אחים לחיים על פסגת הקוטופקסי 5,897 מטרים - אקוודור 2026

בוחרים בחיים! - אחים לחיים!!

עמותת 'אחים לחיים' (קישור לאתר העמותה) מגבשת לתוכה גיבורים - לוחמים (ולוחמות) שנפצעו במהלך פעילות מבצעית, אשר שיקמו עצמם ועדיין משקמים את פציעתם, ויחד הם מסייעים ותורמים אחד לשני - דבר המעצים אותם יחד ולחוד.
העמותה, ייחודית ומיוחדת, עושה רבות למען חבריה, והרבה באופן שחבר בעמותה (אח) עוזר לחבר (אח) אחר. החל מתמיכה פיסית ומורלית, דרך טיפולים ומשלחות רפואיות, משלחות לקצוות עולם וקבוצות מיוחדות למסעות אתגריים בעולם שהח"מ זוכה לכבוד להוביל את הקשים שבהם (קישור לסיכומי המסעות האתגריים של האחים). בעקבות מלחמת חרבות ברזל שילשה העמותה את מספר חבריה (וגם חברותיה) והיא צפויה עוד לגדול ולגדול בשנים הקרובות ולקלוט אחים ואחיות חדשים ככל שתוכל.

התחום הרפואי בעמותה ע"ש טל מובשוביץ

אחד מהפרויקטים המשמעותיים, הערכיים והמקצועיים של העמותה הוא "התחום הרפואי" ששם לו למטרה ומצליח למצוא פתרונות רפואיים והנדסיים בארץ ובקצוות עולם לפתרון בעיות רפואיות, קשיים ומוגבלויות של חברי העמותה. עם השנים התמקצעו בעמותה באופן שמאפשר לאחים "לייצר קסמים", גם ובמיוחד עבור פצועים קשה שבעבודה קשה מגשימים חלומות וחוזרים לתפקוד פיסי ומנטלי, כמעט כמו לפני הפציעה ולפעמים גם מעבר...
בכנס הבינלאומי השני בנושא פצועים קטועים שהתקיים במהלך 2025, בהובלת "אחים לחיים" ובשיתוף פעולה רחב עם ארגונים, בתי חולים ואנשים נפלאים הכריז יו"ר העמותה, אחד ממיסדיה ולוחם שנפצע בקרב בעת שירותו הסדיר - גיל גאנוניאן, כי הפרויקט / התחום הרפואי של אחים לחיים יקרא ע״ש טל מובשוביץ ז״ל, קצין לוחם ואיש שב״כ שנפל בקרב במהלך הלחימה בעזה במלחמת "חרבות ברזל". כמה חודשים לאחר מכן זכה אחיו, מוביל התחום הרפואי תמיר מובשוביץ - לוחם, גיבור, פצוע קשה ברגליו מקרב שהשתתף בו לפני כעשור, להגיע בראש המשלחת של אחים לחיים לפסגת הקוטופקסי - הישג אישי ורגע מרגש ומיוחד לעצמו, למשפחתו הרחבה ולכול המטפסים שהלכו אחריו!

חצי שנה לפני יום הפסגה

הרעיון היה ברור, והיעד - להגיע הכי גבוה שאפשר, קצת מעבר למסעות האתגריים "הרגילים" של העמותה לפסגת הקילימנג'ארו (קישור) ולפסגת האלברוס בעבר (קישור). ועם זאת, תחת המוסכמה הקשוחה שאומרת - לא גורמים לפצועים לעוד נזק! ושומרים על בריאות האחים, על אף המוטיבציה הגבוהה שלהם לכבוש ולהגיע לעוד פסגה גבוהה.
לאחר "מיונים", שיחות, תחקירים והתלבטויות בחרנו את הקבוצה "האידיאלית": מגוון של פצועי רגליים, רמות שונות של פציעות, חלק עם סד על הרגל, חלק עם פלטינות וברגים בתוך הרגלים ושניים ממש ללא רגל ועם פרוטזות שמחליפות את הרגלים שנשארו אי שם בקרבות שבהם השתתפו. ותיקים וחדשים בעמותה (מחרבות ברזל), מבוגרים וצעירים, כאלו שנפצעו במהלך השירות הסדיר והקבע או בזמן שירות מילואים, ובקיצור המגוון האיכותי של המשרתים (והפצועים).
יצאנו לסדרה ארוכה של אימוני כושר מידי שבוע -אימוני הליכה, ספינינג, מפגשי גיבוש, הכרת הפציעות והמגבלות וגם סדנה של יומיים בצפון הארץ של הליכה וטיפוס קבוצתי להר מירון. במקביל הכנו את הציוד הנדרש וגם נפגשנו למפגשי ההכנה המתבקשים. והנה אנחנו כקבוצה מגובשת וכבר יוצאים לדרך...

