על אופנוע בפיליפינים - סיכום מסע מיוחד

יושב על סלע בצד הדרך הפתלתלה, בגובה מעוף הציפור. הטחב הירוק מרפד ברכות את הסלע ומזמין אותי לקחת את הזמן. הקסדה על מושב האופנוע ואני לוקח שאיפה ארוכה מהנוף. רכסים עצומים נישאים בהדר סביב, בצבע ירוק בקבוק כהה ועשיר. עננים לבנים וגדולים מכתרים סביב, מסתירים את פסגות ההרים, כמו המתיקו סוד. בין הרכסים מתחתר עמק עצום, כשכל המורדות אליו מדורגות בגוון ירוק בהיר ובוהק. נוצר אצלי הרושם שגם אני, בדומה לציפור שזה עתה חלפה מולי, דואה מעל העמק של בנאווי, מעל התווים הקסומים שלו, קסומים אך מוחשיים. תחתיי שמיכת טלאים מוריקה של הטבע החושפת סיפור מסורת של יצירה בין אדם וטבע. אוויר הפסגות נקי, בניחוח מנטה עדין עם מתיקות של פריחה. בין שתיים מהשלוחות הקרובות קבוצה צבעונית של בתים קטנים. פסיפס של גווני פסטל עם רעפים כחולים ואדומים. רצועה מפותלת של נחל הזורם לאיטו, מחלקת לשניים את העיירה באמצעות גינות עדינות ועליזות. מתוך אחדים מהבתים עולה עשן לבן, המיתמר בשלווה אל העננים הלבנים שבשמיים, כמו חשפו את הסוד.

ארכיפלג על טבעת האש
האיים הפיליפינים מונים 7,641 איים במערב האוקיינוס השקט. בימי קדם ישבו באיים שבטים נמוכי קומה, שנדחקו למרכזי האיים עם ההגירה מטאיוואן לפני למעלה מאלף שנה. כיום האוכלוסייה מונה כ- 113 מיליון, שרובה קתולית, בהשפעת הספרדים ששלטו בה 333 שנים, בין המאות ה-16 ל-19. את השם פיליפינים בחרו הספרדים על שם פיליפה השני, שהיה למלך ספרד. השלטון הספרדי הובס על ידי ארה"ב, לאחריו קיבלו שלטון עצמי, אך במלחמת העולם השנייה נכבשו בידי האימפריה היפנית למשך 3 שנים קשות. גם כאן שוחררו ע"י האמריקאים ובשנת 1946 זכו מחדש לעצמאותם.

האיים הפיליפינים הם חלק מטבעת האש, בה מתרחשות רוב רעידות האדמה וההתפרצויות הוולקניות בעולם. זאת בנוסף לטייפונים והמונסונים הקטלניים. רוב האיים אינם מאוכלסים, אך כולם הרריים ומרביתם מכוסים בג`ונגל טרופי פראי. קווי החוף ארוכים ויפהפיים והמים צלולים.

על אופנוע
על איי הפיליפינים שמעתי סיפורים מרתקים. טבע עשיר ופראי, טרסות אורז מהיפות בעולם, שפע של מאכלים ואנשים חברותיים. על אופנוע חווים את הטבע במלוא העוצמה. מה גם שהתנועה בערים העמוסות נוחה יותר ואתגרי העבירות בטבע קלים יותר עם אופנוע. הטוארג נבחר כאדוונצ'ר נוח לשני רוכבים על פני קילומטרים רבים, עם יכולת לשאת ציוד מלא בכבישים המפותלים, בשבילים הרריים ומעברי הנחלים.

