדש – ובכן, לא בדיוק חדש, אלא אחרי שיקום צבאי מלא, ארוז בואקום וסגור בארגז – שנרכש בגרושים. במקביל ביצע שמואל עבודת-בילוש כדי לאתר את בעליו הרשום הקודם של הנ’‘נ, תושב סוסיא בהר-חברון, וכך הצליח גם לבצע העברת-בעלות מסודרת במשרד הרישוי.

נדלג על כל פרטי השיפוץ הסבלני והיסודי ונגיע הישר לצביעה הסופית. בסופו של דבר נפלה הבחירה על גוון הנקרא Israeli Army, שהשימוש בו חייב אישור מיוחד. את הטסט עבר הננ במכה ראשונה, לאחר שזכה להתפעלות רבתי מהמכונאים באזור התעשייה בו ממוקם מכון הרישוי.

אפשר להבין אותם. הכלי נראה כה חדש, עד כי היה לנו ממש לא נעים להצטרף לנסיעה במשעולי השדות סביב מושב קדרון, מקום מגוריו של שמואל. איך אפשר לטפס לארגז בלי ללכך אותו? אי אפשר,אבל שמואל לא התרגש, ולא נרתע מלחצות מעברי מים ובוץ (שאותם צלח הננ בלי להניד עפעף, מיותר לציין. נוקשה, ספרטני, קופצני, אבל עבירות מעולם לא היתה בעיה עבור הננ, עם צמיגים גדולים ומרווח גחון עצום). לנהוג לא יכלתי – הננ דורש רשיון ג' – והישיבה מאחור החזירה אותי מייד לתקופת הניווטים בשבטה – אבל הפעם זה היה אחרת. קפיצי העלים אותם קפיצים, הספסלים עדיין אותו עץ ספרטני, אבל כנראה שהנוסטלגיה בכל זאת מרככת לא רק את הלב אלא גם את המתלים. ואולי היה זה הנוף הפסטורלי מסביב, מזג האוויר הנעים, והאנקדוטות שזרמו מצידו של דן גפני שכמובן גם שמח על ההזדמנות לנהוג בננ אחרי הפסקה של עשרות שנים והרגיש מיד בבית. אולי היה זה המנוע שמפמפם בנחת באפס סלד, התכונה היחידה הזכורה לי לטוב מהננ-ים – היכולת של מנועי השישה-צילינדרים הפשוטים שלהם לסחוב כמו טרקטורים. למעשה, המנוע הספציפי שכאן מניע טוב יותר, נשמע טוב יותר ופועל חלק ונעים יותר מאלו של מרבית הננ-ים הצבאיים שהכרתי. יותר טוב מחדש, נו...  

הננ, מספר שמואל, הוא כלי טיולי-שטח משפחתי מאין כמוהו. הוא מגיע לכל מקום, יש מקום למה שרוצים, והארגז הפתוח מאפשר לכל בני המשפחה להרגיש את הטבע מקרוב. אז מה אם אין מזגן, ואז מה אם ההגה הבלתי-מתוגבר דורש הרבה עבודת ידיים, ואז מה אם קוטר הסיבוב הוא כשל משאית?
באמת אז מה. עם הננ הכל מתנהל בקצב אחר, בנחת, בלי לחץ זמן. ממש לא כמו בצבא...

תגובות

4 תגובות

1

adini

27 באפריל 2011 ב 03:15

היו זמנים

בשנת 1968 כקצין צעיר בהנדסה עשיתי קורס שנקרא אז "קורס אבירות רכב" היום זו "השתלמות בנהיגת שטח". הרכב היה נ"נ ובמשך כמה שבועות עברנו במקומות "חלומיים" בכל תאי השטח הקיימים!! היו תקיעות, אך הן היו בכוונה כדי ללמוד כיצד לחלץ בכל סוג שטח.למשל בחול היו "רשתות סומרפילד" וכמובן כננות וכו' ,אבל בגדול לא היה מקום שלא עברנו בו. והגיר ? דבל קלץ' וצווישן גז? מי בכלל מכיר את זה היום. היו זמנים !! נעים להזכר.

2

adini

27 באפריל 2011 ב 12:28

צ"ל כמובן "עבירות" ולא כפי שרשמתי בטעות

3

Ogash Ofer

27 באפריל 2011 ב 19:47

תענוג וגעגועים

תענוג של כתבה.
וגעגועים לטל...
ולא להגה שמוריד בהונות... (מכאן ההנחיה לנהוג ב 4X4 עם אגודלים מחוץ להגה) .

4

raanane

27 באפריל 2011 ב 22:21

אין כמו נ"נ

שנים אני אומר לחבר'ה במילואים, " אין כמו נ"נ " ולא מאמינים לי.