יומן מסע פורץ דרך - רומניה, סתיו 2021

כשיוצאים למסע שכזה במדינה שהיא מהרבה בחינות קיצונית, לדוגמא החיים בבוקרשט או ברשוב לעומת החיים בכפר או ביערות, או הקיץ הכייפי לעומת החורף הקשוח וההפכפך מאוד כבר מהסתיו. וגם אנחנו חשנו את הקיצוניות - אנחנו נחתנו בבוקרשט לאחר שלא ירדה שם טיפת גשם במשך שלושה שבועות, אבל איך שנחתו בבוקרשט התחיל לרדת גשם במשך 14 שעות רצוף ללא הפסקה, מה שאומר שהצירים הולכים להיות... כיפיים בטירוף...? וזה עוד כשלא ידענו שהטיפוס שתכננו ל-1000 יסתיים ב-2250 מ' מעל פני הים כאש הקרקע תחתינו קפואה ומאתגרת.

אבל אם נחזור להתחלה לרגע, איך הכל התחיל: העלנו הזמנה למסע (ממש כמו עכשיו) ובה קראתי לנהגים מיומנים בלבד להצטרף למסע פתיחת צירים שלנו ברומניה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מיוסי אוברגוט שהעביר אותי לישראל חייקין שהודיע לי שתוך שבוע יש קבוצה למרות שלא דייק כי תוך 3 ימים הייתה קבוצה מלאה של 17 נהגים. וחשוב לציין שוב נ ה ג י ם !

לפרטי המסע הבא לרומניה - ינואר 2022 הקליקו כאן

היתרון הגדול היה שהקבוצה כבר מטיילת יחד כ-20 שנה בארץ ובחו''ל, יש היררכיה ברורה. האגו בין האנשים לא קיים, ולא רק שכל אחד נותן יד גם כל אחד יודע איפה מקומו לעזור והיכן כדאי שאדם אחר מיומן יותר ''ייתן את הטון''. האמת ללא ספק זכיתי.

הטיסה שונתה לנו כמה פעמים ובסוף גם כשהוחלט לצאת יום אחד מוקדם יותר היה שוב שינוי ונחתנו ב-02:30 לפנות בוקר. כבר בקבלת הרכבים וכמות הרג'קטים הבנתי שהקורונה הכלכלית עוברת בצורה לא פשוטה על כל מי שעסק בתיירות חוץ בלבד.

הרכבים שראו כבר ימים זוהרים הרבה יותר, טויוטה 80, ניסאן פטרול, כולם עם צמיגי שטח 33 וחוץ מפטרול אחד כולם ידניים. הכל נראה קרבי אבל רמת התחזוקה פשוט לא קיימת בכל המישורים. מי שלא דלקה לו נורה בלוח השעונים כנראה עדיין לא הניע... המזל שהחברה הם ג'יפאים מנוסים שקצת קשה להפחיד אותם. החבר'ה יודעים להתמודד ביצירתיות עם כל בעיה, מה שגם הוכח מעבר לכל ספק מאוחר יותר במסע.
אני בטוח שעם ''קבוצה רגילה'' זה לא היה עובר, אבל איפה רגיל ואיפה הקבוצה הזאת.
בשעה 04:00 כולם כבר בחדרים ומוכנים ליום הראשון שלנו.

היום הראשון למסע

מתעוררים במלון שלנו כאשר בשעה 10:00 תוך כדי גשם שוטף החבר'ה מוכנים לתזוזה. המקומי שלנו - וואלי ואני כבר אחרי קניות של ארוחת בוקר ומכשירי קשר נוספים לרכבים החסרים, כולל אנטנה שנגנבה בשדה התעופה... לשמחתי הבאתי גם מכשירי קשר מהבית לתגבורת.

