אלברוס 2019 - אחים לחיים על פסגת אירופה

אני מביט אל טור הלוחמים הגיבורים שצועדים מאחורי ונאבקים בגובה הרב, בשיפוע החד, בקור ובשלג, בדלילות האוויר ובעיקר בכאבים העזים ברגלים ובגוף מהפציעות שספגו בשירות הקרבי.
הגענו לשיא השיפוע בגובה 5,500 מטרים, כשאנו קשורים לחבל אבטחה ואוהד בן ישי אוחז בי מאחור, ופתאום מגיעה מחשבת כפירה מטורפת: "מה עבר לך בראש כששכנעת את האחים לבחור ביעד הקיצוני הזה?".
אבל יש בי אמונה וביטחון - החבורה כאן היא החזקה בעולם!
ואכן, כאילו בקרב שלא נגמר, הלוחמים ממשיכים לצעוד צעד אחרי צעד ולאט לאט אנחנו מתקרבים לפסגה, ואחרי 8 שעות של טיפוס שהחלו לאחר חצות, אנו מגיעים בשעת צהרים לפסגת ההר הגבוה ביבשת אירופה – אלברוס. 5,642 מטרים!
האושר הוא אדיר! ההתרגשות בשיאה והדמעות יורדות בלי הפסקה. תחושה עילאית והתרוממות רוח שלא ניתן לתאר, עשינו זאת!! כבשנו את הפסגה!!!

אחים לחיים על פסגת האלברוס - 5,642 מטרים, הפסגה הגבוה ביבשת אירופה

אחים לחיים על פסגת האלברוס

צולם ביום ראשון 28.7.19 בשעה 11:10 

רעיון מטורף...

לפני קצת יותר משנה הוזמנתי לפגישה, אי שם (בקיסריה) במחנה אימונים של קבוצת ExoSym (תיכף הסבר - גם אני לא ידעתי מה זה), עם מנהל תחום הפיתוח האישי בעמותה - חמי רובין, מנהל התחום הרפואי - תמיר מובשוביץ, והרופא של הפרויקט - דודו חכימיאן, שלושה לוחמים, פצועים - נכי צה"ל, שנפצעו כולם בפעילות מבצעית. את העמותה אני מכיר, אפילו טוב! מדובר ב"אחים לחיים" - עמותה מיוחדת של חברים - שהפציעה הקרבית המשותפת לכולם יוצרת ביניהם חיבור של הבנה לכאבים ולקשיים - רעות של אחים ממש!
יחד איתם כבר טיפסתי לקילימנגא'רו חמש פעמים (אז רק ארבע פעמים), ונסעתי עם בעלי הפרוטזות למסע ג'יפים קיצוני במרוקו (קישור לפעילויות). הוסבר לי כי במסגרת הפרויקט הרפואי יש את קבוצת "מתקני הרגלים" ExoSym - שבמימון של העמותה טסים למעבדה מיוחדת בארצות הברית ושם מתאימים להם מתקן ייחודי לכל אחד לרגל שמאפשר להם ללכת, כמעט כמו לפני הפציעה. וגם הראו לי את חברי הקבוצה, חלקם מוכרים לי ממסעות העבר, עם דגש לכל רגל ורגל - ארוכה או קצרה, גדולה או קטנה, צולעת או מקפצת ובעיקר שרגל ימין שונה מרגל שמאל, אצל כל אחד ואחד ובכול זאת הם כולם מתאמצים לעשות פעילות ספורטיבית, למרות כל המגבלות.
ואז הגיע הקאץ': "אנחנו רוצים מסע מיוחד, קיצוני, כזה שהוא לא שיגרתי", מכיוון שלא הצלחתי לאתר את המצלמה הנסתרת, ולמרות שאחזתי חזק בכיסא לא נזרקתי למי הבריכה הסמוכה (ועוד כאלו מחשבות שעברו לי בראש) עניתי בשיא הרצינות (ומתוך מחשבה שגם השלישיה המטורפת שיושבת מולי תוותר על העניין): בואו נטפס לאלברוס - ההר הכי גבוה ביבשת אירופה, אתגר לכל מטפסי הפסגות הגבוהות בעולם, קשה מאוד, מסוכן אם לא נותנים להר את הכבוד הראוי לו, ומזג האוויר בו לא צפוי, משתנה ברגע, סופות שלג והטמפרטורה צונחת בקלילות למינוס 40 בשיאו של הקיץ.
והיו לי גם הסברים "הגיוניים" לבחירת היעד: אפשר בעיקר לטפס לגובה, הירידות הם ברכבלים או חתולי שלג (חשוב לבעלי המתקנים), התנאים יחסית טובים, הקושי של מזג האוויר הוא ייתרון, הקור מגבש את הקבוצה, אלוהים אוהב את מי שעושה מילואים (וידאג לנו למזג אוויר טוב), מרחק ההליכה קצר אך השיפוע חד, ועוד כל מני הסברים, שהייתי בטוח ששכנעתי, בעיקר את עצמי... אך להפתעתי השגעון התפשט הלאה גם להנהלת העמותה שהחליטה שהמשלחת הזו (מתוך עשרות משלחות של העמותה כל שנה) תהיה אירוע הדגל של העמותה לכבוד שנת העשור! אני התבקשתי לשמור על חשאיות (למי כבר אספר? מיד יאשפזו אותי...). עד שבאירוע המרכזי והענק של חגיגות העשור לעמותה נחשף היעד ב-WOW גדול ובפני מאות המשתתפים באירוע. ההתרגשות הגיעה לשיאה ובהתאם גם הציפיות מהמשלחת הצפויה עד כדי כך שאף אחד מהמשתתפים והמתלהבים, וגם לא אני, לא הפנמנו את גודל המשימה ואת כובד האחריות שאנו מחויבים לה. 


 

מתאמנים ליעד

אם זה אירוע דגל ואם זה פרויקט רפואי אז גם ההכנות בהתאם. חמי - מנהל הפיתוח האישי, ותמיר - מנהל הפרויקט הרפואי, "הסתערו" על המשימה, נקבעה תוכנית מפגשים ואימונים קבוצתית ותוכניות אישיות נכתבו. נבחר צוות מלווה - כולם מחברי העמותה, הוחלט על רשימת ציוד - מהאיכותי ביותר שיש לקולומביה להציע למטפסי הרים, נעשו מדידות, הציוד נבדק ואנו במקביל יצאנו לדרך של אימונים וגיבוש.
התחלנו בטיפוס קבוצתי לפסגת הר המירון. לא קשה במיוחד, רק כמה שעות על הרגלים, אבל הפערים, הטבעיים והלא טבעיים, בין חברי הקבוצה נחשפו תוך כדי הטיפוס, אבל הדבר לא ממש הפריע וידעתי שאחוות האחים תבוא לידי ביטוי ברגע האמת.
המשכנו לאימונים של טיפוסי מדרגות בבניינים גבוהים, טיפוס בדיונות שמעל חוף הים, עוד מפגשים חברתיים ועוד מפגשי הסבר ומדידת ציוד ונעליים ולסיכום יומיים של סדנה מרוכזת בטיפוס להר החרמון. כמעט ממרגלותיו ועד לנקודה הגבוהה ששביל הולכי רגל מטפס אליה, סדנה שהייתה מגבשת וכיפית וגם חיזקה אצל כולנו את הביטחון שבהליכה קבוצתית מאוחדת.

יצאנו לדרך

לפנות בוקר בנתב"ג - עמוסים באוכל, מצוידים היטב במיטב של קולומביה, חמי ותמיר מנהלים ביד רמה את המשלחת, נרגשים עד מאוד נפגשנו בשדה התעופה בדרך למוסקבה -בירת רוסיה, ומשם  בטיסת המשך למינרל-וודי - שדה התעופה של הרי הקווקז, בחלק הרוסי. בחוץ מעט גשום ולנו לוקח זמן לאסוף את כל התיקים עד אשר נשארו אחרונים ולבד בטרמינל הנוסעים הנכנסים.
ההסעה שלנו מעט מאחרת - מסתבר שבקווקז יש עכשיו מפולת בוץ, שעוד נפגוש אותה בהמשך הדרך. עולים על הכביש הראשי, חוצים שדות תבואה אין סופיים, ופונים מערבה ודרומה לתוך ההרים.
חוצים את העיר המרכזית, השוממה למחצה, אלברוס ונתקלים בפקק עם מחסום משטרה בקצה. מה קרה? ההר קרס על הכביש ובוץ חוסם אותו למעבר. מחכים עוד שעה ארוכה עד שהטרקטורים יסיימו לפנות את המפולת וממשיכים בכביש הצר, המפותל והחשוך. לקראת חצות מגיעים למלון שבאמצע היער של טרקסול. ארוחת ערב, חלוקת חדרים וקדימה לישון. מחר מתחילים!

