בגרותנוע - מסע אופנועים חוצה ישראל לבר מצווה

מאז שנת 2,000, כבר 23 שנים שמכורי שטח עושים את מסע חוצה ישראל בכל אחד מהאמצעים המוטורים: ג'יפים, גרוטאות, אופנועים, טרקטורונים וגם על סוסים וכמובן ברגל לאורך שביל ישראל, המסומן להולכי רגל...

קישור לתגית של חוצה ישראל באתר השטח

אבל זו פעם ראשונה שילדים בני 13 יוצאים לחוצה ישראל על אופנועי שטח למסע החוגג את בר המצווה שלהם.

מי שמבין בתחום יודע שעם דו גלגלי קטן נפח – הוסקוורנה 85, זה נס לעבור בהצלחה וללא תקלות 600 ק"מ ב-5 ימים... אז כנגד כל הסיכויים גורי האריות האלה יצאו לדרך! ושיהיה בהצלחה!

"אחד מי יודע" ייחודי לחוצה ישראל, במיוחד לחג הפסח:

• שישה ימי מסע,
• חמישה חודשי הכנות,
• ארבעה הורים,
• שלוש אחיות,
• שני בני מצווה,
• אחד מדריך, אלוהינו אלוהינו שישמור עליו תמיד...

בגרותנוע - יום 1: לוגיסטיקה ומנהלות בדרך לאילת

חמישה חודשי התארגנות - גיבוש הרעיון, עיצוב לוגו, הדפסת חולצות, מדבקות, מיתוג אופנועים, סימון מסלול, בחירת נקודות לינה, תכנון לוגיסטי ואימונים, כל אלו מתנקזים לרגע הזה שהכל ארוז ומוכן ליציאה אל נקודת הזינוק באילת.

6:30 בבוקר - כולנו כבר מוכנים לתזוזה ולנסיעה הלוגיסטית הארוכה.

אילן ונבו בסוואנה עם עגלת המטבח המפוארת שתלווה אותנו כל המסע, עמוסה בכל טוב לפנק את הרוכבים אחרי יום רכיבה ארוך ומפרך.

יפתח, טליה ואני מאחור עם הג'יפ שילווה את הרוכבים בשטח למקרה הצורך. גם הוא עמוס בעיקר בחלקי חילוף, פילטרים, דלק ידיות קלאץ' וברקס, שמנים וכל טוב לפנק את האופנועים.

ומאחור נגררים על עגלה שלושה כלים ממותגים ונוצצים, מוכנים לקרב - שלושה אופנועי הוסקוורנה, קשורים טוב טוב כמו אריות בכלוב ומחכים רק לרגע הזה שישחררו להם את המצערת.

ג'יפ נוסף יצא בבוקר מרמת השרון ואיתו תגיע המשפחה השנייה שהצטרפה לשיגעון שלנו.

בהתרגשות שיא יצאנו לדרך, ואני בתוך הג'יפ שלי רק מתפללת שהנסיעה הזו תעבור מהר ובשלום. לסוואנה עם זאת היו תוכניות משלה, היא רק שכחה לספר לנו עליהן. בחרה לעצמה מיקום מוזר להיתקע עם שני פנצ'רים...בחייאת סוואנה דווקא בירידות המפותלות והצפופות מדימונה לערבה? לא יכולת לעצור חצי שעה קודם בכניסה לדימונה, או חצי שעה מאוחר יותר בערבה?

לסוואנה לא היו תשובות, לא התווכחנו כי לא רצינו להכעיס אותה יותר מדי, היא הרי צריכה לשרת אותנו חמישה ימיםחשובים ביותר בשטח.

אז כמו צוות פורמולה... או יותר נכון כמו צוות גרוטראלי, אילן ויפתח מפשילים שרוולים מפרקים גלגלים ובאותו זמן אני מחפשת פתרון (אחרי 60 מסעות עם גרוטאות בשטח אני כבר יודעת שהפתרון ימצא ויהיה בסדר). כבר בתחילת שיחת הטלפון הראשונה לחבר ממשפחת גרוטראלי הבנתי שמפה נצא מהר... טל ברבי - בעלים של פנצ'ריה מבאר שבע, עם חיוך ענק ולב פתוח עוד לפני שביקשתי משהו אמר שכל מה שצריך הוא יידאג שיהיה לי. וכך היה.

כמו אמא לביאה שהשאירה אוכל לגורים שלה ויצאה לטרף - עליתי על הג'יפ, דוהרת לכיוון דימונה כשאני יודעת שהגורים במקום בטוח עם אוכל, ויצאתי להביא צמיגים. בתזמון מושלם עם סגירת הגוז'ון האחרון הגיעה המשפחה השנייה לנקודה.

רגע לפני שאנחנו עולים לרכבים והשיירה דוהרת לאילת, טל לחש ואמר לי אם המסע התחיל עם שני פנצ'רים זה אומר שיהיה לנו מעכשיו מסע מושלם.

שעתיים נוספות על הכביש והגענו אל אילת התוססת, מה זה תוססת... גולשת מרוב תסיסה... למזלי סגרתי מבעוד מועד חניה מאובטחת בחוות הגמלים באילת, כי למצוא חנייה לשיירת הרוכבים שלנו זה היה בלתי אפשרי.

כמה שעות חופשיות היו לנו באילת... קצת קניות, קצת צלילה, קצת ים, קצת לחות, הרבה עומס, הרבה פקקים, הרבה עם ישראל... רק חיכיתי להתעורר כבר ביום שלמחרת. יום הזינוק.

אבל לא יכולתי להתעורר אם עוד לא סיפרתי איפה ואיך ישנתי.

אני אחסוך מכם את תיאור האכסניה שמצאנו בה לינה ללילה אחד לכל כך הרבה אנשים בחג פסח העמוס. אכתוב רק את השם ואתם תבינו לבד..."הנסיך הקטן" ...עכשיו עופו לכם בדימיון. כי אני שמתי על המצעים של האכסניה מגבות שלי מהבית, כיסיתי אפילו את הכרית, הנחתי את הראש וחיכיתי שהלילה הזה ייגמר. חחחח...ניפגש בבוקר של יום 2 – יום הזינוק.