טסים לקיטו - בירת אקוודור

המסע לאקוודור התחיל בטיסות ארוכות, אך הכי טובות שאפשר - 5 שעות מהארץ למדריד ומשם עוד "רק" כ- 11.5 שעות של טיסה, חוצה יבשות אוקיינוס, עד לקיטו - בירת אקוודור.
היום הראשון הוקדש להתאקלמות טובה לגובה, כ-2,800 מטרים בקיטו, שכירת ציוד מקצועי לטיפוס - נעליים לשלג, קרמפונס (מסמרי קרח לנעליים), גרזן, רתמה וקסדה. סיור עירוני בעיר הבירה של אקוודור ובין לבין אוכל טוב בבוקר, במסעדה בצהרים ושוב במסעדה טובה בערב, לאחריה סיימנו את היום הראשון באקוודור. לילה טוב קיטו.

טיפוס ראשון - ואוא פיצ'ינצ'ה

יום חמישי בשבוע ואנחנו בדרכנו לטיפוס המשמעותי הראשון שיכין אותנו להמשך. פסגת ואוא פיצינצה - PICHINCHA. האוטובוס עוזב את מרכז העיר ונוסע לפאתים, מטפס בכביש המפותל על רכס ההרים הסוגר על העמק של קיטו ואז הופך לשביל צר, עד אשר מגיע לנקודה בה האוטובוס לא יכול לנסוע יותר. רחבה קטנה ליד דיר כבשים בלב שטח מרעה ירוק ומעיין של מים זכים, אי שם בלב הטבע ומעל גבול היער, בגובה של 3,700 מטרים.
בגובה של 3,700 מטרים, במזג אוויר טוב, אנחנו מתארגנים ומתחילים לצעוד במעלה ההר. לאחר כ-3 ק"מ של הליכה על השביל הרחב, כ-400 מטרים בעלייה, אנחנו עולים בגובה של 4,100 מטרים להפסקת קפה (כשעה ארבעים וחמש של הליכה). עוד כשעתיים של הליכה ואנחנו מגיעים ל"בקתת ניצולים" בקצה השביל שמתאים לרכב ובגובה של 4,560 מטרים ומרחק מצטבר של כ- 6.8 ק"מ.
מנוחה קצרה ומכאן יוצאים על הסינגל הצר המטפס בזווית חדה לעבר האוכף שסביב הלוע של הר הגעש. הר הגעש פעיל ופולט עשן וגופרית, אך כשאנחנו מגיעים לשפת ההר מזג האוויר קר והענן "יושב" על הלוע, מבלי שנוכל לראות את מלוא עומקו ונשאר לנו רק להריח את העשן הנפלט ממנו. המשכנו לטפס בשביל הצר עד לפסגת ההר הראשונה (יש עוד פסגות סביב הלוע), כשעה וחצי של טיפוס איטי מהבקתה ועד לגובה של 4,681 מטרים (במצטבר כמעט 1,100 מטרים של טיפוס בגובה) - פסגת ואוא פיצינצה PICHINCHA.
קצת קר, אבל הכיף גדול, מצטלמים וחיש מהר יורדים כ-1 ק"מ הליכה עד לבקתת הניצולים. כאן נחים ומחכים לשיירת טנדרים חבוטים וישנים המגיעה במיוחד כדי להוריד אותנו למרגלות ההר, שם נפגוש את האוטובוס ונחזור למקלחת חמה וארוחת ערב טובה במלון המפנק שבלב עיר הבירה.

טיפוס שני, ברגוע...

יום שישי - יום קצר! ואנחנו גם לא רוצים להכביד על הרגלים, לא ללכת הרבה ולא לאמץ ולחשוף את הפציעות, אבל כן לשהות בגובה כדי לשפר את ההסתגלות שלנו לגבהים. היעד שנבחר הוא השביל "התיירותי" הנפוץ שנקרא רוקו פיצ'ינצ'ה, נמצא על "במת ההר", אליו מטפס רכבל, ועליו שביל מתון, באופן יחסי, בגובה של כ-4,500.