היום הראשון - צ'גט

היום הראשון הוא הליכה להסתגלות לגובה ולטיפוס בשיפועיים החדים. מתחילים בגובה של 2,200 מטרים, בהתחלה קשה להאמין שזה השיפוע בו אנו רוצים לטפס, אך עם הצעדים בעלייה כולם מבינים שאין ברירה וזו כנראה הדרך... מזג אוויר טוב מקדם את פנינו ואנחנו מטפסים על הרכס של צ'גט. מצד צפון רכס האלברוס (בתוך רוסיה) ומדרום קו פרשת המים שמאחוריו גיאורגיה. סך הכול כ-4 שעות טיפוס, כ-6 ק"מ הליכה ו- 1,000 מטרים בעלייה (הפרש גובה). לא קשה בדרך כלל, אבל כואב מאוד למי שיש לו מתקן על הרגל ועוד לא טיפס בכזה שיפוע...בהמשך הימים כל אחד כבר ידע היכן המגבלה שלו וינסה "לעקוף אותה" עם תחבושות ופסי דבק חזקים. ובכלל כל אחד כאן הוא "המעבדה של  עצמו" ולומד כיצד לטפס נכון למרות מגבלותיו. אפילו בדברים הכי קטנים שיש, לדוגמה: ראובן (שאנו קראנו לו: הדוגמן) הבין מהר מאוד שעליו לאמץ את מקל ההליכה שלו ביום-יום במקום המקל הסטנדרטי 
יורדים למלון בשני רכבלים (זה החלק הכייפי של היום) היישר לארוחת צהרים. רועי כבר במטבח של המלון מבשל אוכל כשר לדתיים, למרות שהוא עצמו אינו אוכל כשר, אבל בהשקעה אדירה לאורך כל המסע, לרבות בחביות/בקתות על האלברוס הוא מקפיד להכין את האוכל הכי טעים עבור אוכלי הכשר, כך שלאט לאט אנו מגלים שיש יותר ויותר אוכלי כשר במשלחת...
אחר הצהרים אנו מתחילים להתארגן על הציוד ששכרנו מבעוד מועד. ועכשיו לראשונה מבין המשכיר למה אצל חלק מחברי המשלחת רגל ימין אינה באותה מידה כמו רגל שמאל. תהליך התאמת הנעליים לוקח לנו שעות ונפרס על פני יומיים ולבסוף במקום 17 זוגות נעליים אנו שוכרים 25 זוגות, כשחלק מחברי המשלחת חולקים בזוגות - אחד לוקח את נעל ימין והשני את נעל שמאל ולהיפך, וכך מצליחים להרכיב לכולם נעליים לשלג ולהתאים להם קריימפונס (מסמרי שלג).

היום השני - מטפסים ממרגלות האלברוס לראש הרכבלים

התוכנית שלנו היא לטפס את האלברוס ממרגלותיו - בגובה של 2,300 מטרים בכפר הקטן אזהו ולהגיע בהמשך הימים עד לפסגה. הטיפוס מתוכנן על שביל השירות של הרכבלים הישן והחדש שמובילים מעלה, במעלה האלברוס. אבל אנחנו מתכננים ואלוהים מציב לנו אתגרים! איך שאנו מסיימים לפרוק מכלי הרכב מתחיל גשם אדיר כאילו נפתח צינור כיבוי אש וטיפות ענק בקצב עז יורדות לקרקע. מנסים לחכות כחצי שעה - בטוח יירגע! אבל כלום!! הגשם ממשיך וממשיך ואין הפוגה באופק. אז יצאנו לדרך!! התכסינו בכובע או בחליפת סערה ו"הסתערנו" על השיפוע התלול שמטפס למרגלות הרכבלים.
כל מי שעמד מהצד לא הבין מי אלו המשוגעים שיוצאים אל הגשם, אבל אנחנו לא מסוכר והמשימה היומית מחכה לנו במעלה האלברוס.
השיפוע חד, הערוצים זורמים, הקרקע בוצית והגשם מטורף - אבל אנחנו מטפסים. כשעתיים במעלה ההר, עד לתחנת הרכבלים הראשונה ועד שנרטבנו עד לשד עצמותנו, אבל המצב רוח בשמים וכולם צועדים יחד בעוצמה רבה.
הפסקה בבקתה החמה של תחנת הרכבלים הראשונה ומשם עוד כשעתיים עד למיר - תחנת הרכבלים השנייה בגובה של 3,500 מטרים ובקצה השלג והקרחונים של האלברוס. ובקיצור 1,200 מטרים של עלייה תלולה בארבע שעות נטו של טיפוס. עייפות, קור, רטיבות, בוץ, שפשופים ברגלים, שרירים תפוסים, כאבים - אבל שום דבר לא יעצור את הקבוצה - כבוד לאחים!
ובשביל להסביר עד כמה מטורף היה היום הזה - אז המדריך המקומי הראשי שליווה אותנו ושאותו אני מכיר מזה שנים, החליט בסוף היום שהוא פורש ולא מוכן להמשיך ולטפס איתנו! והסיבה: "מה שקורה כאן הוא מטורף! לא ברור כיצד המשלחת הזו הולכת כשכולם צמודים ביחד? ולא ברור איך כל אחד מהפצועים כאן מסוגל בכלל לטפס? יש כאן כישוף לא רציונלי! ואני לא מוכן ללכת שבי בתוך הטירוף הזה!". אכן מטורף! אבל טירוף הכי חיובי שאפשר!!

היום השלישי - מטפסים עד פסטוקובה

יום שישי והשבת נכנסת הערב. אנחנו מתארגנים להעלות את כל הציוד והאוכל לבקתה שעל ההר. עבודת צוות במעבר בין הרכבלים ואנו מצליחים להעלות כמה מאות ק"ג של ציוד מאזהו, שלמרגלות האלברוס, ועד ל"חביות החדשות" - תחנה הבקתות - מכולות לשם הדיוק, בהן נשהה בטרם נטפס לפסגת האלברוס.
לאחר התארגנות קצרה, בדיעבד קצרה מידי, על הציוד אנו יוצאים לעוד יום של טיפוס. בחוץ שמש, שמים כחולים, הכול לבן מסביב, קרמפונס (מסמרי שלג) על הנעלים ואנו יוצאים לטפס במעלה האלברוס. מהחום של השמש השלג נמס ויוצר נהרות של קרח אותם יש לחצות בזהירות. ועם הדרך למעלה השיפוע הופך חד והשמים מתכסים בעננים - יותר כייף מהשמש הקופחת שיחד עם השלג הצחור גורמים לנו להיצלות כמו במיקרוגל.
אבל תוך כרבע שעה נכנסת רוח חזקה שמביאה איתה סופת שלג. כך שעברנו מפלוס 10 מעלות, שעם קרינת השמש בשלג מרגיש כמו פלוס 30 מעלות, הטמפרטורה צונחת למינוס 20, ואולי אף למינוס 25 או מינוס 30 עם הרוח, אבל כבר לא הוצאתי את מכשיר המדידה. הרוח מתחזקת ומעיפה שלג וכל אחד מסתגר בעצמו, אך ממשיך לצעוד בטור הארוך המטפס מעלה אל הסלעים של פסטוקובה
כאן נבחנת עוצמתה של הקבוצה והאחים הם גיבורים אמיתיים - כולם בשביל אחד! ואחד בשביל כולם!! ואנו מצליחים לשרוד, להישאר האחרונים על ההר, אבל לא להרפות ולהגיע עד לסלעים ולחתולי השלג שבאים להוריד אותנו (ע"פ תוכנית) חזרה לבקתות. 
המדהים הוא להיחשף לעוצמה של החברויות בין חברי המשלחת (שגם מתחזקות על ההר) - רפאל, בוגר משלחת "אחים לחיים" לקילימנג'ארו ופצוע ברגליו, מחובר ומחויב לאוהד,  פצוע ראש מצוק איתן, אחים של ממש! עם תקשורת בין אישית, גם כשכל אחד סגור בכיסוי פנים נגד השלג, כאילו גדלו כל החיים יחד (זה כנראה ההישג המשמעותי ביותר של פרויקט המלגות המיוחד של "אחים לחיים"). לצידם הולך שמעון - אבא של אוהד, פצוע צה"ל בעצמו ובעצם האבא של כל המשלחת, משרה על כולנו רוגע ובטחון ונותן דוגמה אישית גם בטיפוס וגם באיך להיות אבא שהוא גם תומך וגם "משחרר" (והיו לא מעט אירועים בהם נדרשו ממנו תעצומות נפש לא פשוטות).
קבלת שבת קצרה, ארוחת ערב חמה ואנחנו מתרסקים למיטות (זה לא מונע מאתנו לקום במשך הלילה ולהשתין... אבל זה אומר שכולם שותים היטב ומשתמשים בכדורי אורמוקס, להפחתת הסיכונים הנובעים ממחלת הגבהים).