תודות ביום הזה: חיים לוי, טל ברבי, חוות הגמלים – תומר נבו, יפתח פרנקו, טל גולדפינגר, אילן זיידנר דוד.

בגרותנוע - יום 2: זינוק מחוות הגמלים באילת ועד הסיום ביהל

עם אור ראשון התעוררנו כולנו בהתרגשות גדולה, תוך רבע שעה כולנו היינו כבר לבושים עם חולצות המסע שכל כך חיכינו ללבוש, ארוזים עם הפקלאות בדרך החוצה. לא אשכח את המבט המופתע של פקיד הקבלה שלא הבין מה אנחנו עושים ערים בשעות כל כך מוקדמות בעיר שחיי הלילה הם העיקר, והבוקר שם מתחיל בשעה 11:00 אולי... נראה לי שהוא לא מורגל בלדבר עם לקוחות בשעות כאלה. אז חייכנו אליו ויצאנו.

כמו צוות מיומן שכל אחד יודע בו את תפקידו, ובשקט מופתי אבל עם חיוך בלב ופרפרים בבטן ההכנות לזינוק החלו. אבא אילן מתקתק במקצועיות ובזריזות את פתיחת מטבח השטח שלנו, אימהות ואחיות מכינות ברינה ארוחת בוקר שלא תבייש מלון של מיליון כוכבים, ואבא טל מצלם, מתעד כל שנייה הכל... שחס וכרפס לא נפספס שום רגע.

ואתם שואלים איפה הרוכבים? אההה...הם הבוקר הזה כמו בילי בולט ומריו רומן (למי שמכיר את השמות מבין) - יושבים מתחת לגזיבו ממותג, על כסאות ממותגים, לובשים אט אט את מדי הקרב שלהם.

במבט מהצד ראיתי שהם כמו שני גורים מחכים את זקן העדר, עושים בדיוק את מה שהוא עושה. ואיזה "זקן עדר" הם קיבלו, רק מלכתוב את שמו רועדת לי היד. יפתח פרנקו - המנטור שלהם בשנתיים האחרונות, שלקח על עצמו את המשימה לאמן אותם לקראת ולהוביל אותם במסע של חייהם.

כשארוחת הבוקר מוגשת, שני ואני מתפנות להכין את הדבר האמיתי. להכין עמדת זינוק ממותגת שלא תבייש מירוץ אמיתי של דו גלגלי. מתחת לגזיבו העמדנו את שלושת הכלים ששוחררו מכבלי הלילה. עומדים נוצצים, מחכים לרוכבים שלהם בנונשלטיות מוטורית אופיינית. על הגזיבו נתלה שלט זינוק, שני מלטשת את ברכת הדרך שלנו...והנה זה מגיע!!! שני גורי האריות שלנו בני ה-13 עולים כל אחד על האסקי 85 שלו, באמצע עומד האבא המוטורי שלהם לחמשת ימי המסע - יפתח פרנקו על האסקי 350. ובדיוק ברגע הזה קרן שמש זורחת ממש מעל ראשם, מבשרת לנו שמישהו שם למעלה רואה ושומר עליהם.

הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב אושר, לא משנה מה יקרה במסע עצמו, הרגע הזה הוא גדול לכשעצמו.

הם מניעים את האופנועים, טיפה קשה להם עם הקיק (ככה אומרים?) ...אין שום לחץ, יפתח זורק להם מבט רגוע מתוך הקסדה כאילו מדבר איתם עם העיניים, יהיה בסדר... לאט לאט... והנה זה קורה.

שניה לפני שהם משחררים את המצערת ומכניסים להילוך ראשון... שני ואני מפזרות מלח למזל וברכה (שתינו כנראה לא כאלה מאמינות באמונות טפלות אבל להזיק זה לא, אז למה לא?).

זהו, היום הראשון לחוצה של בני ה-13 יצא לדרך, יפתח מוביל את שניהם וטל ואני מלווים בתוך הג'יפ, רוכבים אל הלא נודע, אל 110 הק"מ הראשונים למסע הזה, שאני יודעת שהוא התחיל עם חיוך ענק מרוח על הפנים שלי, אבל אין לי שמץ של מושג איך הוא ייגמר. על חרדות של אמא אני לא צריכה לספר לכם, וזה גם לא הסיפור כאן. אותן אשמור בתוך הג'יפ עמוק עמוק, רק אומר שלי זה היה מסע שחרור מהן.

בעשר דקות הרכיבה הראשונות שלהם בנחל שלמה הקשוח מבחינת אופי התוואי – חצץ קשוח וחריצים רעים, כשניסיתי לדבוק בקצב שלהם עם רגל על דוושת הגז כשאנחנו משוקשקים בתוך הג'יפ, כבר התחלתי להרגיש שכנראה מדובר פה בשני גורי אריות ואני כנראה צריכה טיפה לשחרר גם את הגז וגם את החרדות.

נחל שלמה, ציר הנפט, באר אורה, נחל רחם, נחל עתק, מעלה סיירים, נחל ברק, עצירה זריזה לנישוש וקפה, נחל שרביט, נחל עובדה, נחל איה, נחל יעלון... עד היישוב יהל. שבילים פתוחים, עליות, ירידות, מדרגות. שבע שעות רכיבה של אושר צרוף, והם לא עוצרים כי יפתח אמר להם לשנן..." לא עוצרים כשעייפים, עוצרים רק כשמסיימים" (איפה המועצה לשלום הילד... ? ע.א.).

עם אפס תקלות, בשעה 15:30 כמו שעון שווצרי, בדיוק לפי התוכנית. הגענו ליישוב יהל שם חיכה לנו הג'יפ השני עם העגלה להקפצה לחניון נחל ברק. ואז ברגע הזה שהורידו את הקסדות וקילפו מעליהם את חליפות הרכיבה ראיתי גוף מלא אדרנלין וחיוך על הפנים. ראיתי ממש את החשש שלהם מיום קודם מתפוגג בתוך ענן האבק שהשאירו שם מאחור בשבילי המדבר. וראיתי עיניים בורקות שאומרות לי בלי מילים "אל תדאגי לי אמא, אני יכול ומסוגל ומבטיח לך שיהיה בסדר". ואני חנקתי את הדמעות שלי בתוך הג'יפ.