רגע של "עברית" ולייתר דיוק של קיצ'ואה - שפת הילידים הוותיקים בני אימפריית האינקה, אלו שחיו בדרום אמריקה גילוי אמריקה והכיבוש הספרדי:
רוקו פיצ'ינצ'ה הוא ההר הזקן, כי הר הגעש שבמרכזו אינו פעיל. ואילו ואוא פיצ'ינצ'ה (לפסגתו טיפסנו אתמול) הוא ההר הצעיר כי הר הגעש שבמרכזו פעיל ופולט עשן!
אנחנו עלינו מעלה ברכבל, ובקצב איטי של טיפוס/הליכה, עם עצירות לקפה ומנוחה, שהינו בגובה של 4,500 מטרים במטרה להתאקלם עוד יותר טוב לגובה.
בסיום הזמן שהקצבנו להתאקלמות, ירדנו חזרה לאוטובוס ואיתו למטה לקיטו (2,800 מטרים) ומשם לבקתה היפה והמפנקת בלב השטח החקלאי ולא רחוק משער שמורת הקוטופקסי.

שבת מנוחה בבקתה ולמחרת בראשון נסיעה לשמורה

את השבת "העברנו" במנוחה, בחברותא הנהדרת של האחים במשלחת. אוכל טוב, שינה, שיחות ובעיקר מנוחה לגוף ולנפש.
בבוקר יום ראשון נסענו לשער השמורה הענקית של הקוטופקסי. זו שמורת הטבע השנייה בהיקף פעילותה, לאחר שמורת איי גלאפגוס, השייכת לאקוודור והמושכת אליה מיליוני תיירים בשנה.
עם הכניסה בשער השמורה כביש האספלט הופך לשביל והטיפוס מתחיל מעלה מעלה. לצהרים עצרנו בבקתה יפה, לא רחוק מהאגם שבלב השמורה ומשם המשכנו בטנדרים לחניון כלי הרכב שלמגלות הפסגה.
התארגנות קצרה, כל הציוד על הגב ובטיפוס איטי בטור ארוך טיפסנו. כשעה קלה של הליכה, קצת פחות מ-1 ק"מ וכ-230 מטרים בגובה, לעבר בקתת הקוטופקסי, הנמצאת כ-1,000 מטרים למרגלות פסגת הר הגעש. לפני כשלוש שנים התפרץ הקוטופקסי בעוצמה שהעשן שפלט לא איפשר לטפס לפסגתו ובמהלך כשנה שלמה אפשר היה להגיע רק עד הבקתה. עכשיו חזר ההר לרמת הפעילות הגעשית המתונה, המאפשרת טיפוס לפסגה...
בבקתה של הקוטופקסי מחכה לנו ארוחת ערב מוקדמת וחמה, ובקומה השנייה בבקתה חדר (מתוך חדרים) שבנוי בתצורה של מיטות קומותיים ובו שכבנו לישון (ובעיקר לנוח, כי קשה להירדם בשל הגובה או בשל ההתרגשות או גם וגם...) עד לשעתיים לפני חצות. שכן תחילת הטיפוס מתוכננת לשעה לפני חצות, 23:00.

מטפסים לפסגת קוטופקסי

הלילה ירד על הפסגה ואיתו החושך הגדול... אנחנו "מתעוררים" (למי שקצת ישן...) בשעה 22:00, מתלבשים, מכינים את הציוד ובשעה 23:00, רגע לפני שמתחילים לטפס, תמיר מברך את כולנו בברכת הדרך ואנחנו יוצאים החוצה נחושים וחדורי מטרה.
הלב פועם בעוצמה (מההתרגשות...), פנסי ראש דולקים, ואנחנו צועדים בטור ארוך ומרשים המטפס לעבר פסגת הקוטופקסי.