אלף פזוס מנילה
אל הנחיתה במנילה, הבירה, לא ניתן להתכונן. מדובר בכרך הצפוף ביותר בעולם, עם למעלה מ־ 15 מיליון תושבים הגודשים כל פינה. הצפיפות וזיהום האוויר מביאה את כולם לחבוש מסכות. עורק התחבורה הציבורית בשליטה של הגִ'יפְּנִי – מונית שירות במראה נוסטלגי ססגוני, שהיא משאית עם מנוע דיזל יפני גדול ונורא מעשן. כל ג'יפני היא יצירת אמנות ייחודית בפני עצמה, עמוסת עיטורים ססגוניים ונוסעים מצטופפים. מה שלא תעשו, אל תעצרו מאחוריה. כשהיא תתחיל לנסוע, תבינו מיד.

חווית הרכיבה בכרך מעיפה את הראש. הכול רץ במהירות גבוהה סביב. מכל פינה מרצדים אורות וצבעים, נאונים מהבהבים, שלטי פרסום עצומים, המון אנשים צועדים, רוכבים רבים מזדחלים בכל חריץ ונהגים תקועים ברכבים, כשאת כל האווירה הלחוצה הזו אופף עשן האגזוזים.

בעיר הכה צפופה, מנסים השוטרים לעשות קצת סדר וגם לסיים את החודש. כשעצרו אותי, על שקר כלשהו, ניסיתי להפעיל את קסם התייר מארץ הקודש. אך זה לא מנע ממני להיפרד מאלף פזוס פיליפיני במזומן. שמחתי לפחות לשמוע שלא ישאיר לי קבלה. אין מעריך ממני את הנכונות האקולוגית לחסוך בנייר.

הרכיבה העירונית היא תחת גשרים ארוכים, בעיקר בצירים הראשיים. אחרי יום של רכיבה למדתי איך לעלות אל כבישי האגרה שממעל, ה-SkyWay. האגרה לא יקרה, ועדיין הרכבים שווים יותר בכביש שממעל. רואים מכאן את השמיים, את כבישי העיר התחתית ואת הבניינים העצומים שסביב. מגדלים גבוהים של אלף דירות החסומים בשלטי פרסום ענקיים מכל פינה. מנילה מצטיירת כעולם שלישי, אך פתאום הרגשתי דווקא במסע לעתיד. כך זה יראה, כשנהיה יותר מדי אנשים על הכדור. גרים בצפיפות של מגדלי דירות אימתניים, מוגפי חלונות קטנים ושלטים גדולים. ברכיבת לילה עירונית מתעצמת תחושת הסרט העתידני, כשאורות הרכבים והבזקי מסכי הפרסום קובעים את הקצב והתנועה.

הכל נפתח
בוקר ראשון והעיר מתעוררת מוקדם לשגרת העומס. היציאה מהכרך לא קצרה, אך עם כל קילומטר משהו נפתח. המדרכות מתרחבות, הכבישים פחות גדושים, הבניינים נמוכים יותר ופחות קרובים האחד לשני. והנה עוד קילומטר או שניים ויש כמה עצים בצד הדרך. הטבע חודר אט־אט אל שולי המטרופולין, האוויר נקי יותר, הקצב סביב נרגע ואני מרגיש שגם נפשי יכולה להתרווח. להקשיב למדינת הטבע, שקודם לא שמעתי.

מפלים של אושר
מפלי פגסנחאן הם יעד תיירותי מובהק. כעשרה ק"מ לפני היעד, חוצים גשר עץ צר מעל נהר פגסנחאן. הרכיבה האיטית על הגשר מתוזמנת היטב עם מיטב סוכני השיווק המקומיים, שמציעים שייט נהר עד המפלים. משהו ביצר האופנוען שפועם בי - להמשיך ברכיבה הכי קרוב ליעד, והרצון לא ליפול לתבנית התייר המצוי, מביאים אותי להנהן בנימוס ולא לעצור. הדרך הופכת להרבה יותר מעניינת כשהיא מטפסת במקביל למעלה הנהר. התנועה דלילה וצמרות הג'ונגל חודרות ומצלות על הדרך הפתלתלה. כקילומטר אווירי מהמפלים, יוצאת דרך משנה סלולה ומקורצפת לרוחבה. הדרך הרטובה יורדת בתלילות קיצונית ועקלתונית עד למצוק הצופה על הנחל. בדרך מטה שמרה בקרת הבלימה שלא נחליק, ואין נפש חיה העולה או יורדת בדרך. בסוף הדרך, חנה לו אופנוע קטנטן. עשה לי טוב בלב לפגוש נפש רכובה בקצה העולם.