בגרותנוע - יום 3: נחל ברק, נאות הכיכר, סינגל חווארים, סיום כניסה לנחל אביה כביש 90

אחרי ארוחה דשנה ולילה מפנק בחניון לילה נחל ברק, שוב הערנו את השמש... מתפעלים בשקט (לפחות מנסים). ארוחת בוקר לגורי האריות שיתעוררו משנתם עוד שעה קלה.

במסגרת החרדות של אמא, פחדתי שהילדים יתעוררו עם תלונות אופייניות לגיל ההתבגרות: "אמא אני עייף", "אמא לא בא לי", "אמא למה הבאת אותי לפה"...וכו' וכו'. וכמו שהשמש עלתה לה בלי שאתערב, לתדהמתי... הם התעוררו בלי שום עניין מיותר. פקחו עיניים, יצאו מהאוהלים, התחילו להתלבש והיו מוכנים לתזוזה בדיוק בזמן. ארוחת בוקר בריאה והופ על הכלים, יש לפניהם 107 ק"מ נוספים להיום.

המסלול של היום תוכנן להיות יותר מהיר וזורם, והפעם יפתח החליט שהם ירכבו בצד המזרחי של הכביש בין שדות יישובי הערבה, אל דרך השלום, דרך החווארים, נחל שיזף, נחל אמציה, עד נאות הכיכר. ציר שיש בו אולי יותר חקלאים שנעים עליו ממטיילים, אבל הם נעים בקצב אחר ולכן יותר בטוח לכולנו להיות עליו מאשר בצד המטוייל יותר בימי חופש פסח העמוסים.

וגם בציר הזה ניתנה אפשרות לאבא אילן ואמא שני - צוות הלוגיסטיקה המשובח של המסע הזה, שמדלג בעצם מנקודה לנקודה להכין את האוכל ולבנות את הקמפ, לעצור לרגע ולפגוש אותנו לארוחת צהרים זריזה במצפה השלום.

היום אופי הציר היה אולי מהיר יותר, אבל חולי ופודרתי מאוד. לא הייתי בטוחה איך הידיים הקטנות האלה יחזיקו את האופנוע מספיק חזק כדי לא ליפול או לשקוע. הודעתי לטל שישב לצידי שיהיה מוכן להכיל ולקבל את התגובות הקיצוניות שלי למצב של "כמעט" נפילה או זריקת זנב של האופנוע. נו אתם יודעים, החרדות האלה, אני אולי גיבורה בלהסתיר אותן בחוץ אבל בתוך הג'יפ הן יוצאות בלי שליטה.

אז היום קצת שיחררתי אותן...אוי / אימאלה / אוי ויי / הוא נופל / ידיים על העיניים... תחזירי את הידיים להגה, את גם נוהגת שכחת לרגע?! כמובן שהידיים הקטנות האלה החזיקו מעמד, אף אחד לא נפל או שקע, טל הכיל ואחרי כל תגובה קיצונית כזו הגיע צחוק משחרר.

המפגש ארוחת צהרים עם ההורים והאחיות במצפה השלום - חיכו לנו סלט ירקות מפנק, אנטריקוט מוקפץ על המחבת ומים קרים, מי צריך יותר מזה. קצב ההתקדמות של הגורים האלה ממש ממש טוב ויפתח מאפשר להם מנוחה קצת יותר ארוכה מהמתוכנן. שני - אמא של אורי, הוכרזה כמשקית חוויה של כולנו – היא הכי טובה בלנצל כל עצירה לפעילות כייפית עם מה שיש בנמצא. ואני אומרת לכם שבמצפה שלום אין כלום ושום דבר חוץ מאבנים על הרצפה ומגפי רכיבה שחולצו לשעת מנוחה... אתם בטח שואלים מה כבר כיף באבנים ומגפי רכיבה. אז זהו שכלום ושום דבר לא עוצר את שני, היא מיד ארגנה את אליפות העולם בקליעת אבנים למגפי רכיבה...

תחרות שאין באף מקום בעולם רק בגרותנוע שלנו. תוך דקות כולם יושבים בחצי עיגול מול מגף רכיבה, שני קובעת כללים, היא גם משתתפת וגם שופטת, טל מצלם, ואני מעודדת. התחרות יוצאת לדרך, כל אחד זורק בתורו ומי שקולע שלוש פעמים הוא המנצח.

אליפות העולם בזריקת אבנים לתוף מגף רכיבה הסתיימה בהצלחה עם מנצח, וזה היה בדיוק הזמן לעלות על האופנועים ולהמשיך את המסע. לפנינו עוד בערך 40 ק"מ עד לסיום היום.

הדרך עכשיו היא תפאורה מושלמת לשעה זו של היום, והיא הגיעה לסיומה ממש מהר בנאות הכיכר. יפתח החליט שהוא נכנס איתם לסינגל שמסתיים בצד השני לכיוון צומת הערבה... כתבתי סינגל, אתם מבינים את המשמעות של הציר הזה????
סינגל זה אומר שעכשיו התרגיל בשחרור שלי מגיע לנקודת שיא... זה אומר שאני משחררת אותם מההשגחה שלי, הם נוסעים בשטח עם יפתח לבד ואני עושה היקוף על הכביש לנקודת הסיום.

אני צורחת בלב מרוב חרדה, אף אחד לא שומע רק אני. מדליקה את הרדיו שעד עכשיו היה כבוי, נושמת נשימות עמוקות, לוקחת אוויר לריאות... הרבה אוויר... ועושה פעמיי לנקודת הסיום בצד השני, מעולם לא נהגתי כל כך מהר על הכביש, מתה להגיע לנקודת הסיום בצד השני, מתפללת שהקטע הזה ייגמר לי ולהם מהר ובשלום.

זה לא יהיה פייר להגיד שזה הרגע הכי מאושר שלי במסע לראות אותם מגיעים מתוך ענן האבק אחרי 40 דקות... כי יש במסע הזה הרבה רגעי אושר כאלה, לכן אומר שזה רגע כזה נוסף.

