שטח 4X4 > כתבות > שטח

אגדת שטח – ספינת השלג של אדמירל בירד

רק רכב אחד מדגם זה נבנה וגם הוא אבד במרחבי השלג והקרח של יבשת אנטרקטיקה

חורף שלם ישב האדמירל האמריקאי ריצ'רד בירד בתחנת מחקר מבודדת בלב יבשת אנטרקטיקה, לבדו, כשמצבו הבריאותי הולך ומידרדר. ממש ברגע האחרון הגיע אליו משלחת הצלה וחילצה אותו. בירד לא תכנן להישאר בתחנת המחקר לבדו. לפי התכנון הראשוני, בתחנה היו אמורים לשהות שלושה אנשים, אך קשיים בהעברת ציוד ואספקה מתחנת האם על פני שדות הקרח של היבשת הביאו למצב שעם תחילת החורף של 1934, האספקה בתחנת המחקר הספיקה לאדם אחד בלבד ובירד היה היחיד מבין חברי משלחתו שידע את כל מטרות המחקר ולתפעל את כל הציוד ולכן נידב את עצמו.
כשחזרה המשלחת מאנטרקטיקה, התקבל מי שהיה יד ימינו של בירד, ד''ר תומס פולטר, לעבודה במוסד מחקר שעסק בתכנון כלי נשק. עדיין תחת השפעת החוויה הטראומטית, הציע פולטר לממונים עליו לתכנן כלי רכב גדול, שיוכל להעביר כמויות עצומות של אספקה על פני משטחי הקרח והשלג של היבשת הדרומית. כיוון שבירד כבר תכנן את המשלחת הבאה לשם והממשל האמריקאי תמך בו בהתלהבות, התקבלה הצעתו של פולטר באופן מיידי.

התכנון ארך כשנתיים, בשנים 1937-1939, אבל שלב הביצוע היה קצר להדהים, 11 שבועות בלבד, כי המשלחת של בירד תוכננה להגיע לאנטרקטיקה בינואר 1940. הבנייה התבצעה על ידי חברת פולמן, יצרנית קרונות הרכבת. הבדיקות של כלי הרכב החדש התבצעו תוך כדי נסיעתו ממדינת אוהיו, שם נבנה, לבוסטון, שהיה הנמל ממנו הפליגה המשלחת, מרחק של כ-1650 ק''מ.
הרכב החדש דמה יותר מכל לספינה עם גלגלים, והוא אכן קיבל את השם ''ספינת השלג'' (Snow Cruiser). אורכו היה 17 מטר ורוחבו 6 מטר וקצת. המשקל הכולל עמד על 34 טון, וטווח הנסיעה הגיע ל-8,000 ק''מ במהירות מקסימלית של 48 קמ''ש. המפלץ הזה קיבל יחידת כוח דיזל-חשמלית, ייחודית מאוד לזמנה, ש''הושאלה'' מקטרי רכבות: שני מנועי קמינס הניעו גנרטורים, ואלה סיפקו כוח לארבעה מנועים חשמליים, אחד בכל גלגל.
כדי לתדלק את כל המערך הזה היה לרכב מיכל דלק ענק בנפח של קרוב ל-10,000 ליטר, ומיכל נוסף של כ-4,000 ליטר הכיל דלק עבור מטוס קטן, שהוצמד למשטח על גגו של כלי הרכב. הצוות מנה חמישה אנשים, שיכלו לשהות בקרבי הלוויתן במשך כשנה, ללא תלות באספקה חיצונית.

אבל כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות: מיד שהורד מהאונייה שהביאה אותו לאנטרקטיקה, שקע הרכב בשלג וכמעט שלא הצליח להתקדם. הגלגלים הענקיים, שלושה מטר בקוטר, לא אחזו היטב במשטחים החלקלקים למרות שהורכבו עליהם שרשרות, מנועי הדיזל (150 כ''ס כל אחד) היו חלשים מדי, והמנועים החשמליים התחממו במהירות ואי אפשר היה להפעילם ברציפות.
חברי המשלחת של בירד השתמשו ברכב בתור מחסה קבוע, כשהם מפעילים את המנועים רק כדי לטעון מצברים שסיפקו תאורה וחימום. כשעזבה המשלחת, הרכב הושאר במקום ונקבר תחת הררי שלג. משלחת שהגיעה לאנטרטיקה ב-1958 חשפה את הרכב מחדש, אבל לא השתמשה בו והוא נעלם שוב בישימון הלבן, לנצח.
על פי תיאוריה אחת, הרכב התפרק במהלך השנים תחת משקלו של השלג וחלקיו צנחו למעמקי האוקיינוס הדרומי. על פי תיאוריה אחרת, קונספירטיבית, הסובייטים הגיעו בחשאי אל הרכב, פירקו אותו והעבירו את חלקיו למוסקבה כדי ללמוד את סודותיו. תהיה האמת ככל שתהיה, סופה של ספינת השלג, שעלות בנייתה עמדה על כ-300 אלף דולר, סכום עתק לאותו זמן, צובט קצת את הלב.

האדמירל המעופף

ריצ'רד אוולין בירד (1988-1957) נולד למשפחה אמידה וכבר בצעירותו גילה עניין בחקר ארצות לא נודעות. כשסיים את לימודיו בקולג', למד באקדמיה הימית והתגייס לצבא ארה''ב. הוא היה הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי, ועמד בראש חמש משלחות שחקרו את יבשת אנטרקטיקה. הוא פרסם כמה ספרים על הרפתקאותיו, הידוע שבהם הוא ''בדד'', בו תאר את חוויית שהייתו בתחנת המחקר ב-1934.
בירד זכה לעיטורים ולציוני כבוד רבים, גם צבאיים וגם מדעיים. הבולטים שבהם הם מדליית הכבוד,העיטור הצבאי הגבוה ביותר בארה''ב, ומדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוה ביותר.

סרט קצר שצולם בעת העברת הרכב לנמל המוצא

תגובות

0 תגובות