שבת מנוחה והתרגשות

מנוחה לגוף ולנפש, קצת דבר תורה, קצת הכנות לראש, קצת הכנת ציוד ובעיקר אוכל, שתייה ומנוחה - שכן הלילה זה הלילה!
זה הזמן להכיר יותר את המשתתפים במשלחת, שכן רוב האחים בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק". אנו חושפים את אליוסף - גיבור תנכ"י וגיבור על ההר, לצוות הקווקזי, שחלקם מוסלמים, שמלווה אותנו על ההר. ונחשפים בעצמו לזיו - שחקן כדורסל כסאות קשוח במיוחד, שעובר עוד מעט לשחק בקבוצה מקצועית בגרמניה, ועל ההר חושף את צדדיו הרגישים יותר.
ההתרגשות בשיאה ואנו מחכים לחצות הלילה - אז נקום, נעלה על כל הציוד החם האפשרי, רתמות, קרמפונס, גרזנים, מקלות ונצא לדרך לעבר הפסגה. התחזית אומרת שמזג האוויר טוב, רוח קלה עד 30 קמ"ש ורק אחר הצהרים של יום ראשון הרוח תתגבר עד כדי סופת שלג (ובסופה כבר היינו אתמול אז מקווים שלא נגיע אליה למחרת).

יום הפסגה - היום זה היום! 5642 מטרים!!

מתעוררים, מי שהצליח עוד לישון, בחצות הלילה, עולים על ציוד, כל הביגוד החם שהבאנו מהארץ וששכרנו במקום, רתמות, חבלים, קרמפונס (מסמרי שלג) לנעלים המיוחדות לשלג, תיקים, הרבה מים, קצת אוכל והמון התרגשות. עולים על שני חתולי השלג המטפסים לאיטם בשיפוע החד חזרה לעבר הסלעים של פסטוקובה.
פורקים מחתולי השלג, מסביב הכול חשוך וקפוא. החתולים משאירים אותנו בשממה המושלגת ואנו אוספים את המשלחת ומתארגנים לטור שיתחיל לטפס לעבר הפסגה. דרור - הבחור הכי חזק במשלחת, שנפצע ממחבל מתאבד בטול כרם, אוסף את כל כוחותיו הנפשיים ומצליח להתגבר על החושך שמזכיר לו את הפציעה ואבישי (הנציג של המורדים החותים במשלחת - בדיחה פנימית) מברך את כולנו בברכת הדרך (בנוסח המלא וללא קיצורי דרך) וקדימה לדרך - מתחילים לצעוד במעלה האלברוס. השיפוע חד, קפוא בחוץ וקשה לדבר וכל אחד מכונס בעצמו. קשה להיכנס לקצב הקבוצתי האיטי - אבל אין ברירה! לכולם קשה!! ומי שקשה לו מאוד מאוד חייב לגייס כוחות נפשיים אדירים כדי להמשיך ולטפס הלאה.
לחלק מהמשתתפים כואבת הבטן, חלק מצליחים לכווץ ולהתאפק ולחלק הסוגרים גם משתחררים וזה פחות נעים (להם בעיקר). לאחר כ-5 שעות של טיפוס ועם הזריחה אנו מגיעים לאוכף שבין שתי כיפות האלברוס. הרוח חזקה, הקור מקפיא ומי שנדרש לשירותים (גם למספר 2) עושה זאת ממש בקרבתנו.
לאחר כחצי שעה של מנוחה והכנות - אין ברירה אלא לצאת לדרך. קשה להניע את השיירה ולהיכנס חזרה לטור המטפס, אחד המטפסים מחליט לפרוש (ואני מבין אותו) וזאת לאור בעיית גבהים ובטן כואבת במיוחד. אנו מצמידים לו איש חילוץ מקומי המוביל אותו למטה בבטחה עד לנקודה אליה יכול להגיע אופנוע שלג שייקח אותו חזרה לבקתה. אנחנו עושים צעדנו לאט, השיפוע חד, המדרון תלול ואנו מגיעים לחבל אליו נקשרים כדי לאבטח את עצמנו. קובעים סדר תנועה מאורגן - מחליטים מי עוזר למי ובאיזו דרך וממשיכים בטיפוס, כשכולם יחד בשיא הקושי - של מי שנעזר ושל מי שעוזר! 
וכאן מגיעה מחשבת הכפירה שלי! בשיא השיפוע בגובה 5500 מטרים, כשאנו קשורים לחבל אבטחה, אני מוביל את הטור המיוחד של הלוחמים מעמותת "אחים לחיים" ושגיבור המשתתפים אוחז בי מאחור, עברה לי בראש המחשבה הבלתי נתפסת: "מה עבר לך בראש כששכנעת את האחים לבחור ביעד המטורף הזה?". מאחור טור של 17 לוחמים שנפצעו ברגליים בפעילות מבצעית, ועכשיו נלחמים בגובה, בשיפוע, בקור, בדלילות האוויר ובעיקר בכאבים העזים ברגליים ובשאר חלקי הגוף הפצועים, מהצד מסתכלים עלינו כאילו "החלקנו על השכל", המדריכים המקומיים המומים מכוח ההישרדות והרצון ומאיך שהקבוצה מטפסת מגובשת יחד בשקט ובעוצמה עוזרים אחד לשני, מתחלפים בעזרה. מי שעוזר הופך לנעזר ומי שנעזר הופך לעוזר - כבר כתבתי: כולם בשביל אחד! ואחד בשביל כולם!! טור מטורף לגמרי עם אנרגיות של כור אטומי רוסי שהתפרץ ולא ניתן לעצור בו. וכך כאילו בקרב שלא הולך להיגמר לא מפסיקים לצעוד, צעד ועוד צעד ואנחנו מתקרבים לפסגה. לאחר 8 שעות של טיפוס שהחלו באמצע הלילה אנו מגיעים בשעה 11:10 לפנות הצהרים לפסגת ההר הגבוה ביבשת אירופה – אלברוס 5,642 מטרים!
האושר הוא אדיר, תחושה עילאית עם התרוממות רוח שלא ניתן לתאר במילים ואנחנו עשינו זאת! כולנו ביחד וכולם יחד!

ההתרגשות על הפסגה אדירה - פצועי רגליים שרק לפני כמה שנים נאמר להם ע"י בכירי הרופאים בישראל שאין סיכוי שיקומו מכסא הגלגלים, על ללכת אין על מה לדבר ואת פסגת ההר אפשר לראות בסרטים - אבל עכשיו נמצאים כאן על הפסגה - עייפים, כואבים ורצוצים - אבל כולם עשו זאת ובענק!
ולאד, גם בוגר משלחת קילימנג'ארו של "אחים לחיים" ופצוע מלבנון השנייה, שולף את דגל גולני ובדמעות יחד עם רועי שגם דומע מצטלמים על הפסגה. שלומי, שבאימון הראשון לא הצליח לטפס במדרגות, עומד זקוף וגאה על הפסגה עם הישג שלא ניתן לתאר. ורבים מחברי המשלחת מוציאים תמונה, דגל ובעיקר פנים ושמות של חברים שאיבדו בקרב - מעמד מרגש באופן אישי ובאופן קבוצתי.
בשבילי זו זכות ענקית להוביל את קבוצת הלוחמים הזו להישג של נצחון - נצחון הרוח והסיבולת על הנכות הפיסית - מדהים ומרגש. אנו מצטלמים והמטפסים לא רוצים לעזוב את הפסגה. אבל אין ברירה אלא לרדת למטה וסופת השלג עוד מעט מגיעה...