איחוד הרוכבים עם המשפחות בסופו של היום השני לרכיבה הגיע, יום נוסף של המסע עבר בהצלחה ואני מביטה בגורים והם היום נראים לי קצת יותר בוגרים, טיפה יותר בטוחים בעצמם, ויותר מגובשים בחבורה שלהם עם יפתח, אנחנו בהחלט בדרך הנכונה.

בשעת דמדומים זו, זה בדיוק הזמן להקפצה אל נקודת הלינה שלנו בקיבוץ להב. החלטנו לישון בתוך הקיבוץ מבעוד מועד כדי להגן על האופנועים מפני גניבה בלילה אבל לא ידענו שזו תהיה אחת החוויות המצחיקה/החמה/ המלבבת/וההזויה באותה מידה שלנו במסע הזה.

את פנינו קיבל נועם בן הקיבוץ שסידר לנו לישון בבקתת מטיילי שביל ישראל שעוברים במקום. בקתה שניתנת למטיילים בחינם וכל אחד משאיר בקופה כפי יכולתו תרומה לתחזוקת המקום. אבל אי אפשר להיכנס אל הביקתה הזו בלי הנחיות מ-פ-ו-ר-ט-ו-ת מ-א-ו-ד של אבי נבון זקן הקיבוץ ואיש ההיסטוריה (עזר לנו ב"מבצע עובדה") שמתחזק אותה בהתנדבות וללא תקציב.

שעת ערב מאוחרת, סוף סוף מקלחות חמות. קור מקפיא בחוץ (נועם אומר שזה מזג אוויר חריג בפסח) אבל שום תלונה מצידנו, מעדיפים לקפוא בלילה רק שלגורים לא יהיה חם ביום. תוך כדי הכנת ארוחת הערב אנחנו שומעים ברקע חזרות של להקה מקומית, נועם מתנצל ואומר ששכח לעדכן אותנו שיש בסמוך אלינו על הדשא ערב שירה בציבור. מתנצל? למה להתנצל? מה יותר מושלם מלחצות את הארץ שלנו לאורכה ובדרך לחשוף את הגורים שלנו לערב שירה בציבור עם שירים של פעם. לא יכולנו לבקש יותר מזה... מסע חוצה ישראל, לינה בבקתה שהמחישה איך גרו פעם, ושירה בציבור. ערב מושלם ליום מושלם.

רגע לפני שאנחנו מתפזרים כל אחד למיטתו, יפתח מודיע לכולנו...רגע, רגע...זה נכון שהמסע הזה הוא מסע אופנועים אבל אני ביקשתי מהם לחקור כל אחד על משהו קטן שפגשנו בדרך ולספר לכם עליו. נבו היה צריך לספר לנו בכמה מילים מזה חוואר, ואורי היה צריך לספר מהו שביל טשטוש... שוב יפתח מצליח לרגש אותי כאמא, איך הוא מצליח לחשוב על דבר כזה תוך כדי מסע כל כך קשוח ואינטנסיבי. ואיך הגורים הקטנים שלנו הצליחו בכלל למצוא את הזמן לחפש את הפירוש לשני הממצאים האלה ולספר לנו עליהם אחרי יום כל כך מפרך.

אז מי שחשב שהמסע הזה הוא רק לתת גז, הוא בהחלט לא...יפתח בצניעותו ובחוכמתו הצליח גם בתוך השבילים להכניס ערך מוסף.

יאללה עוד יומיים למסע, הדרך ארוכה ורגעי השיא עוד לפנינו...ניפגש ביום הבא.

בגרותנוע - יום 4: מקיבוץ להב עד טל שחר, מפגשים מרגשים

שוב הערנו את השמש, אבל לא את זקני קיבוץ להב, הם כבר מטיילים על הקלנועיות שלהם סביבנו. מנסים להבין מה החבורה המוזרה הזאת עושה באמצע הקיבוץ שלהם. אבל אנחנו כמו מכונה משומנת היטב, שום דבר לא מסיח את דעתנו.

ההורים משכימים קום להכין לגורים ארוחת בוקר דשנה ובריאה, והם מתעוררים אט אט, עולים על בגדי הרכיבה בלי שום עניין. בשקט מופתי. יומיים של רכיבה שקטה עם ריכוז גבוה בשבילי המדבר מאחוריהם. הם כבר בזון של הדבר. רואים את זה עליהם ועל שפת הגוף שלהם. הכל קורה איך שהוא בדיוק בזמן... ויוצאים כמתוכנן.

הנוף הפתוח, המרחבים והצבע הצהוב מאתמול, התחלף בשבילי יער ירוקים. חמש דקות של רכיבה ומיד מגיעים לירידה עם שיפוע מטורף... החרדות ששיחררתי אתמול חזרו והציפו אותי. אבל אני אוזרת שוב את כוחותיי ושומרת אותן עמוק בתוך הג'יפ.

נבו יורד ראשון... לאט לאט, שולט על האופנוע באופן מופתי. יפתח צופה מלמעלה, טל מצלם מלמטה. קשה לראות את השיפוע החד בתמונות, אבל אנחת הרווחה שנבו שיחרר בסוף הירידה אמרה הכל, פשוט זה לא היה לו. אחריו ירד אורי ולבסוף יפתח. הוא סומך עליהם בעיניים עצומות, אני עדיין צריכה לתרגל את זה.

הם משחררים לרגע את השרירים בכפות הידיים הקטנות, ומתכננים להמשיך אבל לאופנוע של אורי יש תוכניות אחרות. הוא זועק לפלאג חדש. אין מה לדאוג שני הגורים האלה שכבר מיומנים בלהחליף אותו. יפתח צופה מהצד, מדריך ונותן הכוונה אבל בהחלט לא מבצע.

הם צריכים להתמודד עם כל מה שהמסע מזמן להם, וזה חלק מהעניין. נבו נחלץ לעזרתו של אורי ובכוחות משותפים הם מחליפים את הפלאג ללא עזרתו של יפתח.

