רגע של נחת

היי דרור,
כיף לקרוא כתבה של מקצוען שמפרגנת לסוזוקי. עשית לי גם סדר בדברים. קראתי את כל ההדרכות שטח של אוהד בן אהרון ובכולם מופיע המוטיב של הנהג כמפתח, לצד הרכב ומגבלותיו. דעה שגם אני מצדדת בה, אך להבדיל ממני, אוהד מעריץ נלהב של הרנגלר וזה ניכר בכתבות שלו. לא הצלחתי להבין, איך מי שמחזיק בדעה שהנהג הוא המפתח ולא הרכב, מעריץ כל כך את הרנגלר. יתרה מזו, מצאתי את האבחנה הבאה שלו מהדרכה מ-''סיכום קורס נהיגת שטח מתקדמת'' מ- 04.12.14 : ''רכבי השטח אפילו בתצורה הסטנדרטית שלהם, מסוגלים להגיע רחוק, צריך רק לגרום לנהגים להבין את זה''
ההערצה הזו לחומר גרמה לי אי נוחות. משתי סיבות, האחת, שקשה לי להזדהות איתה והשנייה, הרבה יותר חשובה זה שהיא גורמת לבחורים צעירים, שמאוד מעריצים את אוהד (''אחי, אם היית רואה את הג'יפ שלו היית מתעלף''ׂׂׂ) ובכלל לאנשים שאין להם כסף לרכוש רנגלר, להתייאש עוד לפני שהם התחילו. אתה תגיע רחוק אבל לא הכי רחוק. מקצוען אתה לא תהיה, לא בלי רנגלר.
עכשיו אני מבינה שלמעשה אין סתירה בין ההבנה שהגורם האנושי הוא מעל לגורם החומרי, לבין ההערצה לחומר. אני מאוד מאוד אוהבת את הסוזוקי (עד לא מזמן לא ידעתי שאני מסוגלת לאהוב רכב) כי הוא ''קטן, קל, נטול חארטות ופינוקים מיותרים, וגיבור בשטח''.
עשית לי סדר בדבר נוסף. עכשיו אני יודעת שג'ימני וגרנד ויטארה הם שני דגמים ולא אחד הם, שהפכו לסוג.
תודה.