ועכשיו מגיע האתגר הגדול - לרדת בשלום למטה. חלק גדול מהמשתתפים גמורים, כילו את כל כוחותיהם בעליה, לכולם בעיות עם מתקני הרגלים ומעטים כמו ולאד (השני במשלחת), שנפצע קשה מאוד ממחבלים ברמאללה ומהראשונים שהותאם לו מכשיר ה-ExoSym שגם לאחר 8 שעות ועלייה קשה עוד נמצאים בשיא כוחם. קצב בירידה איטי, חלק לא יכולים לדרוך על הרגלים והצוות המקומי מחלץ בגרירה על השלג. אני נשאר בסוף השיירה עם כמה מהאיטיים יותר ולבסוף נשאר רק עם תמיר - גיבור אמיתי שפצוע בשתי רגליו ועכשיו מתקדם בקצב של 100 מטרים (אופקיים) בחצי שעה ועוד בירידה! זה יותר לאט מצב - אבל תמיר נמצא כבר מעבר לכוחותיו האחרונים, מגייס את כל מה שכבר אין לו וממשיך לצעוד (אירוע מרגש כשלעצמו).
הקבוצה מגיעה לאוכף ומחכה לנו, אבל אנחנו איטיים ובאוכף קור איימים והם מחליטים להמשיך ולצעוד כדי לא לקפוא למוות. תוך שעתיים הם מגיעים לחתולים שבאים לחלץ את הקבוצה ואנחנו, רק שניים, עדיין על ההר, צועדים בקצב של 100 מטרים בחצי שעה!
לאט לאט, ממש בקצב זחילה, עם מעט עצירות, הרבה דרבון והפחדה מהסופה המתקרבת ומכך שאם נישאר על ההר נקפא ונמות מקור (הרוב היה אמיתי), אנחנו צועדים - ממש בקצב של עקב בצד אגודל במורד ההר, כשאנחנו לבד לבד על ההר - אף משוגע לא נשאר כאן! 
לאחר כ-17 שעות מתחילת ההליכה חוזרים אלינו שניים מהצוות המקומי שבאים לעזור וחיש מהר אנו מובילים את הפצוע באלונקת שלג, על הגב, בגרירה עם חבלים, ממש בריצה במורד ההר עד לחתול שלג שטיפס חזרה להר כדי לחלץ אותנו למחנה חביות. עכשיו אפשר לנשום לרווחה - ניצלנו!
לאחר כחצי שעה של ירידה בחתול אנו מגיעים לקבוצה שמחכה לנו דואגת בבקתה. עכשיו כולם נרגעים. הכול טוב. ואפשר להתחיל וליהנות מההישג האדיר והבלתי נתפס שלנו היום! אין דברים כאלו!!

חוזרים הביתה...

למחרת היום אנו מתעוררים לבוקר של אופוריה. לאחר שירדנו מהפסגה – תחושת ההקלה והשחרור מהאחריות הכבדה היא אדירה, כל הקבוצה נמצאת בשיאה ולמרות הפצעים והכאבים הפיסיים ההישג האדיר גובר על הכול.
אנו מתחילים בירידה מטה. מעמיסים את חתול השלג בתיקים הגדולים, עוברים לרכבל הראשון שמוריד אותנו מהאזור המושלג, עוברים לרכבל השני שמוריד אותנו מאזור הקרחונים ולבסוף רכבל שלישי שמוריד אותנו עד לכפר אזהו שלמרגלות ההר. שלושה כלי רכב מחכים לנו למטה ולוקחים אותנו למלון בטרקסול שם אנו מתחילים  להחזיר את הציוד ששכרנו. מחלקים חדרים וקובעים לו"ז להמשך.
אבל קודם כל מקלחת! מדהים כמה שמקלחת פשוטה וחמה יכולה לעשות טוב לנפש וכמה שאפשר להעריך את ההנאות הקטנות שבחיים - מקלחת!!

ארוחת ערב עם טקס חלוקת תעודות ואנחנו האנשים המאושרים בתבל.
בין לבין אנו מצליחים למצוא טיסות למחרת למוסקבה על מנת לבלות שם יום ולילה. לפנות בוקר נוסעים חזרה לשדה התעופה של מינרל וודי ומשם בטיסת פנים למוסקבה - מגיע לנו קצת נופש.
מוסקבה - אולי העיר היפה בעולם, נקייה, הכול רחב ומסודר, מערכת של רכבת תחתית עם תחנות בעומק האדמה שנראות כמו מוזיאון. מבקרים בכיכר האדומה, בכנסיית הבצלים, בקבר החיל האלמוני וצועדים (לאט לאט) ברחובות העיר הרחבים עד לארוחת ערב בבית חב"ד - כזה פינוק לא היה לנו.
יש הטוענים (בבדיחות הדעת כמובן) כי ״דוק דודו התחיל את המסע בשולחן עם הטרפות, אבל סיים אותו עמוק עם הרב מחפוד״ ומנגד כי "חמי ראש יזמות אישית (וחובש כיפה ביום-יום) ניצל את המסע להנחת תפילין לראשונה בחייו מאז הבר מצווה".
חוזרים בצעידה דרך רחובות מרכז מוסקבה ונהנים מקצת תרבות ברחובות ובעיקר מרוגע ושלווה.
למחרת טסים ארצה ומתחילים לעכל את ההישג: טפסנו על פסגת האלברוס - ההר הכי גבוה ביבשת אירופה - 5642 מטרים! ExoSym גיבורים אלופים!


 

חמי רובין ותמיר מובשוביץ בראיון על עמותת ׳אחים לחיים׳ במסע לפסגת ההר הגבוה באירופה


  

תם ועוד לא נשלם!

תודה ענקית לחמי ולתמיר שבלעדיהם המסע הזה לא היה "תפור" בצורה מושלמת, תודה לדוק דודו ששמר עלינו, תודה לצוות המקומי שאף שהתקשה להאמין המשיך לצעוד איתנו, תודה ל"אחים לחיים" שהאמינו בנו והכי תודה לכל המטפסים שכולם יחד עזרו לכך שנגיע לפסגה. יישר כוח. אוהב אתכם!
ועוד מחכה לנו הסרט שצילם על ההר בני דויטש ועוד מפגש סיכום, שמן הסתם יהיה מרגש ביותר.
ועכשיו לתמונות מההתחלה:

אלברוס 2019 - תמונות מהיום הראשון לטיפוס



 

אלברוס 2019 - תמונות מהיום השני לטיפוס









 

אלברוס 2019 - תמונות מהיום השלישי לטיפוס

 אלברוס 2019-- יום הפסגה 5642 מטרים


הירידה מהאלברוס ועד חלוקת תעודות

סיום מפנק במוסקבה

 

תגובות

12 תגובות

1

אורח/ת - רועי גרינולד

20 באוגוסט ב 07:25

" מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ"
תודה עופר על הובלה בנחישות אומץ ובעיקר הרבה אהבה.

2

אורח/ת - אליוסף מ.

20 באוגוסט ב 11:37

סיכום ראשוני של הטיול:
הצליח לאתגר ולהביא את כלל הקבוצה כמעט לסף גבול היכולת מבחינה פיזית ומנטלית. באופן אישי זאת הפעם הראשונה מאז הפציעה שחוויתי מאמץ כזה ממושך ואינטנסיבי, ובזכותו הבנתי שעל אף הפציעה אני מסוגל לעשות כמעט הכל. בנוסף למדתי שמבחינה מנטלית אפילו התחזקתי בזכות הפציעה כך שהקשיים הפיזיים השונים נראו לי זניחים.
למרות שלא היה לי שום ספק שנגיע לשם, רגע ההגעה אל הפסגה היה מרגש ועוצמתי בטירוף. הרגשתי שיש פה הרבה יותר מעלייה להר גבוה מאוד. שיש פה אוסף של סגירות מעגלים, של ניצחונות על קושי ועל כאב, של קפיצות מדרגה ענקיות בשיקום האישי של כל אחד מאתנו. חבורה של אנשים שלכל אחד יש את הסיפור שלו והמשמעות האדירה שהפסגה הזאת מעניקה לו. כששרנו את התקווה לא הצלחתי לשיר מרוב דמעות והתרגשות. החיבור של כל זה יחד עם ההמנון הלאומי וכל מה שהוא מסמל עבורי, החיבור לארץ לעם ולמדינה. שבגללם/בזכותם נפצענו והגענו למצב הזה ויחד עם זאת רק לשם אני רוצה לחזור ובאמת מרגיש שייך.
תוך כדי השיר חלפו מולי 5 השנים האחרונות. הפציעה בצוק איתן והשיקום על שלביו השונים והיה עוצמתי ממש לחשוב על הדרך שעברתי מאז ועד הרגע הזה, בו אני עומד על הפסגה המשוגעת הזאת אחרי שעליתי לשם עם הרגל הפצועה. אין לי ספק שזאת חוויה משמעותית שתלווה אותי ותיתן כוחות בשלבים רבים בחיי.

3

אורח/ת - תמיר ק.

