אחווה נשית במדבר

בעבר חיו הנשים בשיתוף פעולה בכדי לקיים את השבט. הגבר הצייד היה נעלם לכל שעות האור והנשים נשארו לדאוג לילדים, לבשל ולרכל. יש משהו ביציאה אל הטבע המחזיר אותנו, הנשים, אל אמא אדמה השוכנת בכל אחת מאיתנו. בטיול שארגנו בפסח האחרון, יצרנו ''קומונה'' נשית ונוכחנו לגלות כי יחד - כמו בעבר - אנו נרגעות, מכילות ומתאחדות. בשעה עשר בבוקר נפגשנו בתחנת הדלק בצומת ראם. כיוון נסיעה דרומה, טלי מובילה, אני במאסף. סה''כ ארבעה ג'יפים, ארוזים ומוכנים ללינה במדבר עם הילדים. כדי שהילדים לא ישתגעו מהנסיעות הארוכות, ולא ישאלו כל דקה ''מתי מגיעים'', המסלול תוכנן והותאם גם עבורם.

הרפתקה מדברית

תחנה ראשונה, ממשית. הילדים נהנו מהשוק המדברי, ההליכה בין העתיקות ורכיבה על גמלים. בזמן שאנחנו, מתחת לעצי התמרים פתחנו שולחן עשיר בגבינות ומבחר סלטים. משם המשכנו לחולות הצבעוניים, אורזות זכרונות בבקבוקים, וכשהשמש החלה שוקעת על הרי הנגב, אספנו את כולם לכלי הרכב. אך עם ההתנעה אחד הרכבים החל משמיע קולות נמוכים. מה עושים? קודם כל נרגעות! פתחנו מכסה מנוע, מחפשות מהיכן מגיעים הרעשים. הבעיה אובחנה, צינור האגזוז נותק מהחיבור למנוע.

כמה גברים התגודדו סביבנו, ניסו לעזור, אך כשהם הבינו שצריך יהיה לשכב על החול, הם התאדו לאיטם. טלי ואני מצאנו את התקלה משעשעת, והרשמנו את הצופים והצופות באלתורים לולייניים. קשרנו את האגזוז חזרה בעזרת חוט תיל שמצאנו בסביבה, והמשכנו בנסיעה אל המקום בו אנו לנים. אכלנו ארוחת ערב במאהל, ארגנו את הקטנים לשינה, וכשהם עצמו עיניים, יצאנו אל מרבד הכוכבים, מתענגות על כוס יין ושיחות, בעיקר על גברים.

בעקבות השיטפון

הגוף מסתגל אל הטבע כאילו הוא תמיד שם, ובקרני שמש ראשונות, כשהאור מעיר את היום, החלו העיניים נפקחות. עוד לפני שהבנו כי אנחנו ערות, התחלנו מתרוצצות, למצוא את הנעליים, ומשחת השיניים, להשגיח כי הילדים מתרחצים, ואוכלים. לוודא כי כולם עשו צרכים, מאחורי הסלעים. לארגן מחדש את הג'יפ לנסיעה והופ, מתגלגלים אל נחל נקרות ודרך הבשמים. לילה קודם ירד גשם. את השיטפון בנחל צין פספסנו, אך בכל מקום עדיין הייתה זרימה של מים. המידבר היה צלול למרחקים, וכחול צייר את השמיים.

באחד המקומות מפל קטן יצר בריכה. הקטנים, ללא פחד קפצו לתוכה. האמיצות מבינינו הורידו נעליים, היצירתיות הפשילו שרוולים ויצרו פסלים. טלי מצאה זמן לתכנן את המשך הדרך אל מקווה מים. ממשיכות בנסיעה, נהנות מהנוף, נעצרה השיירה. מה קרה הפעם? הגגון של אותו הג'יפ התנתק מהגג. במזל לא ניפץ את השמשה הקדמית. אך הציוד שעליו נפל, מה עושים עכשיו? ... את הילדים שלחנו לשחק, ואנו בכוחות משותפים, הרמנו את הגגון על אחד הרכבים.

כדי להגיע אל מקווה המים, היינו צריכות לעבור דרך הדורשת קצת יותר שליטה על ההגה. כינסנו את הבנות, הסברנו והדגמנו טכניקות בסיסיות. בשיתוף פעולה הן צלחו שיפוע צד ומדרגה קלה, עלייה חדה ומדרון צר, כך התפתלה הדרך עד למקווה המיועד. שם, פרקנו את הילדים מהרכבים, וטיפסנו ברגל אל המים הצלולים, מצטופפים מתחת לסלע בו נקוו המים, נהנים מהצונן, שכשכנו רגליים.

לעת שקיעה

האדום שצבע את השמיים בישר את סיומו של המסע. נחפזנו חזרה אל הרכבים, נפרדות מדרך הכורכר כשהשמש נעלמת מאחורי ההרים. לילדים הייתה זו ללא ספק חוויה, אמא לא כועסת על הלכלוך והבוץ, לא מתקלחים ואפשר לרוץ יחפים... ובאשר לנו הנשים, קבענו לצאת שוב אל השקט, אל עצמנו, רחוק מהתחייבויות, שגרה, ומציפיות הבעל והעבודה.


טיול נשים עם טלי ואורית לתל צפית
טיול נשים וילדים במדבר יהודה