אנחנו ממשיכים, השביל מתחבר לציר מהיר ומקביל לכביש 6 הדרומי, רכיבה לא טכנית ומהירה המייצרת רוח קרירה והיא מצננת אותם, חם היום יותר אבל זה לא מה שיעצור אותם... עוברים שלוליות, חוצים גשרים ולפתע, קצת לפני מחלף קרית גת, שועטת לעברנו חבורת רוכבי אופנועים. עד לרגע המפגש לא הבנתי שהחבורה הזו היא בעצם חברים שרכבו כדי להפתיע אותנו בדרך, לא מובן מאליו בכלל...

איזה אושר! הם מצטרפים אל הילדים לקטע רכיבה קצר ביחד וזה מעלה דמעות בעיניי, איזו מחווה מרגשת, תודו...אה? רגע לפני מחלף קרית גת אנחנו פוגשים גם את פיני חבר נוסף שבא להפתיע עם קפה, כל החבורה עוצרת להפסקת חברותא ושיתוף חוויות, רוכבים קטנים עם רוכבים גדולים יחד, אבות ובנים...ואמא אחת שמיד מוציאה אבטיח מרענן.

נפרדים לשלום, עכשיו הגורים חוזרים לזון הרכיבה שלהם עם יפתח לבד, ראיתי עליהם שהמפגש החברים הזה נתן להם בוסט של אנרגיות להמשיך ולרכב, ואם עד עכשיו תהיתי אם בכלל הם יודעים את גודל ועוצמת הדבר שהם עושים, עכשיו ראיתי בזוית העין לשנייה שזה מתחיל לחלחל אצלם פנימה.

מיער המלאכים אנחנו ממשיכים להצפין, מגיעים לתל צפית ומשם רוכבים טיפה מזרחה אל שדות מיכה וסינגל זכריה. השבילים פתוחים ומהירים, בין שדות ירוקים. תחושת יום שישי ענוגה כזו שאי אפשר להתעלם ממנה גם במסע אינטנסיבי כזה. ואני כבר יודעת שבעוד שעה של רכיבה יהיה מפגש מרגש נוסף... המסע עובר ממש ליד מושב זכריה, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא אפספס את הנקודה הזו למפגש עם המשפחה. אני מיד מגייסת את האחיות והאחיינים שלי למפגש כזה. והם, אין לי מילים לתאר... כמובן שמתגייסות לעניין. כל הדרך חשבתי על זה שרק המשפחה של נבו תפגוש אותו בדרך ומה עם אורי?

מי אמר שמשאלות של אמא לא מתגשמות? באופן מפתיע סבא של אורי מתקשר לטל ואומר לו בלי כוונה שהוא בדרך לירושלים, יוהוווווו אני בשוק מהתזמון, עוד חצי שעה עושים עצירת חיבוק בזכריה, "תגיד לו שישים בוייז מושב זכריה" שיבואו לתת חיבוק לאורי.

טל שואל אבל לאן יגיעו בשטח? איך להסביר? הם לא יספיקו... ומי שמכיר אותי... יודע שאני הופכת עולמות כשצריך. תוך דקות אני מקפיצה את אחותי שתיסע לכניסה למושב, תחכה לסבא וסבתא של אורי ושתביא אותם לנקודת המפגש בשטח. הם יספיקו אני מבטיחה. אוף איזה לחץ...

אני מעדכנת את יפתח שיחכו רגע על השביל המוביל לנקודה, אעדכן אותך כשכולם שם. כמו שאומרים "הכל זה מלמעלה" והכל בא על מקומו בשלום! נבו וגם אורי זכו לחיבוק מהמשפחה באמצע המסע. וכמובן איך אפשר בלי תמונות ורענון עם אבטיח ומלון.

מילוי מצברים רגשי שני להיום, אנחנו ממשיכים בדרך, מדהים לראות את הגורים האלה רגע אחד כאלה קטנים ליד המשפחה וברגע שאחרי כשהם על האופנועים כאלה גדולים תרתי משמע.

יפתח מעדכן אותי שבהמשך יש שער שכנראה לא אוכל לעבור עם הג'יפ וכדאי שאעשה דילוג מהכביש. אני מתעקשת, אני נוסעת אחריכם עד שמישהו או משהו יעצור אותי. מיותר לציין ששום דבר לא עצר אותי... אז נכון שהגעתי לשער, אבל איך שהוא אני תמיד מוצאת פתרון, ואיך זה קרה? את זה אשאיר לכם לדמיין.

עוד רגע מגיעים לסיומם 109 ק"מ של יום הרכיבה השלישי במסע הזה, אבל לא החוויות המרגשות.

למי שלא מכיר יפתח פרנקו (אלוף ישראל באנדורו) ואנחנו גרים באותה החווה, התוכנית הייתה לעצור לרגע שם לעשות טיפול ושטיפה לאופנועים להעלות אותם על עגלה ולעשות משם הקפצה לנקודת הלינה שלנו בחוף דור. כמובן שזה לא נגמר ברגע... בכניסה לחווה חיכה לגורים שלט עץ מרגש ששרון אמא של יפתח הכינה והעלה חיוך על פני כולנו ורק אני דומעת משלט עץ פשוט שמונח ככה סתם באמצע הדרך.

על מחווה כזאת היינו חייבים לגשת אל שרון ולהגיד תודה, אבל משם תוך שנייה זה התפתח לארוחת ביניים משותפת לשלושת המשפחות של פיצות, יין, החלפת חוויות, חיבוק ליפתח מהמשפחה, בכל זאת גם הוא ילד של אמא.

שעת אחר הצהרים המאוחרות וטל אבא של אורי מסמן לנו שכדאי לצאת לדרך, כדי שנגיע בשעות האור אל נקודת הלינה שלנו הלילה בזולה שלהם בחוף דור.

לא אלאה אתכם בתיאורים על מקום הלינה שישנו בו בלילה הזה, רק אגיד שטל כל כך הפתיע אותנו שזה היה הכי הפוך מלישון על חול ים. ושזה בעצם היה הלילה כי טוב ומפנק שלנו במסע הזה. ושוב אני משאירה לכם את זה לדימיון.