20 באוגוסט ב 11:40

יצאתי לאלברוס על מנת לאתגר את עצמי מבחינה פיזית, ציפיתי לקושי ולכאבים ברגליים. כבר ביום הראשון היה לי לא קל אבל התגברתי, היום השני והשלישי היו גם הם קשים אך במסגרת הקושי האפשרי. ציפיתי ליום האחרון כיום המאתגר ביותר. ברור שהמאמץ ביום האחרון חרג מגדר הקושי הסביר, עברתי לחלוטין את המאמץ שהייתי צריך להשקיע וכך הגענו למצב של סיכון חיים שחבל שהגיע. למרות זאת מדובר בחוויה משמעותית, מרגשת ביותר, באתגר פיזי, בחיבור אדיר בין החברים, חוויה שלא אשכח.
אני רוצה להודות לעמותה, לחמי ותמיר על החוויה המרגשת, על האפשרות לאתגר את עצמך יותר, על הארגון והדאגה, על העבודה הרבה והקשה שברור שיש ברקע על מנת להפיק כזה טיול איכותי ומושקע לקבוצה מאתגרת. כל הכבוד!

4

אורח/ת - שלומי ק.

20 באוגוסט ב 11:46

תקציר אתגר הטיפוס לאלברוס
ראשית ברצוני להודות לעמותה והאנשים המובילים את הפרויקט הרפואי שנתנו לי את האפשרות לחיות חיים איכותיים יותר ועם פוטנציאל גדול יותר ממה שהיו קודם לסד ה ExoSym, הסד אפשר לי להעז לחלום על אתגרים שלא יכולתי לדמיין מחוץ לחלומות, למרות רגרסיה שחלה בשנה האחרונה לא רציתי שההזדמנות שהעמותה נתנה לחברים בתוכנית תחמוק מבין אצבעותיי וכך התמדתי להגיע למפגשי ההכנה, אך ללא אפשרות להתמיד בהכנות עצמאיות עקב מצבי הרפואי, הגעתי לאתגר מתוך ידיעה שחומרת פציעתי וכושרי הגופני יעמדו לי לרועץ לעומת האחים, אך כמותם יש לי כוח רצון עז לסיים את האתגר בהצלחה, רק שאצלי הוא ימלא חלק נכבד.
כך קרה שכל יום במסע הטיפוס נשרכתי מאחור ולמרות הקושי הרב, בנחישות ובעידוד האחים סיימתי כל יום בקו הסיום, כשבראשי המשפט 'יום שהתחלת הוא יום שסיימת'. יחד עם זאת התבוננתי בכל אחד מהאחים עם הקשיים שאיתם הוא מתמודד ושאבתי מכך כוחות להמשיך, לא פחות חשוב הוא שהסתכלתי קדימה יום טיפוס אחד בכל פעם והשכלתי להסיק מסקנות וליישם לקחים בטיפוס שביום הבא. כל יום טיפוס הביא עימו קשיים שונים עבורי שמהם למדתי או התחשלתי.
היום הרביעי: יום הפסגה לווה במחשבות רבות ובשיחות חולין עם האחים, לרוע מזלי לא הרגשתי בטוב וחששתי מההתמודדות, אך בהמשך השלמתי עם כך והפנמתי שאצא ליום הטיפוס על הפסגה ומאותו רגע חיכיתי לרגע הזה בהתלהבות, לשמחתי הוצבתי בראש הטור יחד עם שני אחים שסובלים מפציעות בדרגת חומרה גבוהה וזה העיף אותי קדימה, בהמשך נתקלתי בקשיים ובסיטואציות לא פשוטות עימן התמודדתי בהצלחה, ובראשי קיננה המחשבה שכל עוד שהקבוצה ממשיכה מעלה אני איתם, וכך מצאתי את עצמי יחד עם חבורה של אנשים נדירים שלא יודעים מה זה לוותר, עם יתרון שהם יודעים איך להתמודד עם קשיים פיזיים ומנטליים מטפסים יחד כקבוצה עד לפסגה לאחד מהרגעים העוצמתיים והמרגשים בחיי, להיות חלק מחבורה ייחודית מיוחדת ונדירה לשיר את התקווה יחד איתם בקול רועם לאחר טיפוס מתיש בגובה 5,642 מטר חיבר אותי לסיבה שבגללה נפצעתי בשירות הצבאי- השירות למען מדינת ישראל. אחד הדברים שהניעו אותי מעלה ובחזרה מטה ברגעים לא פשוטים של התמודדות עם תשישות, תופעות מחלת גבהים שונות, כאבים בגפיים, בגב ועוד, הייתה המחשבה על בנותיי והמסר שברצוני להעביר להן
'לא לוותר בקלות על החלומות ולהשיג דברים נשגבים גם אם הם מחוץ לאזור הנוחות'.
עם הגעת כולנו לבקתות בשלום חשתי בסיפוק הרב.
אחד הדברים שהחוויה הזאת תרמה לי היא תזכורת לשלומי הישן שפרח כאשר התנאים החלו להיות קשים, כך שלמרות התשישות, הכאבים וטשטוש ראייה, הייתי ממוקד מטרה להגיע בשלום ובבטחה לבקתה למרות המעמסה הפיזית והנפשית הגדולה.
לסיום אני רוצה להודות לעמותה על החלטתה להעניק לנו את האתגר, לתמיר שארגן וסייע בכל, לחמי ולעופר אוגש (הנדיר).
תודה על ההזדמנות שנתתם לנו, על האמון בנו והבטחון שהשרתם, וכמובן לאיש מיוחד במינו הצלם בני דויטש שהיה מעבר להיותו צלם לאחד מהקבוצה, דאג ודחף.

5

אורח/ת - דרור ז.

20 באוגוסט ב 11:53

זה היה מסע חזק מרגש ועוצמתי. כבר מההתחלה עוד בטרם טסנו אל היעד הבנתי שמדובר בחוויה מטורפת ומשמעותית. אתגר פיזי ונפשי להתמודד לא רק עם הטבע אלא גם מול היכולות שלי ולמתוח את הגבולות של עצמי.

ואכן כך היה, מאז ההגעה לרוסיה, דרך הפרק הראשון ועד היום האחרון הרגשתי שאני מתמודד בטירוף מול היכולות שלי. בשני הטרקים הראשונים הרגשתי שהיה קצת קושי אבל הצלחתי להתמודד אתו ואפילו לעזור לאחרים. כשהגענו ליום השלישי שם כבר חטפתי את הכאפה הראשונה, התחלנו בגובה 3800 מטרים וטיפסנו עד 4800, התחלתי להרגיש מה הכוונה ב"חוסר חמצן", כל צעד הופך לקשה יותר וכבד יותר, אבל המשכתי והתמודדתי, סיימנו את היום השלישי ואז הגיע שבת, האווירה הרגועה של שבת עשתה לי טוב בנשמה, הבנתי את המשמעות של שבת מנוחה, לתת לגוף להירגע ולנשום קצת רגע לפני שאני נותן לו עוד מכה אחרונה בטיפוס לפסגה.

ואז הגיע מוצ"ש, הגעתי מרוגש לחתול השלג, מלא בציוד חם מכף רגל ועד ראש, שכבות ועוד שכבות. והנה אנחנו מגיעים ל5000 מטרים ומשם מתחילים. על ההתחלה חטפתי קוצר נשימה, והיה לי קשה לזוז, אבל אז הגיעו עופר ובני ולימדו אותי איך לנשום כמו שצריך. לאט לאט סיגלתי לעצמי תנועות שמתאימות לגובה. צעד אחר צעד, הליכה איטית, חושך מוחלט. נשימה עמוקה כל כמה צעדים. לאט לאט הגענו אל האוכל. שמעתי חברים אחרים שסובלים ממש, חלק חטפו כבר מחלת גבהים, ואני קיוויתי כל הדרך שלא יקרה לי כלום. והמשכתי, מסתכל קדימה וסומך על עופר שיוביל אותנו אל הפסגה בשלום.

וכך היה. הגענו לפסגה, תשושים ומרוטי עצבים, נעמדו ליד השלט והתחלנו לשיר התקווה, מה זה לשיר, לצרוח את התקווה. פתאום פרקנו את כל האדרנלין שעוד נותר לנו. מין פרץ עוצמה חזק כזה של הרגשה שאנחנו עשינו את זה, הגענו לפסגה הגבוהה ועשינו את הבלתי אפשרי.
זה היה רגע מרגש ועוצמתי שלא משנה כמה אכתוב עליו, אי אפשר להעביר את תחושת הניצחון הזאת.