צעדתי בהמשך לשביל ופגשתי את באיאני. גבר מקומי עם שיער שחור חלק וחיוך רחב ומאיר. הוא לבש גופייה אפורה של אדידס ומכנס אדום קצר, כשלרגליו כפכפי אצבע דקות ובידו סכין מאצ'טה ארוכה. שמענו את שאון המפלים החזק והבנו שהם קרובים וגבוהים. באיאני הציע ללוות אותנו ברגל מטה. הוא דילג לפנינו על סלעי הג'ונגל, מפנה ענפים ועלים גדולים במחי הלהב שבידו. גשם קל החל לרדת, אז נשארנו עם הקסדות על הראש. האדמה הייתה חלקה והצמחייה סביב סבוכה ועשירה. אגוזי קוקוס גדולים שרעו על הקרקע, רק כדי שנרגיש פחות סאחים עם הקסדה על הראש.

הגשם פסק כשיצאנו מסבך הג'ונגל, היישר אל ערוצו הרחב של נהר הפגסנחאן. זרמי מים אדירים ואנו מדלגים על הסלעים הגדולים עד לראש המפל. השמש הציצה וגווני הקשת צבעו את הנתזים של רסיסי המים. סביב יערות גשם מוריקים להפליא ואנו בליבו של הנחל, בין המפלים הכה עוצמתיים. היה זה רגע בו הלב התמלא עד גדותיו בעונג, שכבר לא נשאר בו מקום ללחץ ומועקה.

בדרך חזרה מעלה, סטה באיאני מהדרך כדי לקטוף דוּריאן, פרי ירוק וגדול המכוסה קוצים דוקרניים. ליד הטוארג, כרע באיאני ארצה והחל במלאכת פילוח הדוריאן. מעבר לקוצים החדים, הקליפה קשה ודורשת עיסוק לא קצר בבקיעתה. בפנים, לבשר הפרי מרקם רך וטעם אגוזי מתקתק, אלא שריחו חזק מאוד ודוחה.

בפיליפינים נהנים מעושר של פירות אקזוטיים. אחת החוויות המרעננות תוך כדי רכיבה, הם דוכני הפירות. מבני כלונסאות עץ מקורים, עם מדפים משופעים עליהם מסודרים מנגו, אננס, גויאבה, בננות, ליצ'י, ענבים, מנדרינות וחלב קוקוס היישר מהאגוז הגדול. השפע והיופי עושים חשק כל פעם לעצור מחדש, לרגע מתוק של בריאות מרעננת ומפגש מרתק עם המקומיים הלבביים. רבע מהתוצר הלאומי של הפיליפינים מגיע מתוצרת חקלאית מגוונת ומשובחת.

אלפיים שנות אורז
טרסות האורז בהרי הפיליפינים הצפוניים הם אחד מענפי החקלאות המופלאים והעתיקים בעולם. יושבי ההרים נחשבים לעמים הבודדים שהצליחו לשמר את תרבותם מפני כיבוש קולוניאלי זר. הקמת הטרסות החלה לפני כאלפיים שנה, בגובה רם ותלול של עד 1500 מטר מעל פני הים. הטרסות מפלחות את המדרונות כמו קווי גובה טופוגרפיים. החורשות שממעל מתוחזקות לאספקת מים עבור הצפת הטרסות באופן שווה, בעזרת סכרים, תעלות וצינורות במבוק לניקוז המים.

הרכיבה על דרכי הנוף הצרות בגובה העננים, בין הטרסות, משולה לשילוב המופלא שבין מסע קסום בזמן למחווה סינרגטית של טבע ואדם. העין אינה יודעת שובע למראה הנופים. העושר במים ובצמחייה מגוונת מגעיש בי יצר אבולוציוני קדום. כאן אני רוצה לחיות. פה לא יחסר לי כלום.