לילה קר במיוחד, הרוח מקפיאה, ולפנות בוקר הטמפרטורה יורדת לשיא שלילי של מינוס 20 מעלות. מכשול של קור, קפוא, ההופך את הטיפוס בלילה הזה לקשוח הרבה יותר.
בקטע החד של הטיפוס המושלג, כולנו נעולים עם קרמפונס (מסמרי קרח לנעלים), גרזן ביד ורתמה במרכז הגוף, קשורה לחבל אליו אנו נקשרים בזוגות של מטפסים, כפי שתיכננו מראש, למדריך הרים מקומי, מנוסה מאוד ובעל רישיון לטיפוס הרים באקוודור.
הדרך מטפסת והופכת תלולה ככול שמתקרבים לפסגה, הנשימה קשה יותר ויותר, והמאמץ עילאי! כל הנפת רגל לצעד קטן מחייבת החלטה של נחישות!! אין הרבה זמן לעצירות וכל עצירה היא רגע קשוח, קור גובר ומקשה על תחילת התנועה מחדש. לחלק השרירים כואבים, חלק מתקשים בנשימה וחלק גדול עם שרירים כואבים, מתוחים ואף תפוסים ובקושי נושמים...
את הטור סוגרים ל. - סגן ראש המשלחת ולצידו ע. - אח ותיק, חזק מאוד ומנוסה בטיפוס.
מאחור עובדים קשה, קשה שבעתיים! ושומרים על הטור הארוך. במאמץ גדול אנחנו מצליחים לקדם לראש הטור את מי שקשה לו, אך בפועל בקצה הטור הארוך, 30 מטפסים, הקצב איטי והקושי אדיר.
אבל כולם, כולם! לא מוותרים לרגע, ממשיכים לצעוד, גם בקצב איטי וגם בצעדים קטנים בעלייה החדה, לא מוותרים! כאן כל אחד ואחד מהאחים נחשף בייתר שאת לאתגר האישי ולכאב מהפציעה. כאן שיא הקושי ולפצועים עם מתקני הרגלים או הפרוטזות הקושי והסבל בלתי ניתנים להבנה, אבל מדובר בזן מיוחד של אנשים - כאלו שלא יכולים לוותר.
הרוח לא לטובתנו, הדימדומים מתקרבים, אבל קר מאוד, כמעט ואי אפשר לעצור ולחכות על מנת לצמצם את הטור ואנחנו מטפסים בקצב טיפוס איטי מאוד, בצעדים קטנים, בשיפוע חד מאוד ובשלג רך שלוקח את הצעד קצת (לפעמים יותר מקצת) אחורה. כשמתקרבים לפסגה הרוח מביאה עלינו את ענן הגופרית, הנפלט מהלוע של הקוטופקסי, והדבר משפיע מאוד ומוסיף לקושי בנשימה, לכאבי הראש המתפתחים תוך כדי המאמץ, החוסר בחמצן מורגש היטב והגופרית מסריחה ומקשה עוד יותר.
אבל זו הדרך! ואין אחרת!! יש להתרכז ברגע, לנשום, להתמודד עם הקושי ולעשות את הצעד הבא מעלה. ושוב לנשום ושוב לעשות את הצעד הבא. ובעיקר לא לוותר לרגע! וכך כל אח ואח ממצה כוחותיו, נלחם בקושי ובכאב ואין וויתורים עצמיים!
ש. שרק הרכיב רגל חדשה (פרוטזה משוכללת) והגיע אלינו לאקוודור ישירות מהמעבדה שבארצות הברית (וגם חזר לשם, ע"פ תוכנית, לשיפורים בסיום המסע) מרגיש כי די לו לגדם ודי לה לרגל הביונית, וכ-400 מטרים לפני הפסגה, בגובה של 5,500 מטרים, אנחנו מצמידים לו מדריך מקומי ויחד הם עושים את הדרך למטה בשיפוע החד לאט-לאט. לא פשוט! אבל הבגרות והחשש מנזק מנצחים!!

האור עולה, הקושי בשיא והריח של הגופרית חונק את הנשימה

האור מפציע עוד לפני הזריחה והמדרון התלול עוד לפנינו ועכשיו גם נראה מאיים. אנחנו לא מוותרים, עוד צעד ועוד נשימה, ועוד אחד ועוד אחד... ללא הפוגה, למרות שכבר קשה מאוד לנשום, בזכות הגובה, השיפוע החד, ההליכה הקשוחה על השלג, העייפות של הלילה הלבן ובכלל מכל המסע... בנוסף הרוח מורידה עלינו את הגופרית הנפלטת ללא הפסק מהלוע הפעיל של הר הגעש - הקוטופקסי בשיאו! ואנחנו לא מוותרים!
א. וא. מחליטים כ-300 מטרים לפני הפסגה, כי די להם, הם מיצו את הכוחות ואת היכולת להניע את הרגלים הפצועות בעלייה ובהחלטה מושכלת (וכואבת), עם כל הקושי שבדבר, הם מתחילים את הירידה הקשה למטה, שאת רובה הם מבצעים "על הישבן" כשהמדריך המקומי מאבטח אותם עם חבל כדי שלא יחליקו במדרון התלול, מאות מטרים במורד ההר.
ל. המאסף מאבד את הכרתו, כשהגוף מחליט "עד כאן!" ל. מגיע לסף כוחותיו ונופל בשלג, 120 מטרים לפני הסוף, לפני הפסגה הנכספת. כאן לצערנו אין ברירה אחרת וחייבים לרדת מהר מטה, טוב שיש איתנו 10 מדריכים מקומיים! אל ל. אנחנו מצטרפים לירידה עוד שלושה אחים, כשהם כבר רק 70 מטרים לפני הפסגה , אבל הרגליים כבר לא יכולות "לסחוב" אותם. כולם יחד בקצב מאוד מאוד איטי, עם אבטחה ועיגון של חבלים ובשארית הכוחות יורדים בגובה והולכים, או גולשים על טוסיק, מטה, חזרה אל הבקתה.