אבל.... לכל עלייה יש ירידה בסוף, ואחרי שסיימנו את הטקס היינו צריכים ללכת בחזרה את כל הדרך שעלינו. הפעם אפשר קצת יותר מהר כי המאמץ בירידה פחות קשה, אבל פתאום התחלתי לחוות את עוצמת ההר. תוך כדי הירידה התחילו לי בחילות והתקפים, לא הבנתי מה קורה לגוף שלי. חוסר בחמצן עושה את שלו ואני מרגיש שהגוף שלי קורס. אני פתאום חוטף התקף פוסט טראומה ומרגיש שאני נחנק ועומד למות. ברגע האמת כשהתחלתי לרעוד, תפסו אותי בני ורפי וניערו אותי קצת, עזרו לי לנשום וליוו אותי בחלק מהירידה, עד שהגענו לעצירת הביניים. עצרתי על השלג והתיישבתי, ופתאום ראיתי שכולם מסביב מרגישים תשושים ומפורקים כמוני, הבנתי שאני לא יכול להישאר במקום הזה ואני חייב להמשיך הלאה, במזל קיבלנו מזג אוויר נאה ללא סופות וזה עזר לי לקום במהירות ולהתחיל בהליכה מהירה לכיוון החתולים שיפנו אותנו למגורים. הלכתי והלכתי מהר מאוד, בניגוד לעלייה שהייתה איטית ומבוקרת, כאן הלכתי מאוד מהר כיוון שהבנתי שאני חייב להגיע לפינוי מהיר.

אחרי כחצי שעה של הליכה אני קולט מרחוק את החתולים ומגביר קצב, מהר מהר עד שהגעתי. הרגשתי שהגעתי למקום מבטחים ועכשיו אפשר לפנות אותי בשקט.

עברתי מסע מדהים, 4 ימים שהתנקזו ליום אחד של טיפוס קשוח ואימתני, הרגשה של אושר של חוזקה, אבל תוך כדי הבנה שהטבע חזק מהאדם. ומחלת הגבהים שחטפתי היא חלק בלתי נפרד מהחוויה ולכן אני מסתכל לאחור באור חיובי על הדבר. על זה שהצלחתי כנגד כל הסיכויים לטפס ולהגיע לפסגה, ועל זה שלקחתי אחריות על עצמי שהבנתי שהטבע חזק ממני ואני צריך להסתגל.

אני רוצה בנימה זו להגיד שהעמותה היא בשבילי משפחה, ולראות את האחים שלי עוברים איתי את המסע המשמעותי הזה, עם כל הרגעים הקשים וגם אלו המשמחים, ומסיימים את המסע בענק, היה שווה לי הכל.

אחים לחיים זו משפחה וזה כבוד גדול עבורי שנבחרתי לקחת חלק במסע הזה.

6

אורח/ת - אבישי ע.

20 באוגוסט ב 12:03

המסע שלי לאלברוס,
אני ממש לא יודע מאיפה להתחיל-
מרגע הפציעה,
מהכניסה למשפחת אחים לחיים,
מהפגישה הראשונה עם דודו בפרויקט הרפואי,
בנסיעה עם ג'ואל לאורתופד בניו יורק,
בטיסה לסיאטל להתאמת המכשיר,
באימונים בבית האחים,
בחשיפה לאתגר,
באימונים לקראת האתגר בשנה האחרונה,
בטיסה למרגלותיו של ההר,
בכל יום שעבר,
בהגעה לפסגה,
או בירידה מההר..
כל שלב גדוש במחשבות ובהכנות פיזיות ובעיקר נפשיות.
אני יושב פה אחרי ועדיין לא מעכל מה אבישי ע. עבר.
היו לי המון חששות האם אני מסוגל, איך יהיה ואיך אתמודד עם זה.
אולי אני קופץ גבוה מדי?
אבל כנראה שבחבורה שכזו לא היה מקום לחששות כאלו בכלל.
אני רק יודע להגיד שנפלה בידי הזכות לעבור מסע כזה ולחוות אותו עם חבורה מופלאה שכזו!
אין לי ספק שזו נקודת ציון בחיי, במיוחד לאור העובדה שאני מרגיש הרבה יותר חזק, פיזית ובעיקר נפשית, בהשוואה למה שהייתי לפני כן ומוכן לכל אתגר בחיים.
ובאמת הדבר הכי חשוב זה תודה לכל החבורה המופלאה ותודה גדולה למי שטרח והאמין בנו והוציא לפועל את כל הדבר המדהים הזה ותודה אחרונה לעמותה המדהימה הזו שאין לה גבולות בכלל.
כמה אני אוהב מעריך ומוקיר.

7

אורח/ת - רפאל ק.

20 באוגוסט ב 12:25

בתחילת הדרך כשאמרו שהולך להיות מסע טיפוס, שמחתי מאוד אבל חשבתי שזה יהיה עוד טיול ושזה לא יאתגר אותי יותר מדי וממש אבל ממש לא ציפתי למסע המטורף הזה.
קודם כל היינו קבוצה מטורפת, הייתה אחווה אמיתית וחזקה בין כולנו וזה היה מדהים.
במהלך האימונים כבר הבנתי שאני הולך לעזור לאוהד ומבחינתי תמיד זה מה שישב לי בראש.
במהלך ימי הטיפוס הראשונים עזרנו לאוהד ולאט לאט פחות חברים הצליחו לעזור (באמת זה הלך ונהיה ממש קשה).
בשבת ישבתי המון ליד ההר ובאמת הבנתי שהולך להיות מאוד קשה לכולם ושאוהד יצטרך אותי מאוד וראיתי כמה העלייה טלולה וקשה.
ניסיתי להתכונן מנטלית כמה שאפשר שאני הולך לעשות הכול שאוהד יעשה היסטוריה ויגיע לפסגה.
כל ההקדמה הזאת על אוהד כי באמת כל החוויה שלי עברה דרכו ובאמת גיליתי בעצמי כוחות ששכחתי שקיימים בי ומצאתי עוד המון כוחות חדשים. אין לי מושג איך הצלחתי לדחוף כל כך חזק ולא להתפרק אבל הפתעתי את עצמי מאוד.
ברגע שהגענו לפסגה חיבקתי את אוהד והרגשתי שזה אחד הרגעים הכי משמעותיים בחיים שלי.
אין לי מילים להביע כמה אני גאה בעצמי ובקבוצה הזאת, אני באמת בעננים ואסיר תודה לכולכם על ההזדמנות הזאת.

8

אורח/ת - וולד ק.

20 באוגוסט ב 12:30

המון מחשבות וציפיות ליוו אותי בהכנות למסע הזה. אני באמת מאמין במחשבה מייצרת מציאות .לפני 5 שנים השתתפתי במסע הראשון לקילימנג'רו זה היה בשבילי חוויה מהסרטים הייתי בהיי הרבה זמן אחרי החזרה .התחלתי לחפש מה עוד אפשר לעשות כדי לזכות בתחושות האלה של יכולת בטחון עצמי ומסוגלות לכבוש יעדים. ראיתי את הר האלברוס באתר של עופר ומאז אני מכושף, החיים דינמיים התחייבויות כספיות ועבודה ואז נולדה לי בת ראשונה וברוך השם גם בת שניה ולא הצלחתי להגיע לאלברוס. כל הזמן עקבתי אחרי עופר והאתר שלו, אמרתי אני לשם אגיע. העמותה מאז ומעולם משמשת לי ככתף בדיוק בזמן הנכון וברגעי משבר, אני נמצא בנק' זמן מאוד לא סימפטית גם בחיי האישיים וגם בלחצים בעבודה. הייתי מוכרח לתת אויר לנפש שלי, לא הצלחתי לשאוב כוחות או שקט נפשי מאף חופש רגיל. כפי שכבר אמרתי תמיד העמותה מגיעה ונכנסת לחיי בדיוק כשאני רגע לפני לשבור את הכלים וזה פשוט מדהים, בלימודים היה לי קושי גדול ואז העמותה הייתה שם. אחר כך התחלתי תפקיד חדש ללא ניסיון מספק ורצון להוכיח שאני מישהו אחר כנראה, שוב העמותה הייתה שם. אחר כך הייתי בתקופת ביניים ובדיכאון ושוב העמותה הייתה שם והנה היום העמותה שם ובגדול .
המסע הזה, שלפי דעתי, גם אחרי הר החרמון לא באמת הבינו מי נגד מי ומה הולך לקרות , הוא תצוגת תכלית להצבת יעדים וחלומות יותר גבוה ממה שאתה מסוגל לדמיין.
המסע הזה היסטורי מיוחד מטורף, כל הסופרלטיבים נכונים. אבל היכולת של אנשים עם מוגבלות פיסית להוכיח לעצמם ולעולם שהכל בראש נותן לי אישית כוח מחודש ודרייב אדיר להמשיך בדרכי ולא לוותר לרגע לא לעצמי ולא לסובבים אותי. יש לי משפט שסבתי תמיד אומרת לי אותו : "את הדרך ינצח מי שממשיך ללכת". אני מאחל לעמותה לקבוצה ולי לא לעצור ופשוט לתת להישגים שהשיגו עד היום את הכבוד הראוי להם וכבר היום להציב יעדים חדשים ומטורפים כאשר הם עדיין באופוריה.
עצם העובדה שאוהד הגיע לפסגה מלמדת שאסור לוותר על אף איש או פצוע ובסוף כדי להתמיד בדרך הארוכה, לא מספיק להיות חזקים פיסית חובה לרכז את המחשבות להכין את כל הכוחות הנפשיים שבך ופשוט ללכת קדימה. תודה על התחושות החוויה והפלטפורמה, האנשים בקבוצה מכניסים בי כוחות אדירים ומזכירים לי כמה הכל שברירי ונדרשים/מחייבים לנצל עד תום את החיים והעובדה שהם כן הם אלו ששרדו וצריכים להמשיך את דרך חבריהם שכבר לא בעולם הזה ואינם יכולים.
תמיד לקחת ללב אבל לא לתת למילה או חוסר אמון של מישהו לשבור אותם.
אוהב ומעריך אחד אחד. תודה לחמי תמיר דודו ועופר שעשיתם את המסע הזה כל כך מרגש ואמוציונאלי בעבורי בפרט ולקבוצה בכלל. מת כבר לדעת איזה עולם תרצו לכבוש הלאה.