התערבות האדם אינה רומסת כאן את הטבע, אלא משתלבת באומנות תוך שמירה על איזון אקלוגי. גם הטוארג שומר על איזון, ובדרכים המאתגרות הוא מנהל בקרת אחיזה, ששומרת על הרכיבה רגועה ונינוחה בתנאי אחיזה קשים על כל הסיבובים והמעלות התלולים. בסמוך לטרסות, שוכנים בני האיפוגאו בבתי עץ על כלונסאות. מבנים בני חדר אחד רחב, חלונות צד מעץ ומעל הכול גג רחב בצורת פירמידה מחודדת. בלילה טפטף הגשם ארוכות על בקתת האיפוגאו, אך כל מה שחדר לבקתה היה ניחוח משכר של אדמה טובה אחרי הגשם. החשכה בחוץ מוחלטת ורק הבזקים אחדים של סופת ברקים רחוקה מאירים בצלליות את הקירות. לא היה קר, ועם זאת, שמיכת הפוך הקלה מעולם לא הרגישה כה נעימה ורומנטית.

המוח האנושי צמא לחידוש וגיוון. אחת ההנאות הגדולות בטיול למקום שמעולם לא היינו בו, הוא החשיפה לתרבות חדשה, טבע שלא פגשנו, טעמים וריחות אחרים. בני האיפוגאו, נמוכי הקומה, התגלו כבריות שלוות ואדיבות. ההתנהלות החרוצה שלהם משדרת ענווה וצניעות. אני מאמין בכל ליבי, שבני אדם החיים קרוב יותר לחיק הטבע, והרחק מהכרך, הופכים לאנשים טובים ונעימים יותר.

הפוך
השפע שמציע כאן הטבע, לצד הפשטות והאוויר הצח במיוחד מעלים בראשי מחשבות ותחושות נשגבות ויפות. מבנאווה ממשיכה דרך הררית, גבוה מעל לנופי הרי הקורדילרה, אל הכפר הקסום סגדה. החצייה של רכסי הרים היא חוויה שלמדתי לאפיין. הדרך יורדת בעיקולים, על סיפן של ואדיות וגאיות. וכל פניה ברדיוס ובאורך שונה. גלישה לפנייה ימנית חדה והופ לשמאלית רחבה, בלי לדעת מראש את הסדר, כמו מוזיקה טובה שמעדיפים לשמוע על shuffle. בחלק הנמוך של הדרך עולים על גשר וחוצים נהר רחב ושוצף. משם הדרך חוזרת להתעקל מעלה. בשיא הגובה נכנסים לענן, האוויר קריר ורענן, וזה סימן שרכס חדש נכבש.

השמש יורדת מבעד להרים. העננים בשמיים אדומים וצבע הרכסים בגוונים הולכים ומתבהרים ככל שהרכס רחוק יותר. כשהאופל יורד, הוא כה מוחלט, שכל מה שרואים הוא את אשר מול אלומת האור של האפריליה.
אל המלון בסגדה הגענו בשעת ערב, האוויר היה צונן וריח אורנים נישא באוויר. בסוף הכביש, השארנו את האופנוע על הדרך החשוכה וצעדנו בשביל צר ומסתורי. הדלקנו את אור הטלפון הסלוּלרי וראינו שהשביל הצר נע על סף טראסה. אחרי כשלוש מאות מטרים הגענו למבנה גדול ומרשים משולב חלוקי נחל אפורים וכל הדלתות והחלונות בו עגולים מעץ טבעי. בית ההוביט.