יוצאים לדרך ארוכה שבשל ההצפות והבוץ הכבד כללה המון כביש וכאשר מדברים על הסגר החדש בחדשות המקומיות וואלי אומר שמסעדות נסגרות עד השעה 21:00 מה שמגביל אותנו בהגעה לארוחת ערב, במיוחד בשטח לא צפוי, כשכל רגע יכולים לעבור מנסיעת שביל רגילה להחלקה מסוכנת.
ירדנו לשטח לנסיעה קצרה מידי בתוך נחל מהמם. ג'יפ הפטרול של הצעירים של הקבוצה נתן הצלבה מעבר ליכולותיו בהחלקה מסלע ולאחר כמה דקות המשכנו אחרי משיכה קלה מהטויטה 105 שלנו. ממשיכים בדרך עד לשפת ''אגם ויטרארו'' שם נמצא המלון שלנו ללילה הראשון. הספקנו להגיע בזמן לארוחת ערב במיוחד בשבילנו. בתקופה הזאת לא מטיילים כבר בהרים וכמו בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים מסתכלים עלינו כמו על חבורה לא בדיוק שפויה.

היום השני למסע

לדעתי היום המדהים ביותר במסע שלנו. קמים בבוקר כשהגשם כבר לגמרי פסק ורק הקור העז מלווה אותנו בהרים. מתחילים נסיעה מאגם ויטרארו לכיוון מזרח, דרך היערות והגאיות ומתחילים לטפס להרי ההייזר. היה חשוב לי לפצות את הקבוצה על מעט השטח של היום הראשון ולהראות את ההבדל בין צ'יקמוק הרכבים על הכביש לעומת השטח, שם הם יודעים לתת והרבה. הכוונה היא להגיע לגובה 1000 מ' מעל פני הים, שם יש שלג, אבל בגלל הגשמים הרבים יש בעיקר המון בוץ שקפא, וזה אפילו יותר מסוכן. יש המון קרח בצירים שחלקו נשבר וחלקו מתהדק.
מתחילים בטיפוס כאשר אנחנו יורדים מהצירים ''הראשיים'' לדרכים של עובדי היערות, שלפי ההסבר של אחד מהם הם עדיין מפנים עצים שנכרתו מסופה חזקה שהייתה כמה חודשים לפני. הדרכים מלאות בוץ וקרח ופול טריילר עמוס עד מפוצץ בעצים חוסם לנו את הדרך בסוף העלייה.

עולים לברר מה קורה ומחליטים לפנות את הציר ואת הירידה המסוכנת. כשסיימו להעמיס את הטריילר והוא ירד בירידה עם זווית לא פשוטה ומלאה בבוץ אחריו נסע, לכל מקרה שלא יקרה, טרקטור גדול עם שרשראות למקרה של החלקה או חילוץ של המשאית.

ממשיכים בדרכי הבוץ עד שהגענו לשכבה הראשונה של השלג והמחזה פשוט מדהים. הרצון מושך קדימה לטיפוס כאשר המקומי אומר לי שלא נצליח לעבור הלאה ובאמת לאחר כ-4-5 ק''מ במעלה ההר נתקענו בשכבת שלג רצינית, כאשר אנחנו עם הטויוטה 105 שלנו היחידים עם צמיגם 35'' - מתקשים, אז מה יהיה על השאר... וואלי המקומי מחליט לעצור, אני מנסה למשוך קדימה והוחלט לחלץ את הרכב לאחור ולהמשיך ברגל לראות מה מצפה לנו. החבר'ה שהיו מקדימה נראו מיואשים, לאחר בדיקה של השטח ולאחר שישראל הגיע כדי לתת לי רוח גבית ולומר שבטח שאפשר לעבור את זה (ברור שלא בדיוק ידענו, אבל לא לנסות להתקדם לכיוון המטרה לא בדיוק מתיישב איתנו והנחישות לפעמים משתלמת). המקומי שלנו השתכנע וממשיכים קדימה, כאשר בצידי הדרך החבר'ה מסמנים לנהגים מה גבול הצבת הצמיגים בצד התהום שבאופן טבעי פחות התיישב שם שלג. על הדרך תוך כדי נמצאה גם עקבת דב נחמדה, אבל נראה שאנחנו בטוחים... מדי פעם מחלצים והינה אחד מהחבר'ה מאחור נופל לבור כשהג'יפ לפניו עם פנצ'ר בדופן הגלגל הקידמי של צד הנהג. אני תמיד אומר שאם כבר יש ברדק אז שיהיה באיזה 2200 מ' עם שלג מסביב. כאן כבר המדריך המקומי הבין עם איזו קבוצה יש לו עסק. החבר'ה מתחת לרכב, כל אחד תורם את חלקו. הרכב בשיפוע קידמי כשהכל חלק ומלא בבוץ ובקרח מסביב, אבל החלפת הגלגל מתבצעת עם חיוך על הפנים. כשמסתיימת ההחלפה רצועה נשלפת, חילוץ קצרצר ויצאנו גם מהבור הזה.