שאר הקבוצה לא מוותרת, הדאגה לאחים שיורדים מטה גדולה, אבל המטרה עוד קצת בקצה העלייה... וה"עוד קצת" הזה הוא לא ממש קצת! והקושי רב, אבל אנחנו לא מוותרים וממשיכים בצעד ועוד צעד. צעדים קטנים, השלג, השיפוע והגובה לא מאפשרים להתקדם מהר! אבל אנחנו נחושים! ומתנשפים... ובשעה 07:07 הקבוצה מתייצבת על הפסגה.
קוטופקסי - 5,897 מטרים! הפסגה הגבוהה ביותר שעמותת אחים לחיים הגיעה אליה במשלחת!

דוק - רופא המשלחת, פצוע מהשירות הסדיר ואח ותיק בעמותה, ולצידו א. - קטוע רגל עם פרוטזה, מהמבוגרים במשלחת, לא מוותרים וכמה דקות לאחר שכולם על הפסגה הם מעפילים מעלה. ההתרגשות חונקת (טוב שיש משקפי שמש, אז לא רואים את הדמעות...), הרוח בינתיים לוקחת את הגופרית לצד האחר של הפסגה, וההתרגשות מההישג האדיר של כל אחד ואחד ושל הקבוצה העוצמתית. אנחנו מעל העננים והפסגות הגבוהות של אקוודור חשופות מולנו - מצד אחד פסגת הצ'ימבורוסו ומצד שני שתי פסגות האילינזה ובין לבין עוד פסגות גבוהות מ- 5,000 מטרים שראשיהן מושלגות ולבנות.
עכשיו מתחילה הירידה הקשה. והיא תלולה, חלקה, מתישה ומאוד מאוד קשה לאחר שלא נשאר כוח מהטיפוס לפסגה. כל אחד מהאחים במשלחת מיצה את כוחותיו הפיסיים ושואב כוחות מהנפש החזקה, אותה נפש ש"בחרה בחיים" ואותה נפגש שהחליטה בתהליך השיקום שהיא לא נכנעת לפציעה. לגמרי ההמשך, הלא מובן מאליו, לתקופת השיקום בבית החולים ובכלל. המסע הזה הוציא את כולם מ"אזור הנוחות" ואפשר לכל אח ואח להבין כי הראש חזק מהגוף וכי היעד אפשרי, אפילו שהוא לא בהכרח שיא הגובה. גאים להיות אחים!

דיווח בטלפון הלוויני מפסגת הקוטופקסי

ולסיום:מעיינות חמים - כי מגיע לנו!

הסיום מפנק ובעיקר כיף לנו יחד. קבוצת המשרתים, הקרביים ואלו ששילמו בגופם ובנפשם, היא קבוצת ההשתייכות הטובה ביותר של החברה הישראלית ולהיות יחד איתה זה כבוד גדול!
לסיום המסע נסענו לנוח במלון השוכן על אתר של מעיינות חמים (אפילו הרצפה בחדרים מחוממת מלמטה במי המעיין הרותחים), כשבין החדרים בריכות של מים חמים והאוכל, כמו באקוודור ועוד קצת... הכי טוב שיש. זכינו! ובכבוד רב!
המלון נמצא למרגלות שמורת הקיימבה, הר גבוה (5,790 מטרים) בקצה, שמורת דובים ומהעבר השני של ההר מתחיל הג'ונגל של האמזונס... אנחנו ניצלנו את הזמן לסיור רגלי רגוע, מעין הליכת שחרור בשבילים של השמורה. דובים... לא ראינו! אבל קפה טוב וכמובן לחברותא זכינו.
עכשיו נשאר להיפרד, להודות לכל הצוות באקוודור, ולחזור ארצה בטיסות ארוכות.

תודות

לאחים היקרים שטיפסו איתי במהלך ההכנות ובימים שהיינו יחד באקוודור.
לעמותה המדהימה שבחרה בי להוביל את המשלחת, לאחים ובראש לאנשי התפעול היקרים של העמותה שדאגו לנו לאורך כל הדרך. ולכל החברים, הספקים והמדריכים באקוודור שקלטו אותנו באהבה ועזרו לנו ללא הפסק עד שהגענו ליעד!