מנהלת המלון הסכימה שאביא את האופנוע, כדי שנוכל לפרוק את הציוד. צעדתי חזרה, עליתי על הטוארג ורכבתי על השביל הצר. קאט ל... מכירים את זה שאתם הולכים ברחוב, עם מלוא תשומת הלב למדרכה, ופתאום בום. לא ברור מאיפה ולמה, אבל בום גדול כאילו שנחת עליכם עכשיו פסנתר גדול מקומה עשר. לא בגלל שאתם ג'ורג' קלוני, אלא סה"כ התנגשתם עם הראש במזגן בולט. זה מגיע כה בהפתעה, שעד שהבנתי מה קרה, מצאתי את עצמי מתחת לטוארג בליבו של מטע בננות. מסתבר, שתוך כדי רכיבה על הטרסה הצרה, פגע ארגז הצד השמאלי בעמוד צד אנטישמי חבוי, ובשבריר שנייה האופנוע הוטח ימינה והתהפך על גבו כמו צב חמוד שהתעטש. בעודי מחלץ עצמי תחתיו, פרץ סילון של מים, מצינור שנשבר במהלך הגלגול. מים בכל מקום ואופנוע על הגב. משום מקום, הופיעו שני גמדים טובי לב מממלכת ארבור לסייע לי. אחד כיסה את הצינור השבור בסמרטוטים ויחד הפכנו בזהירות את האופנוע חזרה על גלגליו. השביל הצר היה כארבעה מטרים גבוה יותר, אז בחרתי לרכוב לאיטי במטע, שעתה כבר מאוד בוצי, כמאה מטרים עד עליה מדורגת שהצליחה להחזיר אותי לשביל. בקרת נזקים ראשונה הצביעה על מגן רוח שבור, תושבת מראת צד שנשברה ואגו פגוע. החלטתי שמוטב לפרוש לשינה ולהמתין לאור הבוקר כדי לבצע בקרת נזקים מדויקת. לבינתיים, אנסה לברר היכן חדרו של הקוסם גנדלף.

על יצועיי התגבשו בי שתי תובנות. האחת, שלפעמים גם ניסיון לא מצליח למנוע נפילה, ואני לוקח את השיעור הזה על בשרי. והשנייה, שלא משנה מה תהיה בקרת הנזקים בבוקר, לא אתן לזה לחרב את המשך הטיול המדהים.

עם שחר, הזכירה לי כתף ימין את מאורעות אמש. נזק קל בלבד ומסתבר שגם לאופנוע אין נזקים נוספים. מצאתי את גנדלף בארוחת הבוקר. מסתבר שהוא אביה של בעלת המלון, שבנה את כל מלון ההוביט המרשים והמיוחד. פניו עגולות, עם קמטי חיוך בקצות עיניו, וליבו כידיו, זהב. מגן הרוח תוקן וגם תושבת עץ נבנתה למראה הימנית. אני מרגיש בר מזל, על כל מה שקרה. השיעור, ואפילו הנזק המינורי שהפגיש אותי מקרוב עם האנשים הטובים שעזרו לי. החוויה הכי טובה היא לא כשהכול עובר חלק, אלא כשיש מכשולים בלתי צפויים ואנחנו מצליחים להתגבר עליהם ולצאת, כמו המראה ומגן הרוח, מחוזקים.

Fernweh
כל מסע כזה, שבו אני נוטש את השגרה, משאיר עקבות נפלאים בנפשי. אני לוקח את הזמן ושואף את הנוף. דואה מעל שמיכת הטלאים, המגוללת בתמונות את המסע שעשינו על אופנוע אחד, כחול לבן, בארץ ירוקה. מסע בו הנשמה נעשית כה קלילה, שהיא מסוגלת לרחף בשמי הארץ וכשהיא חוזרת לגוף היא נושאת על כנפיה רעיונות וכוחות להמתיק את השגרה ולהיות אדם שלם. הקסדה שלראשי הופכת למגן שכאילו טורק את המשקף בפני העולם הגס והמנוכר, ומאפשרת לי לרכז את האנרגיה הפנימית ולשמר את תאוות הנדודים והיצירה. תאווה קסומה אך מוחשית.