שטח 4X4 > כתבות > שטח

מיומנו של רכב שטח - טיול לגלבוע

שלום חברים, קוראים לי 4GOD ואני האוטו
של עופר, שהבטיח שאוכל לכתוב כשיהיו
לי דברים מעניינים להגיד. הפעם אני
רוצה לשתף אתכם בטיול לגלבוע, שנערך
במסגרת המועדון של האתר

שלום חברים, קוראים לי 4GOD ואני האוטו של עופר, שהבטיח שאוכל לכתוב כשיהיו לי דברים מעניינים להגיד. הפעם אני רוצה לשתף אתכם בטיול לגלבוע, שנערך במסגרת המועדון של האתר

ביום שישי, כשעופר שטף את מיכל המים התקוע באחורי ומילא אותו במים טריים, ואחר כך בדק שכל הרצועות המעגנות את הציוד הדוקות ומתוחות - ידעתי שבשבת הולך להיות כיף: יוצאים לטיול. להגיד שלא ישנתי בלילה זו תהיה הגזמה פראית, אבל בשבת התעוררתי מוקדם יחסית, ובשמונה בבוקר כבר שמנו פעמינו צפונה כשעופר נוהג ולידו עדי, אשתו. בדרך אספנו את הדס (בת 22, רווקה, לומדת צילום בבצלאל, מס' הטלפון שלה שמור במערכת) ואת אורית, הבת דודה של עדי, יחד עם בעלה רועי וכלבתם ג'יפסי. לפני שנמשיך, הרשו לי להציג את עצמי: קוראים לי, כאמור, 4GOD ואני יצור די מוזר כשמדובר ברכבי שטח. נולדתי כשבי-וואן במפעלי שברולט של ג'נרל מוטורס (ידוע יותר במקומותינו כוונדורה). משם נלקחתי למדינת פנסילבניה, למפעל של חברת QUIGLEY ושם עשו לי ניתוח להשתלת סרן קדמי דנה 44 ותיבת העברה של בורג וורנר, והפכו אותי לרכב 4X4. רק אחר כך עשיתי עלייה.

ואם אתם שואלים למקור השם, הרי הסבר קצר: את הקפלה הסיסטינית שבמדינת הוותיקן אתם מכירים? כמובן. מכירים את הציור שעל הכיפה? מכירים. כשעדי ועופר היו שם בטיול, עדי הסתכלה על הציור, הסתכלה על עופר ואמרה: וואללה, אתה היית הדוגמן. ואחרי שנייה תקעה את הסכין: רק בלי הקוביות בבטן (אני לא רוצה לסכסך, אבל אלוהים בציור הקיר של מיכלאנג'לו לבוש!). כך, כשאני הגעתי, עשו את החיבור בין אלוהים שלי לבין ה-4 על 4 ונולד שמי: 4GOD.

הקיצר, בשעה היעודה ואולי קצת לפניה הגענו למקום המפגש, צומת מגידו, שם כבר חיכו לנו המשתתפים האחרים בטיול: קינג חדש שנופף בגאווה בחצאיותיו הכחולות, טרופר קצר, שני פג'רואים מהדגם הקודם, אחד קצר ואחד ארוך, טרנו ארוך אחד, ג'ימי קטן ודיסקברי ממונע בנזין. כולם כבר היו שם ורק נועם המדריך איחר (סליחה, התעכב). ואה, שכחתי לציין: הטיול היה במסגרת המועדון של אתר השטח הישראלי.

כשאיסוזו איפון של נועם (היימן, האח של רז) הגיע, נועם כינס סביבו את המשתתפים, הסביר קצרות על המסלול המתוכנן, חילק מפות ומכשירי קשר - וקדימה לדרך. לא יודע איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי סוגר את השיירה. אולי נתנו לי כבוד מפאת גילי (אני יליד 1993) ואולי מפאת גודלי (2.6 טון כשאני ערום ו-3.9 טון כשאני במלוא המעמס, שזה אומר נהג ועוד שמונה נוסעים, בתוספת קרוב לשלושת רבעי טון מטען).

יש צדדים רעים בלסגור שיירה (בעיקר אכילת אבק) ויש גם הרבה צדדים חיוביים. העיקרי שבהם, שאפשר לבחון את כל כלי הרכב שנוסעים מלפנים, להסתלבט על השטויות שעושים הנהגים שלהם וללמוד איך לעבור את המכשולים על הזקן של אחרים.