היום הזה לרכיבה הסתיים מזמן אבל המפגשים המרגשים עדיין לא. שני ואני שוב מתקתקות ארוחת ערב עם כל האמצעים (פסיליטס) שהמקום מציע, עורכות שולחן יום שישי לתפארת. הילדים אחרי מקלחות יצאו לטיול על חוף הים.

רגע לפני שאנחנו מתיישבים לאכול, הפתעה אחרונה להיום – סבתא של נבו וסבא וסבתא של אורי מגיעים כולם לשבת יחד סביב השולחן, שני פותחת יין מוזגת לכולם, מרימים לחיים וזה בעצם הרגע שאני מבינה שנולדה כאן משפחה חדשה ששם המשפחה שלה לא אחר מאשר "בגרותנוע".

109 ק"מ, שני גורים, אריה אחד, חמישה מפגשים מרגשים, טונות של אנרגיות, מסע אחד להשלים ואמא אחת שאולי נראית קשוחה מבחוץ אבל רכרוכית מבפנים זה בטוח...

בגרותנוע – יום 5: מבת שלמה עד יבניאל

בבוקר הזה יכולנו להרשות לעצמנו ולגורים שהשמש תעיר אותנו ולא אנחנו אותה. בכל זאת יום חמישי למסע וצריך טיפה זמן לאגור כוחות להמשך, ואולי כי רצינו רק עוד קצת מהפינוק של הזולה לפני שעוזבים אותה.

שמונה בבוקר השכמה, ארוחת בוקר והקפצה לבת שלמה. תשע בבוקר, מתדלקים ומחממים מנועים. והגורים האלה פתאום נראים שונים. יותר מנוסים, יותר יציבים, יותר מרוכזים, יותר גדולים ממש בדרך להיות אריות.

הירוק היום ירוק מאד. רוכבים בשבילים צפופים בין צמחייה עבותה, חציית נחלים, רכיבה בין וואדיות, שדות ירוקים, כרמים,עצי פרי... חוצים נחלים... יש מצב שרכבנו עד טוסקנה מבלי שנרגיש?

מפגש מרתק עם חבר מהעבר ויקר לליבי, העיר אותי מחלום טוסקנה... ועם כל הכבוד לטוסקנה, כרגע גבעות רמות מנשה מרגשות אותי הרבה יותר.

דן דן, הוא דוד של אורי שרוכב עם נבו. אני והוא הכרנו בעבר הרחוק שלי עוד בתחילת דרכי הג'יפאית אי שם בשנות התשעים, שנים שלא נפגשנו או דיברנו, אבל כשהחברות והאהבה היא בלב המרחק לא מכהה את החיבור.

דן דן גר ביקנעם המושבה והוא כמובן רוכב על אופנוע שטח. מסתבר שדן דן לא רצה לוותר בשום פנים ואופן על מפגש עם הרוכבים הקטנים. הוא יצא מהבית כשהוא חולה עם ארבעים מעלות חום גוף, שם קסדה על הראש למרות שהיא מחממת אותו יותר ויצא לפגוש אותנו בשבילים לרכיבה קצרה משותפת. מיד החצר האחורית שלו – יערות מנשה, הפכה למגרש משחקים שלהם, הואהוביל אותם אל תוך הסינגלים ביער והם הלכו שם לאיבוד במובן הטוב של המילה.

גם אני בתוך הג'יפ הלכתי לאיבוד, במובן הכי לא טוב של המילה... דן דן לא ידע מה הוא עושה לי שלקח אותם מזוית העין והמעקב שלי.... אחרי שעה של משחקי תופסת בין השבילים הסבוכים סוף סוף נפגשנו לעצירת קפה, אבטיח ונשנושים, ואני חזרתי לנשום.

נפרדנו לשלום מדן דן, עם טעם של עוד...והרגשה ש"העוד" הזה חייב לקרות ומהר.

מפגש מרגש מאחורינו ולפנינו עוד ק"מ רבים עד לנקודת הסיום. השלישייה הקבועה עושה דרכה אל עמק יזרעאל. עכשיו השבילים פתוחים, היום חם יותר ויש אפשרות טיפה להגביר את המהירות כדי להגביר את משב הרוח שיצנן אותם.

השעה כבר מאוחרת, יפתח בודק את הציר. רמת סירין לפנינו, והיא רמה כשמה כן היא. זאת אומרת שאם הם יהיו על רמה הם גם יצטרכו לרדת ממנה. אוי וי...אני אומרת לעצמי. בזיכרונותיי ובמראה של גרוטאה אני מדמיינת ירידה מטורפת וקשוחה ושוב החרדות שלי כאמא פורשות כנפיים. ואני אומרת לעצמי, רגע חכי עם הפחדים תהני לפני מנחל תבור, נחל רכש, מצפור גזית, מצפה החלליתובאמת הדרך ירוקה יפה ופורחת.

עברנו את מצפה החללית, רמת סירין מאחורינו וזה השלב שיורדים ממנה. בהתחלה הירידה עדיין בסדר, השיפוע שלה נסבל. בשלב מסויים אנחנו שמים לב שמתעורר חשש, יפתח מסמן לנו ההורים להישאר במרחק, לתת לו ולילדים את המרחב לשחרר אותו. עם סבלנות אין קץ ולחישה באוזן דרך הקסדה שאין לי מושג מה נאמר שם, אפשר היה לראות איך החשש מתפוגג...אני אומרת לכם, אם עד עכשיו היה רק לוחש לסוסים, עכשיו בוודאות נולד ה"לוחש לרוכבים" הראשון ביקום, והוא הרוויח את התואר הזה ביושר, בצניעות ובענווה שאין דומים להם.

מיותר לציין ששאר הירידה עברה ללא שום עניין, והגורים האלה מזמן לא גורים...השעה כבר ארבע, ועוד רגע ניפגש עם החצי השני שלנו, צוות הלוגיסטיקה שנשאר מאחור באלומות.