הגענו לשיא הגובה וכמו שוואלי צפה הירידה לא פחות קשה ומסוכנת מהעליה. כמויות השלג עדיין גדולות ושעת אחר הצהריים - ערב הורידה את הטמפרטורות יותר וכל מה שעדיין לא קפוא, או קפא והפשיר חזר שוב להיות קפוא.

ממשיכים לרדת כאשר הנתיב צר וחובה לנהוג בזהירות בפיתולים בשל הקרח על הדרך. הגענו אל מעבר אחד צר במיוחד בסיבוב עם מדרגה לפנינו והחלטתי לרדת להכווין. כולם עוברים על הקשקש, אבל שכבת הקרח במקום להישבר הלכה והתהדקה. כאשר הגיע תורו של ישראל המאסף שלנו להכנס למכשול, עם רכב מלא בציוד ומרכז גובה גבוהה במיוחד זה קרב די אבוד... אני מסמן לכיוון אחד וישראל מבצע, אבל לרכב ''דעה'' משלו... ישראל נופל לבור, לא בצורה מסוכנת אבל עדיין החזית בבור ואחורי הרכב על הקרקע. מהר מאוד הבנו שלגרור לאחור אין סיכוי כי אין אחיזה וגם להעלות רכב בשביל הצר מסוכן ומיותר.

אני בוחן את המצב כאשר החבר'ה מוסרים לוואלי בקשר להגיע. כשוואלי מגיע עם הידיים על הראש ושוק קליל הקבוצה קנתה את עולמה ומשם הוא כבר הבין לגמרי עם מי יש לו עסק. לא נרשמה טיפה של לחץ או חוסר יעילות. נתן ואני בתוך הבור, החבר'ה מורידים קירות עם מעדר ובינתיים מחברים את הכננת לרכב שממול לעזרה בירידה והכי חשוב כולם עם חיוך. אני מתחיל לכוון את הרכב ותוך כדי ישראל נוהג, וואלי על הכננת ולאט ובטוח הרכב יורד אל הבור, מטפס אט אט קדימה ויוצא ללא פגע. נשמע פשוט כשיש לך אנשים מיומנים לידך.

איי ההרים בין ים העננים

החוויה ממשיכה כאשר מתחתינו שקיעה אדומה ומהפנטת, מתגלים ''איים'' שהם בעצם הרים בין העננים ובמבט בתמונות קשה מאוד להבין היכן נגמר השלג שעל ההר והיכן מתחילים העננים.

אנחנו עדיין בדרך למטה, בחשיכה מגיעים לציר מושלג ביער בין העצים וממשיכים כקבוצה אחת.

הגענו לתחתית ההר עכשיו רק נשאר לעבור את היער המושלג.

ממשיכים לכיוון פונדטה, שם נמצא המלון / צימר שלנו, בכפר פרטי בו מתאמנות נבחרות גלישה ושאר ספורט החורף. ארוחת ערב מפנקת שנפתחת עם מרקים טובים ומשם למקום הלינה שלנו. בתוך מתחם הכפר קיבלנו בניין שלם של חדרים רק לעצמינו.

הנוף בירידה מההר לא נשכח, קשה לזהות היכן העננים והיכן השלג.