איך שירדנו לשטח (דרך הפטרולים הישנה), הבנות קלטו שנוסעים ממש קרוב לחבר'ה של ערפאת (ראינו אפילו את הפגיעות של המזק''רים שתקפו באותו בוקר את ג'נין). אני, כמובן, פקחתי פנסים ולא הרפיתי מהערנות גם בהמשך היום, כשהחלו להישמע נחירות מהספסלים האחוריים. אבל המתח התפוגג לאיטו, והדיון נסב בין היתר ל''מה אוכלים'', ואז הסתבר שבקולר ובשתי הצידניות שהועמסו עלי מסתתרות 14!!! ביצים קשות, שזה אומר כמעט 3 ביצים לכל אחד מהנוסעים על סיפוני.

לקראת האטרקציה הראשונה בדרך (מעלה ח'רבת מזר) שמעתי את נועם מפטיר אנחת יאוש דרך מכשיר הקשר: קק''ל עלתה על השביל עם ציוד מכני כבד והפכה אותו לכביש מגוהץ וחנוני (עופר אפילו לא שילב ל-LOW). עצרנו לתצפית מהר הגיבורים לכיוון העמק ורועי גילה, כי הבורג שמחזיק את הידית הפנימית בדלת ההזזה שלי נעלם, הידית נפלה וגם הידית החיצונית מאיימת להיעלם. חיטוט קל בארגז הכלים ועופר מצא בורג שאיכשהו החזיק את הידיות. המשכנו בנסיעת שבילים מהירה עד למצפה הגלבוע, שם עצרנו לתצפית על הנוף המדהים ולארוחה. בזמן שעדי ואורית ניסו להאכיל את נועם בביצים קשות, עופר הדביק את הידית הסוררת בדבק שלוש שניות (הוא לא יודע שזה נורא שורף?). סביבי כולם ישבו ובלסו, ולי אפילו לא הציעו כוס מים! החנייה הבאה היתה בח'רבת נר ומשם שמנו צמיגנו לכיוון שמורת נחל בזק. ואז גם התחיל להיות מעניין! לא שטח קשה במיוחד, אני מודה, אבל היה צריך להתאמץ קצת. הדיסקברי שלפני אפילו הצליח להגיע להצלבה (זה לא שהוא אשם: הנהג שלו בחר נתיב גרוע והרגל הימנית שלו לא היתה החלטית מספיק על דוושת הגז).

בשלב מסוים רועי החליף את עופר בנהיגה, ובהתחלה לא היתה בינינו כימיה: הוא האיץ מהר מדי ואז נאלץ ללחוץ בחוזקה על הבלמים, עד להפעלת ה-ABS (עופר שוב שכח להוציא את הפיוז!). בהמשך הסתדרנו טוב יותר. בשלב מסוים, לקראת היציאה מנחל בזק, שמעתי מישהו אומר במכשיר הקשר: ''אני לא בטוח שהוואן יצליח לעבור כאן''. אמירות כאלה ישר מעמידות לי את המגבים, אבל כשהתקרבנו למקום המכשול (אני אחרון, זוכרים?), לא הבנתי על מה הצעקה. כמה סלעים ננסיים, אותם דרסתי בקלילות. המכוון, שציפה אולי לאיזו היתקעות רבתי, הפטיר: הוואן עבר כאן הכי טוב מכולם, וכמעט שפכתי לאגר.

זהו, משם המשכנו לנקודת הסיום, בעין מודע. אחלה מקום, רק אל תבואו בשישי-שבת, השטח קטן והצפיפות מרובה. החבר'ה פתחו שולחנות, העמידו את הפינג'אן, ועופר אפילו הוציא לי אבנים מחריצי הגלגלים (הרגשתי כמו קוף שפולים לו כינים…). בתום טקסי הפרידה, כשנועם הניע את האיפון שלו והחל להפליג בדרכו הביתה, שמעתי את ה''טיק טיק טיק'' מהנעילה האחורית שלו. מתי גם לי תהיה כזו? (זה הניסיון הראשון שלי בכתיבה ואני סקרן לשמוע מה דעתכם - אז תגיבו, גם אם זה אומר לתת לי בראש. התמונות מהטיול באדיבותם של אייל מהפג'רו הארוך, של רפי מהקינג ושל עדי)

להורדת הקובץ לחץ כאן

תגובות

1 תגובות

1

אורח/ת

27 במאי 2001 ב 00:42

קצת דבילי לכתוב מנקודת ראות של אוטו

ויש גם באלגן בתמונות.