100 ק"מ של היום מאחורינו, 421 ק"מ מאילת מאחורינו. הכנרת ממש מתחתינו ואנחנו חייבים לעצור ולטבול בה כדי להשליך את תלאות היום. האבות מעמיסים את האופנועים על העגלה, הילדים קפצו לקנות קרטיב בתחנת הדלק ואני לא עוצרת לדקה... כבר מתפעלת את הדבר הבא, מחפשת מקום בטוח שנוכל להשאיר את האופנועים בזמן שאנחנו טובלים בכנרת. מגייסת לעניין חבר שגר בעין גב, הוא נענה מיד ותוך פחות מחצי שעה השער נפתח, האופנועים במקום בטוח ואנחנו טובלים בכינרת.

הזדמנות טובה להוריד את שכבת אבק הדרכים מהגוף ולהמשיך אל נקודת הלינה שלנו להלילה... את הערב והלילה העברנו במתחם חקלאי ביישוב כרכום עם נוף מטורף לכינרת. איזה כיף שיש חברים טובים בכל מקום בארץ שדואגים לי לפינות חמד נסתרות....

בגרותנוע – יום 6: מכרכום ועד מטולה

אמאל'ההההה איזו התרגשות, הגענו עד כאן – הבוקר האחרון למסע, היום האחרון למסע...מי היה מאמין. להתעורר אל מול הנוף עוצר הנשימה של הכינרת, בוקר שכולו מתנהל בקצב הרבה פחות לחוץ מהימים הקודמים, וכולם שלמים, בריאים, טיפה עקוצים, אבל מאושרים.

רק עוד 55 ק"מ...חמסה, חמסה, חמסה... ויסתיים לו בפעם הראשונה בארץ, הבגרותנוע – מסע בר מצווה חוצה ישראל על אופנוע.

אבל לפני שאני עוברת לספר על הבוקר הזה אני עדיין חייבת לספר על אתמול בערב...

המסלול של היום האחרון עובר בין שדות היישובים בצפון, מי שנוסע בשטח הזה הרבה מכיר ויודע שיש סיכוי טוב להיתקל בשערים נעולים, והרבה... יפתח מאיר את עיניי ואומר שהמסלול שתיכננו אומנם מגיע עד מטולה, אבל הוא מגיע דרך הכניסה הראשית והסואנת שלה. ציר שלא היינו רוצים שהגורים הקטנים האלה ירכבו בו.

בנוסף, שני לוחשת באוזניי..."חגית לא תיכננו את טקס הסיום, מה עושים? מה נותנים להם שם?" היינו כל כך עסוקות בלהנות מהמסע הזה, כנראה שלא רצינו שייגמר, ולכן הדחקנו את עניין טקס הסיום. ורגע הסיום בשלו והוא אכן הגיע.

מה עושים? עושים! פותחים חמ"ל מבצעי: יפתח מיד פותח את אפלקציית הניווט המושלמת שלנו אפלקציית אופרוד, ומוצא ציר דרך מטעי הפרי הנמצאים ממש על גבול המערכת של לבנון. אבל מה... הציר הזה מגיע בסופו לשער חקלאי והוא נפתח על ידי הצבא בשעות מסויימות בלבד, השער הזה יוביל אותנו עד לשער האחורי/צפוני של מטולה. "ציר מושלם" הוא אומר, "זו האופציה היחידה שלנו", ובאותה נשימה ממשיך ואומר: "אבל עם מי נדבר בשעה כזו במוצא"ש ואיך בכלל נתאם את זה מול הצבא"?

"יהיה בסדר" אני אומרת, ותאמינו לי שאין לי מושג כרגע איך השער הזה ייפתח. אבל חייבת לא להדאיג את יפתח.

עושה כמה טלפונים לחברים טובים, הייתה לי תחושה שהם חושבים שאני די משוגעת אבל אמרו בנימוס נברר לך מחר. אבל אין לי את מחר...מחר זה כבר קורה! אני ממשיכה, לא עוצרת...

הגלגלים בראש שלי לא מפסיקים להסתובב...מריצים מסעות, שמות ותפקידי מפתח. ופתאום, בום, יש לי את זה! שלומי!!!!!!!!!!! שלומי בצבא, אני אומרת, הוא רק לפני כמה חודשים עבר תפקיד וסיפר שהוא משהו בצפון...הוא דתי. רק מחכה שתצא השבת ואני מתקשרת.

יצאה השבת רגע לפני שיצאה לי הנשמה, אני מחייגת...הוא עונה, אפילו בחיוך ובקול אוהב ומרגיע הוא שואל בכמה רכבים ואנשים מדובר? ובאיזה שעה?...מה זאת אומרת אני שואלת? יש לך קשר לשער הזה? ברור, הוא עונה...כשתגיעי לשם פשוט תרימי טלפון אני אפתח אותו בשבילך. מה עוד אני צריכה ברגע הזה, רק להגיד תודה לאלוהי השערים שפותח אותם בפניי.

חוזרת לשעת בוקר זו...כולם כבר ארוזים, הרוכבים כבר לבושים. תמונה אחת ואפשר לצאת לדרך.

מכרכום היישר אל דרך נוף הירדן ההררי, הם רכבו לאורכו המפותל של הנחל. ביום אחר הייתי כותבת לכם כמה אני מתפעלת מהנוף ההררי והירוק של רמת הגולן ומהעוצמה של הנחל הזה, אבל ביום הזה אני דווקא בוחרת להתרכז בעוצמה אחת – יום ראשון היום, שקט, אין מטיילים בכלל, ופה על השביל הזה שדווקא מסומן היטב אני מביטה על הרוכבים ורואה רק את עוצמתה של השלישייה הזו, של האריה הבלתי מעורער המוביל את הגורים האלה שמזמן כבר לא גורים, אל סוף מסעם בישיבה זקופה ויציבה על האופנועים שלהם.

מגיעים אל גשר הפקק, משם רוכבים לאורכו של הירדן בין שדות היישובים – חולתה, יסוד המעלה, להבות הבשן הקצב מהיר וזורם טוב.

עד כה כל השערים היו פתוחים ואנחנו מחליטים לעצור על גדת הירדן כדי לתת זמן לצוות הלוגיסטי שלנו להגיע בזמן לנקודת הסיום אחרי שהוטלה עליו משימת הדפסת תעודות ההוקרה בדרך.

