דקאר מבפנים

יום שבת היה יום מנוחה ומרגוע לא רק ליהודים, אלא גם למתחרי הדקאר, אשר הרוויחו את יום המנוחה בשבעה ימי תחרות מתישים. חוץ מללקק פצעים ולהרפות שרירים המשיכו אנשי פולקסווגן את החגיגות, לאור צמד המקומות הראשונים בדרוג הכללי, בהם דה ווייר עבר להוביל את סיינז (בהפרש של פחות משתי דקות). אנשי מיצובישי מתקרבים, אך על פטרהנסל, המוביל ביניהם, מוטלת החובה למחוק פער של כמעט 25 דקות בינו לבין דה ווייר.

מכתב מפורטוגל

''מאכזב עד כמה שהמכוניות דומות'', מסכמים נציגי אתר השטח הישראלי, שביקרו בהזנקת הדקאר בפורטוגל. רבים האנשים שהיו זוכים ממני לתגובה מזלזלת על אמירה שכזו, אך כאשר ארז ויריב מסכמים תובנות על רמת בניית מכונות הדקאר, אני מהנהן בהסכמה. כדי שתבינו את הקבלה האוטומטית של הדברים, אספר בקצרה מיהם הדוברים. ארז אברמוב, למי שטרם יודע, הוא ''מר באגי'' הישראלי, מעין גרסה מקומית לשלסר, רק קצת יותר אינטליגנטי. יריב גילר הוא אותו דבר, אבל בחאקי – לא מדים, אלא עיסוק אינטנסיבי בבאגים, בצבא ההגנה לישראל ובצבאות נוספים ברחבי העולם.

אם כן, רמת הדמיון בין כלי המרוץ היא הרושם המשמעותי ביותר שנותר אצל יריב וארז לאחר הצצה מקיפה מתחת לכל שמלה מכנית אפשרית בבדיקות הטכניות ובמתחמי הטיפולים בקטעים האירופים של הדקאר. ארז יכול גם להשוות את רשמיו לביקור הקודם שערך לפני שנתיים ולדבריו רוב מכונות המרוץ מתכנסות לעבר אותם עקרונות ואותם מכלולים.

הסיבות לדברי נציגינו בניכר פשוטות. סדנאות מרוצים יעדיפו ללמוד מניסיון של אחרים ולעשות שימוש בתצורה מוכחת (וזה מסביר את הדמיון בתצורות בתוך הקטגוריות). בוני המכוניות יעדיפו תמיד לרכוש חלק מוכח ומוכן על פני לפתח חלק שכזה מאפס. כך מוצאים עצמם רוב המשתתפים משתמשים בחלקי מדף דומים: משולשי מתלה, נאבות הגלגלים, הגה, גיר וכמובן בולמי זעזועים. ארז ויריב, בעלי ניסיון רב באיתור חלקי מרוץ שכאלה טוענים כי כל החלקים הדומים בכלי הרכב הם מוצרי מדף של תעשיית המרוצים האמריקנית, או חיקויים של כאלה.

מבט מערבה

ההתרשמות של נציגינו במחנה הדקאר מעניינת ביותר מסיבה אחת. כחובב ספורט מוטורי בעלי אוריינטציה אירופית, תמיד חשבתי כי דקאר הוא פסגת השאיפות של כל מתחרה במרוצי שטח, ואל מרוצי באחה ודומיהם בארצות הברית התייחסתי כאל משובה של אמריקנים בורים ושיכורים. מעניין כי האמריקנים השיכורים (הם בהחלט אינם בורים, אך לא מוותרים על לגימת בירה דלילה במהלך התחרויות) הם דווקא מורי הדרך.

מבט קצר על מרוצי באחה יסביר מייד מדוע הם הגביע הקדוש של מהירות בשטח ולא הדקאר. בבאחה בוני הכלים עושים הכל כדי לנוע הכי מהר בשטח. נקודה. אין הם שואלים שאלות של צריכת דלק, או מהלך מתלה, אלא מעוניינים בנסיעה במהירות הגבוהה ביותר בשטח. מתחרי הדקאר לעומתם צריכים לנהוג בכלים שפתח יניקת האוויר שלהם מוגבל על ידי רסטריקטור בגודל שלא היה מתאים לחיפושית המתחרה בבאחה. מכונות הדקאר מנסות לנוע בשטח על גבי מתלים המוגבלים למהלך של 25 סנטימטר – משהו כמו שליש ממהלך מתלה של פרו-טראק בבאחה.

אפשר לטעון כי הגישה האירופית למרוצי שטח היא גישה אינטליגנטית יותר. אפשר אף לטעון כי נהג אירופי, המתמודד עם מגבלות שכאלה הוא נהג טוב יותר מנהג אמריקני שיודע רק לדרוס את השטח, באין כל צורך להתחשב במכשולים שאינם גבוהים ממטר. אולי טענות אלה נכונות, אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שמפלצות המרוצים האמריקניות נעות בשטח מהר יותר מאחיותיהן האירופיות ושלנהוג במפלצות שכאלה זה ממש לא משחק לילדים שיכורים.