9

אורח/ת - שמעון ואוהד ב.

20 באוגוסט ב 12:38

שלושה ימים מאז שחזרנו מהמסע לאלברוס, הגוף נחת, אך הראש עדיין שם.
החוויה שעברנו הייתה כל כך עוצמתית, ייחודית רצופה רגעי קושי ומשבר ומאידך רגעי אושר ורוממות רוח, דבר היוצר קושי בתיאור החוויה למי שלא נכח בה.
רגעי שירת התקווה יחד בפסגת ההר עם גרון חנוק ועיניים דומעות ילוו אותנו עוד שנים רבות, כך גם מגע היד התומכת מאחור של האחים שליוו את אוהד צעד צעד עד לראש ההר .
לא קשה היה לזהות את תביעת ה DNA, של האחים בכל שלב , תכנון המסע לפרטיו, הציוד המוקפד, הדאגה האינסופית לפרט, התמיכה , העטיפה בחום וההתנהלות שכולה הייתה באסרטיביות אך עם ים של דאגה ואהבה .
הליהוק של בעלי התפקידים היה מושלם, הן של אוגש המוביל, הן של בני הצלם המוכשר, הן של דודו הרופא האח האהוב, והן של חמי ותמיר המופלאים שעשו עבודה מדהימה לאורך כל המסע.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לכם על ההשקעה הרבה, על ההזדמנות הייחודית, בלעדיכם מסע זה היה נשאר בגדר חלום רחוק עבורנו.
חיזקו ואימצו והמשיכו בפועלכם המבורך, יצרתם את אחד הסטארט אפים החברתים הטובים במדינה אם לא הטוב מכולם.
באהבה
אוהד, שמעון , וכל המשפחה.

10

אורח/ת - ראובן מ.

20 באוגוסט ב 12:39

מסע שהוא תהליך מלווה בהרבה חששות והטלות ספק ותקוות .
מסע של חברות ועוצמות ותמיכה הדדית.
מסע שהביא אותי באמת אל הקצה שלא היה לי מושג שאגיע אליו.
התמודדויות שמעולם לא חוויתי וספק אם אחוה אי פעם לטוב ולרע .
קצת קנאה על כך שלא הצלחתי להעפיל כמו כולם עד הפסגה אך מצד שני הבנה מאוד עמוקה ויציבה שלא הייתה עבורי דרך אחרת.
שהקשבתי לעצמי ולתחושות הבטן שלי (תרתי משמע) והפסקתי את המסע שלי בנקודה שכנראה הייתה צריכה להיות.
רוצה להודות לכל המארגנים חמי תמיר עופר לאלה שנתנו יד לרועי לערקי ודודו.
אני חושב שהמאמץ היה קצת מעבר לגבולות הסביר.
ואולי בעתיד יש להתאים את המאמץ לאוכלוסייה כדי שהרגשת הסיפוק תלווה גם בהנאה מהמסע עצמו ולא רק מסיומו.
היו רגעים שהיה לי חשש שהעסק קצת נהיה יותר מידי מסוכן וללא שליטה כי בסופו של דבר כולנו נתונים לחסדי מזג האויר ואמא טבע.
שוב תודה על מסע אחר.

11

אורח/ת - זיו א.