היום השלישי למסע

קמנו ליום מושלג וקר, אבל נוסעים לחמם את הלב. נסיעה קצרה לעיירה שמעון ומשם לאנדרטת חייל האויר. ב-26/07/2010 התנגש מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי ברכס בוצ'ג' שבהרי הקרפטים. בהתרסקות נספה כל צוות המסוק, שני מכונאים מוטסים, ארבעה טייסים ומשקיף רומני אחד. הקשרים האישיים נמצאו די מהר, והחבר'ה מיהרו לסדר את הדגל שהסתבך כנראה מאז הביקור האחרון באנדרטה.

בטקס צנוע וקטן, אבל שלנו. ארז קנדיוטי הקריא יזכור כשבסופו, בצורה ספונטנית ובהפתעה מרגשת דורון פסחוביץ חיזן את אל מלא רחמים.

המשכנו לכיוון בראן, שם נמצא הארמון של מושל וולקיה ולאד השלישי, הלו הוא ולאד צפש המכונה דרקולה... סיבוב קצר בסביבת הארמון ובשוק הקטן ואז מתבלים בנסיעה לברשוב, לבדיקת ה-PCR המתבקשת לחזרה לארץ, שלמען האמת היתה מאורגנת בכלל לא רע מבחינת הרומנים. משם הרעב התחיל להציק ויצאנו לפיקניק, כולל על האש בשטח, לאחר מעבר עם הג'יפים על גבי גשר מרשים ששימש רכבות בעבר... ללא ספק אכלנו טוב ואפילו לא יכולנו לכל הבשר (הקבוצה בפעם הראשונה והאחרונה לא עמדה ביעד).

בוקר היום השלישי

המשכנו להיכנס לעומק השטח בנסיעה בין צירים קלילים וצירי בוץ והגענו לעמק 99 הגבהות. לשמחתנו שמים נקיים וירח מאיר חשפו מחזה מרשים של הגבהות על רקע השמים. לבקשת וואלי עצרנו את הרכבים ודוממנו את המנועים, כבו כל האורות ועצרנו לדקה מכל תזוזה לנשום יותר מקרוב את הטבע כשהכל מסביב חשוך.

99 הגבהות בחשיפה ארוכה. סחתיין יואל

לשמחתנו בסוף היום הארוך הזה לא היינו לחוצים כי הלילה אנחנו ישנים בתוך כפר רומני - גרמני לשעבר, קטן ואותנטי בשם ''ויסקרי''. שם קיבלה אותנו באירוח ביתי רמונה עם מרקים ביתיים, כמובן בקר או עוף וארוחה חמה תוצרת בית להתפאר. בשל גודלו של הכפר וגודל הקבוצה נפרדנו ללינה בשלושה מקומות שונים, כשכל אחד אוסף חוויות מהמקום שלו כפי שתראו בתמונות... במקום הלילה שלי, שהיה בצימרים של רמונה, נגמרה ההסקה בלילה וב-4 לפנות בוקר כשמינוס 5 מעלות בחוץ, זאת חוויה שממחישה איך באמת חיים שם בכפרים. לשמחתי וואלי התעורר וידע בדיוק איפה מערכת ההסקה המרכזית והוסיף עוד עצים להגברת החום. מחדרים במקום אחר נמסר שהיה מצוין כי בכל חדר היה כמין משלו והם הוסיפו עצים לעצמם והיה חמים ונעים...

היום הרביעי למסע

התעוררנו בויסקרי, כולם מתאספים מקצוות הכפר לארוחת הבוקר כולל תדריך בצימרים של רמונה. רמונה אישה מאוד נגישה לשאלות ודוברת אנגלית ברמה סבירה (בניגוד לרוב תושבי הפריפריה). נשאלה שאלה ששאלנו את עצמינו במהלך המסע ועכשיו הייתה הזדמנות לקבל עלייה תשובה - התחושה היא כאילו כל כפר שאנחנו נוסעים דרכו הוא "כפר רפאים" ורמונה חיזקה את ההסבר שהחשמל שצריך בשביל לחמם את הבית עולה כסף ולכן כל הבית חשוך וכולם ישנים סביב הקמין / אח בסלון.