חצי שעה של מנוחה ואנחנו ממשיכים... גונן מימין, משמאל אגמון החולה. אנחנו רוכבים בין מטעי היישובים. נתקלים בחקלאים בדרך שמסתכלים עלינו במבט מופתע אבל עם חיוך וזיק בעיניים. מנופפים לנו לשלום כאילו היינו משב של רוח מרעננת בתוך יום של עבודת כפיים קשה ביום חם שכזה.

הדרך נמשכת, עמיר מימין כפר בלום משמאל. אנחנו עדיין לאורך הירדן. ואז... אוי הברוך... שער נעול חוסם את המשך הדרך. יפתח מחפש דרך לעקוף ואין. שתי אופציות: או שחוזרים ק"מ רבים אחורה ומחפשים ציר אחר, או שמנסים בדרך כלשהיא לפתוח את השער.

הצחקתם אותי... לא חוזרת ק"מ אחורה, רק קדימה, תמיד קדימה. שערים זה אני! מיד גלגלי המוח שאחראים על גרוטראלי במוח שלי מסתובבים שולפים שם ואני מתקשרת. ברנזון...שומע? אני מול שער סגור ואני חייבת שתפתח לי אותו, מסבירה לו בלהט מה פשר השיחה ביום ראשון בשבוע (הוא רגיל שאני מתקשרת בין חמישי לשבת בלבד). הוא עוצר אותי משטף ההסברים ואומר לי: "עזבי הסברים אני מבין בדיוק מה זה לרכב בשטח וכמה זה יותר חשוב מבית ספר עבור הילדים, חמש דקות מטפל בעניין".

עוברות דקות, הרבה דקות והשער לא נפתח. אני מתחילה לחשוש... רואה את הגורים כבר מזיעים בתוך הקסדות חם להם ממש. אני מעודדת ואומרת עוד דקה זה יקרה... הדקות עוברות וזה לא קורה. מרימה טלפון לברנזון שוב, תגיד מה קורה? ברנזון מופתע שאני עדיין באותו השער ואומר, שלחתי מזמן מישהו לפתוח לך את השער של עמיר. אני רוטנת ואומרת לו אף אחד לא הגיע! משהו פה לא מסתדר וברנזון בסבלנות אין קץ אומר לי: "תנשמי, קחי שנייה, תסתכלי החוצה ותגידי לי בדיוק איפה את". התברר שהשער הוא של כפר בלום ולא של עמיר. מיד ברנזון מקפיץ את הקב"ט הנכון ורגע לפני שהילדים ממש מאבדים את הסבלנות השער נפתח לרווחה.

בדרך אני כבר מתקשרת לחבר טלפוני נוסף בבית הילל, רק מכינה אותו למקרה ש... הוא מציע שנבוא לביקור לקבל גלידה קרה וחיבוק. לא יכולתי לסרב דווקא לחיבוק... בתזמון מושלם הוא פוגש אותנו על הכביש נותן חיבוק לדרך צלחה ואנחנו ממשיכים.

עוזבים את הירדן ועוברים לרכב לאורכו של החצבני, משם אל שדות כפר גלעדי, כפר יובל... הק"מ עוברים, והדרך נמשכת. הרי הלבנון מתגלים לעברנו, מצד ימין גדר הגבול. עוד רגע נגיע אל הרגע הכי גורלי במסע הזה, פתיחת שער צבאי לשפיץ של המדינה, לחורשה הכי צפונית במטולה שם יסתיימו 55 ק"מ של היום, שם יסתיימו כמעט 500 ק"מ של מסע.

בעודי מסיימת לחשוב על הרגע הזה והנה הוא כאן לפניי, עומד ניצב וסגור – השער!!! אנחנו עוצרים, מכבים מנועים ושומעים את הדממה במקום. מסתכלים מסביב, מנסים להפנים איפה אנחנו עומדים, מסבירים לגורים איפה הם עומדים ומנסים יחד איתם לעכל את גודל הדבר. מנסים ולא כל כך מצליחים! עכשיו אני יכולה לגלות שממש צמרמורת עברה בגופי בעודי מחייגת אל שלומי, הוא לא ממתין למוצא פי ושואל "הגעת לשער" ואני בקול רועד עונה "כן – ג'יפ אחד ושלושה אופנועים, "כן אני רואה אתכם" הוא עונה..."אני פותח, סעו ואל תעצרו בבקשה, סעו לשלום – הוא מברך. בעוד ק"מ ספורים תגיעו לשער השני שמכניס אתכם חזרה למטולה, תתקשרי שוב ואפתח אותו". רגע לפני, יפתח כבר מרשה לעצמו טיפה לשחרר את פאסון המדריך ומפגין בפנינו כישורי שליטה על האופנוע שלו... זו גם דרך להפגין אושר ושמחה. מותר לו, הרוויח ביושר.

השער נפתח והשיירה עוברת, גדר תיל מצד לבנון גדר תיל מצד ישראל ובאמצע האריות האלה, כן כן אחרי 5 ימי רכיבה, 500 ק"מ על האופנועים כבר מותר לכנות אותם אריות ולא גורים. אופנוענים בכל רמ"ח אבריהם, רוכבים זקופים יציבים ובגאון אל נקודת הסיום.

דמעות חונקות את גרוני. טל מנסה להפיג את המתח ואומר בגיחוך "גם חיזבאללה באים לעודד את הגורים האלה" ואני מרשה לעצמי להוציא בשקט שלא אופייני לי כלל אנחת רווחה. ישששששששששששש, תודה לאל, המסע הזה הגיע אל קיצו בשלום, אפס תקלות, אפס פציעות, אפס משברים ומאה אחוזי הצלחה!!

וכיאה לרוכבים אמיתיים, שני ואילן הכינו עבורם טקס סיום עם כל הכרוך בכך... שלט סיום, שמפניה מותזת לכל עבר, שיר סיום מדוייק ותעודת הוקרה שלא היו מביישים אף אופנוען ברומניאקס, במירוץ הסיקס דיי, או במינוס 400 (קישור) למי שמכיר...

כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן, וטל חשף אותי לציטוט הכי מדוייק למסע הזה של שמעון פרס ז"ל: "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים" – אני פינטזתי על המסע הזה שנים, והוא בחלט יצא פנטסטי!!!