21 באוגוסט ב 14:54

ההכנה למשלחת הייתה מורכבת מצד אחד, שילוב של עבודה וחיים עם אימונים לא שיגרתים בשעות מורכבות, אך מהצד השני, חוויה והזדמנות להכיר לעומק את האחים למשלחת והזדמנות להבין מול מה אנו עומדים.
אירוע ההכנה, ערב המפגש המסכם לפני המסע היה מהול בלחץ ובהתרגשות. הרגשתי עמוק בפנים שאני מוכן אבל חושש לא להצליח לעמוד בציפיות של עצמי ולהתאכזב.
ככל שהזמן עבר, כך התחיל לעלות בתוכי חשש כי הגוף שלי ואף הנפש לא יצליחו לעמוד באתגר. הרגשתי כי לקחתי על עצמי משימה גדולה מידי. ראיתי כי לאורך ההכנה למסע לא התאמנתי מספיק, לא מילאתי את הדרישות בצורה מלאה ופספסתי מספר אימונים (לא מעבר למותר קריצה קרציה).
יום המסע הגיע והפחד התחלף עם התרגשות רבה, במיוחד לאחר שנפגשנו כל חברי המשלחת יחד, משהו התחיל להתעורר ולפמפם בתוך הורידים שלי, הדופק עלה והרגשתי בלתי מנוצח!
היום הראשון של המשלחת היה רגוע, הגענו לאחר דרך לא קלה, התחלנו להתמקם ועדיין לא הרגשתי כי אנו עומדים בפני אתגר עצום. ההרגשה של להיות ביחד כל הקבוצה תרם את חלקו והייתה אווירה מאוד מעודדת ומחזקת.
היום הראשון של הטיפוס עצמו היה יום מאתגר, התחלתי להבין פיזית כי האתגר ממשי וכי הוא לא הולך להיות קל. לצד זאת, האזור בו "טיילנו" היה מדהים מלא ירוק בכל פינה ולמרות שהיה קשה לנשום לקראת סוף העלייה הנוף היה משגע. סיימתי את ההליכה עם כאבים במספר נקודות ברגל הפצועה, אך לצד זאת, הבנתי מה לעשות בשביל שזה לא יכאב יותר מידי ביום הבא.
היום השני התחיל לא בצורה הטובה ביותר, הגשם החזק והקור לא תרמו למצב הרוח שלי. הגיחה ההרגשה בשנית כי האתגר גדול עלי. לאורך כל ההליכה לא הרגשתי כי הקור הוא ששובר אותי אלא החוסר נוחות לצד הקושי בנשימה. הבעיה הייתה שמצד אחד היה לי קר והגוף ניסה להתחמם, ומצד שני, היה לי קשה לנשום. הצלחתי לסיים את היום ללא כאבים מיוחדים, אך התחלתי לחשוש מהימים הקרובים.
היום השלישי היה היום ששבר אותי. עוד לפני שהתחלנו ללכת המעברים היו מתישים, הרגשתי סחוט עוד לפני שהתחלנו באמת ללכת, בעיקר מכיוון שהנושא לקח המון זמן והשקעה וגם המעבר מגובה יחסית נמוך לגובה יותר גבוהה בצורה מאוד מהירה. עד שהגענו למעלה ופרקנו את כל הציוד היינו צריכים להתארגן מהר ולצאת לדרך, הדבר הגיע מהר ויצא מהר והיה לי קשה לשנות בראש את הסוויץ' ולהתכונן נפשית להליכה. התחלנו ללכת ולקראת אמצע ההליכה התחלתי להרגיש לא טוב, הבטן כאבה, הראש התפוצץ ובעיקר הרגשה חוזרת של חוסר באוויר. ניסיתי לשמור על קצב אחיד, ניסיתי למצוא את השלווה ולהיאחז באנשים סביבי אבל התחילה סופת שלגים והיה עוד יותר קשה. כל צעד התחיל להיות מאמץ גדול והתקשיתי למצוא את המקום הנוח שלי, אפילו דודו שם לב כי אני במקום לא טוב. למזלי ההליכה הסתיימה כשעוד נותר בי כוח והצלחתי לחזור בשלום למחנה. מזל גדול היה שהיו לנו למעלה מ-24 שעות של מנוחה בהם ניצלתי כל דקה לנוח ולהתרגל לגובה.
יום המנוחה היה היום הכי מדהים שיכולתי לבקש, גם היה זמן להתאקלם וגם היה זמן לדבר עם החבר'ה ולשתף בחששות ולקבל קצת חיזוקים ועידודים לקראת הבא ביום שלאחר מכן. נאחזתי בכל עידוד ובכל תמיכה ואף המכתבים שקיבלתי מאמא ומבת הזוג שלי נתנו לי כוח להמשיך לפסגה.
היום הרביעי, יום הפסגה, תחילת היום הייתה החלק כמעט הכי קשה. לקחת לי זמן להתאקלם לגובה כמו שחששתי, אך לאחר שזה הגיע ועבר והתחלנו ללכת נכנסתי לסוג של טרנס, אולי בכלל שזה היה כך מאוחר שהגוף שלי עוד לא הבין איפה הוא. התחלנו ללכת וההליכה הייתה יחסית נוחה, כמעט הצלחתי להחזיק מעמד עד שהגענו לאוכף, שם אנשים התחילו להראות קושי וגם אני. ניסיתי לקבל אנרגיה מהחבר'ה אבל כולם הראו קושי וחשש והתחלתי לפחד שאני לא אצליח לסיים את המסע. אחרי עידוד מאוד מאוד חזק של דודו ודחיפה של עופר ועוד אח יקר שדחף לי שוקולד ואני לא זוכר מי, הצלחתי להוציא את עצמי מהמקום הזה ולדחוף להמשיך. עוד צעד ועוד צעד והתקרבנו עוד קצת לפסגה.
ההליכה הרגישה לי כמו נצח אבל הצלחנו להגיע לפסגה. הרגשתי הקלה עצומה ובמיוחד הגשמה שהצלחנו להגיע עד לפסגה שאנחנו שם!!! מי האמין שככה זה יהיה שפשוט הצלחנו וכולם דחפו וכולם נתנו עבודה וכולם היו שם אחד בשביל השני, לי היה קשה להאמין בכמה נקודות בדרך אבל הצלחנו!
לאחר שיחד קצת האדרנלין ושהבנו כי צריך לרדת פה נשברתי באמת. לאחר שהבנתי שצריך לרדת חזרה לאותה נקודת התחלתי נפלתי, הרגשתי כי אין בי כוח להמשיך כי נתתי את הכול עד לפסגה ועכשיו אין עוד כלום. הרגל כאבה, הראש התחיל לאותת כי נגמר והגוף ביקש לנוח. עוד צעד ועוד צעד והדרך התארכה ונקודת הסיום פשוט לא התקרבה. הגענו חזרה לאוכף, חיכינו שם לשאר הקבוצה והתחלנו להישבר, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל יותר. קבוצה של שורים התחילו ללכת ואני מנסה להידבק עליהם, שוב ממשיכים ללכת צעד אחר צעד, ושוב הדרך פשוט לא מפסיקה. ביקשתי הפסקה אמרתי שהגוף שלי לא מסוגל, עצרנו אך הייתי חייב עוד, אמרתי להם להמשיך ופשוט נשענתי על השלג ואמרתי שדי. בני הגיע חצי מיובש ואמר לי קדימה חייבים להמשיך אתה לא יכול להישאר כאן כך, הוא הרים אותי ודחף והמשכנו ללכת עד שראינו את הסוף, הוא היה כל כך קרוב אך כל כך רחוק.
בני ואני המשכנו ללכת יחד עם תמיר, ממשיכים צעד אחר צעד עוד קצת ועוד קצת וה-"חתול" מחכה לא זז, אך גם לא מתקרב. תמיר המשיך בשלב מסוים, הלך לבדוק מה עם כל השאר, ואני ובני המשכנו כל שנייה עוצרים לאפס את הנשימה ולהרגיע את הדופק. מי היה מאמין שהצלחנו, העלייה הייתה קשה בראש כי זה היה מאבק של הגוף והנפש מול ההר, אך הירידה הייתה עינוי של ממש של הגוף מול הגוף וכל צעד הרגל צועקת והראש מתפוצץ והריאות זועקות לחמצן, אך בני לידי מרגיע ודוחף עוד צעד ועוד אחד. בסוף הגענו שלמים, בריאים ומרוצים, הצלחנו במשימה כך או כך הגענו לפסגה וחזרנו וזה כל העניין.
ההרגשה הייתה לא קלה, החששות היו קצת מוצדקות, אבל בשורה התחתונה כבשנו את היעד הגענו לפסגה וחזרנו בשלום. אין מרוצה ממני, הסיפוק העצמי ותחושת האחווה של המסע תמיד אזכור והיא תמיד תלווה אותי. זו ההר הראשון שכבשתי פיזית ומקווה שלא האחרון, אך זה ההר שתמיד אזכור בזכות האנשים שהיו לצידי כשהיה קל ובמיוחד כשהיה קשה.

12

אורח/ת - חמי רובין

21 באוגוסט ב 14:59

אלברוס 2019, מחשבות ותחושות ראשוניות.

יצאנו אל המסע המפרך הזה 16 לוחמים בהדרכתו של עופר אוגש שמלווה אותנו מספר שנים בפרויקטים ייחודיים ולאתגר הייחודי הזה הצטרף האיש והמצלמה בני דויטש.

קבוצת הלוחמים הזו יש לה מכנים משותפים רבים אבל שניים מהם הם הבולטים במיוחד.
1. לוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית וכיום חברים בעמותת ״אחים לחיים״.
2. כולם סובלים מפגיעה משמעותית ברגליים בעקבות הפציעה.
בנסיבות האלו נפגשנו לראשונה לפני כמעט שנה להתחיל להתאמן לקראת האתגר, ״אתגר האלברוס״, להביא 16 לוחמים עם פגיעות רגליים להר הגבוה באירופה.

הטיפוס היה קשה, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.
אבל בפעם המי יודע כמה הוכיחו הלוחמים שהבלתי אפשרי הוא רק עוד שלב בהשגת היעד הקרוב.

היה קר, היה תלול, היו סופות, היו גשמים, היו רגעי משבר שהגוף איים לקרוס.
אבל כל זה יכול לרגש אולי את מי שהגיע כדי לכבוש את פסגת ההר. החבורה הזו באה לכבוש משהו אחר לגמרי, הם באו לכבוש את עצמם.
ההר רק היווה את ההשראה והיה מעין טריגר בכדי להשיג מטרה זו.

ההגעה לפסגה התאפשרה רק בזכות דבר אחד, זו לא הייתה קבוצה של יחידים שבאו לטפס יחד הר. זו קבוצה של לוחמים שטיפסו יחד כאיש אחד, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. פעם זאת יד שדוחפת מאחור בעליה תלולה, פעם זאת מילה טובה אחרי עוד החלקה על הקרח הקר, ופעם זה חיבוק בלי להוציא אף מילה.

בפסגת ההר בגובה של5642 מטר, עמדנו כולנו שם פעורי פה, כמעט בלי נשימה מסתכלים אחד לשני בעיניים ופשוט נופלים זה לזרועות של זה ובוכים. בכי של התרגשות, בוכים מתרגשים וכמעט ולא מאמינים.

אחרי הסדרת נשימה קצרה הצטרפה לבכי שירת התקווה העוצמתית שהרעידה את ההר כולו.
18 גברים עמודים על פסגת ההר הגבוה באירופה ובוכים, ויש להם את כל הסיבות שבעולם לעשות את זה.
ירדנו מההר קצת יותר פצועים בגוף, אבל הרבה יותר שלמים בנפש.

עמותת ״אחים לחיים״ כבר 11 שנים מסייעת ללוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית, לעמותה הצטרפה היום אבן דרך היסטורית שעוד תשמש כהשראה לרבים מאחינו הלוחמים. ״אחים לחיים״, אלברוס 2019.
אבישי, רועי, שלומי, זיו, ראובן, אליוסף, וולאד.ק, תמיר.ק, דרור, דודו, וולאד.ג, רפאל, אוהד, שמעון, תמיר.מ, בני ועופר. תודה!