שוקת מים בכפר ויסקירי

ביקרנו בכנסיית הכפר "כנסית ויסקירי" שנבנתה במאה ה-12 והוכרזה כאתר מורשת עולמי ע"י אונסק"ו. הכנסיה שמורה במצב נדיר, ובכלל הכפר האותנטי הקטן הזה מרשים בסדר הצבעוניות והניקיון שלו.

המשכנו לשטח ונכנסנו למה שמתאים ללא ספק לשם אוקלנד (Oakland) - עמק רחב ידיים, מלא בעצי אלון, כשגולת הכותרת היא עץ האלון בן ה-900 שנים. היה צריך את כולנו שנחבר ידיים בשביל להקיף את העץ העצום הזה.

עץ האלון בן ה-900 שנה

המשכנו בשטח והחשכה התחילה לרדת. אנחנו צריכים לזכור שיש לנו מגבלה בחזרה לברשוב - הזמנו מקום במסעדת ציידים מפורסמת ובגלל שהמסעדה תהיה סגורה בדיוק ב-21:00 (סגר זוכרים) התבקשנו להגיע לא יאוחר מהשעה 19:00.
הגענו בזמן והתיישבנו לאכול במסעדה. החבר'ה הזמינו בשר צייד מכל מה שסקרן אותם ולא הייתה להם הזדמנות לנסות בעבר, כבר ניצלנו את המעמד לחגוג שני ימי הולדת האחד ליוסי אוברגוט והשני ליואל חייקין. החבר'ה אכלו טוב ומשם "התדרדרנו" למלון ללילה האחרון שלנו.

לחגוג הם יודעים...

היום החמישי למסע

ארוחת בוקר ותדריך כבכל יום ואנו יוצאים לבצע קצת רכישות בדקטלון בראשוב, משם נסיעה לכפר צועני קטן ועצירה לשתיית מים מינרליים היישר מהנביעה (לא חייב לנסות את זה בבית) ונכנסים שוב לשטח. השטח מאופיין ביערות, מעברי מים והרבה בוץ, עם כמה טיפוסים חלקים במיוחד שאת רובם צלחנו בקלילות. חוץ ממקרה בודד הכל עבר חלק ובכיף גדול.

ממשיכים אל מעבר ההרים צ'וקש מונטולו ומסיימים על הכביש. עוברים על הסכר הגדול "מונצו'" ומשם אל הכביש לנסיעה של עוד שעתיים לשדה התעופה...

הגענו לשדה וההתרגשות נראתה על וואלי המקומי שלנו, שלמד להעריך ולאהוב את הקבוצה ונפרד מכל אחד בחיבוק אישי.

שמחים ומאושרים הגענו לארץ. שיחת סיכום קצרה בעודנו מחכים למזוודות, בדיקת קורונה נוספת וכל אחד יוצא לדרכו וחוזר לשגרה עם ים של חוויות...

לסיכום אומר שנפלה בחלקי זכות גדולה לצאת למסע עם קבוצה כזאת!
גברים אחד אחד, אין משחקי אגו וכל אחד נותן את חלקו. לא זוכר נקודה אחת במסע שמישהו לא שם יד או לא הציע עזרה, מקיפול ארוחת הצהרים ועד טיפול על הדרך ברכבים. תודה לכל אחד ואחד מכם שנתתם לי להרגיש חלק מהקבוצה המיוחדת הזאת שלכם.
תודה ליוסי אוברגוט וישראל חייקין שנתנו גז וארגנו את הקבוצה המופלאה של המסע הזה.
המון תודה לצלם המוכשר יואל חייקין.
וכמובן המון תודה למקומי שלנו שם וואלי דודו שהוביל והיה מוכן לקחת אותנו עד לקצה.
שנתראה בדרכים משובשות...

לפרטי המסע הבא לרומניה - ינואר 2022 הקליקו כאן