הסכיתו נא צדיקים יראי שמיים למעשה הנבלה אשר נעשה ביום שישי ערב שבת קודשנו, עת נטלו עיתותיהם בידם, יצאו לאחר תפילת מנחה, הרשב"ג (רן שנותן בגז) , ר' אריה2, המקובל ר' זאביק בן סופא, והתלמיד החכם אסף בן סופא בן ויטאראע בן סמוראי וייטלו ביד חזקה ובזרוע נטויה את נשמתו הזכה של עבדכם הנאמן ויאמרו "טול את ג'יפך אהובך, אשר אהבת, את איזק הסמוראי, והוליכנו קדמה, אל שבילי רמת הגולן" ותבוא חיל ורעדה גדולה במשכני, ואטול את הרבנית הצדקת הגמורה רוני בת אורי בן שקשוקא, ואטול קורה מבין עיני, ואארוז מיטלטלי ואוליכם בואכה הוילא אשר מקום הימצאה לא נודע... וייטול ר' אריה2 את אבני התמך, ויגוללם למזבח, ויחרוך זבח רב לעולה, למען השקט הפרשנדתא בקרב הרשב"ג, ותשקוט הוילא לילה שלם.. ויקום באישון לילה וויסקי בן הכלבא, ויראה כי טוב, וירם קול זעקא גדולה "היכן השרמ..." - ויקום וייסוב ח"י פעמים בוילא, ויעלה חרס בטלפיו, וישקוט ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת קודשנו ויישב הרשב"ג עם הנץ החמה, ויוועץ באורים בתומים ובמכשירי ניווט הכוכבים, ויאמר "אישה-אובל" ותירא הרבנית רוני בת אורי בן שקשוקא עד מאוד, ותיחפז ותתקין בפני הרשב"ג נזיד , ויאכל ויראה כי טוב ויידרוש תוספת.. ויאמר "יאללה אחי, בוא נזוז" ואגש אל רב יצחק בעל הנס ורב עופר הטרופראי ואומר "בואו נזוז" ותזוז השיירא והיה ביום ההוא, והיו מהדסים להם בנפתולי טבריא, משכן רב' מאיר בעל הנס, ולפתע - שוד ושייבר - והיה ר' זאב בן סופא זועק חמס..עת נתפס הקאעליפייר והיה מעלה תמרות אש ועשן. ואטול בידי את הפטיש, ואקיים בו מצוות הך בראש, ואכהו שוק על ירך, עד יעבור זעם. ויראה הרשב"ג כי טוב, ויאמר "אישה-אוכל" - וייטול רב' אריה2 את הגזייא, וייצוק נס קפה לגרונו של הרשב"ג, ויישוב השקט לשרור במעוננו. וכך, היו הולכים ובאים, עד באו לבית ציידא. וייעבור הרשב"ג במרכבת הזעם בואכה הזאכי, ויראה כי לא קלו המיים, ויאמר "אישה-אוכל" - וייצו להם מי הזאכי, ותעבור שיירת הצדיקים על מרכבותיהם בחרבה.. ויהללו ויקלסו הצדיקים ביום ההוא את הרשב"ג, וייקראו את שמו "דראייבער" וייחצו את העיר טבריא, בואכה נחל יבניאל, ויראה הרשב"ג כי רב הבוץ בנחל, ויאמר כי טוב. וייסעו ויחנו למרגלות מעלה יאבניאל, וייאמר הרשב"ג "אישה-אוכ...בעייצם הוא אמר אישה-מעלה" ותקום רוני בת אורי בן שקשוקא ותאמר "סור נא מפניי, בן הבליעל, " ותיטול את מיטלטליה ותסור לבית הוריה" וייחר אפו של הרשב"ג, וייטפס את המעלה עד יעבור זעם, ותשקוט הארץ עד הטיול הבא...