טיול ג'יפים לירדן - 15/10/19, חול המועד סוכות 2019

שני טיולים בירדן, בזה אחר זה, היה לי העונג להוביל בחג סוכות האחרון. את הזמן שבין הטיול הראשון לטיול השני, החלטתי לבלות בעקבה ולקבל את הקבוצה בצידו הירדני של מעבר הגבול. מה שהתברר כהחלטה נבונה והתחלה טובה לטיול נהדר



ישראלים אוהבים לטייל בירדן. להסכם השלום עם הממלכה ההאשמית מלאו בימים אלה ממש חצי יובל שנים, ומאז חתמו המלך חוסיין בן טלאל וראש הממשלה יצחק רבין זכרונם לברכה על ההסכם בחסות נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון, ירדן הפכה ליעד תיירות פופולרי לישראלים. במיוחד לבעלי רכבי שטח שמעוניינים לבקר באטרקציות שמדבריות ירדן מציעים בשפע.

אז מה? אפשר לטייל בירדן רק בג'יפ? מה פתאום. לא מוכרחים להיות בעלים של רכב שטח - אפשר להיכנס לירדן גם בפרייבט או ברגל ולהשתמש במוניות. לצורך נסיעות השטח במרחבי ואדי רם וסביבתו תוכלו להשתמש בשירותיהם של הבדואים המקומיים והטנדרים שלהם. אפשר גם לשכור רכב שטח בירדן. אבל הכי קל, הכי נוח וגם הכי כיף, להיכנס לירדן עם הג'יפ שלכם. זה קצת בלבול מוח, קצת בירוקרטיה, עולה קצת כסף (לשכור פאג'רו בעקבה עולה יותר), לוקח קצת זמן, אבל מיד אחר כך אתם מברכים על ההחלטה – אתם אדונים ליעדכם, לעצמכם ולזמנכם במדינה שמפגינה הכנסת אורחים למופת ויחס ידידותי ביותר לתייר, שירגיש בה כמו בבית, בטוח לחלוטין. גם ובעיקר לתייר הישראלי.

"קצת בלבול מוח"?.... האמנם?

עד לחודשיים-שלושה האחרונים, המעבר ברכב אכן היה קל למדי. נהלי היציאה עם הרכב מישראל דרך מעבר-הגבול ערבה ע"ש יצחק רבין, פשוטים והגיוניים ומתבצעים במהירות וביעילות. בצד הירדני לעומת זאת, נדרשת סבלנות והזמן גמיש עד מאוד. יותר טפסים למלא, יותר אגרות לשלם, יותר חותמות לקבל בדלפקים שונים שמפוזרים ללא סדר הגיוני, התורים יותר ארוכים ויותר איטיים, צריך להתקין לוחיות רישוי ירדניות, לקלף סטיקרים בעברית (For your safety"". אני לא מתווכח) לעשות ביטוח... השוטרים הירדנים מנומסים, אבל לא תמיד יעילים – ובכל זאת, גם ביום עמוס במיוחד במעבר הגבול, קבוצה כמו שלנו תסיים את המעבר כולו תוך שעתיים-שעתיים וחצי לכל היותר ותוכל להתחיל בטיול.

אבל לפני חודשיים-שלושה התחילו השמועות להתגלגל – ממלכת ירדן לא מאפשרת עוד כניסת רכבי שטח משופרים, טרקטורונים, רכבי שטח קלים (SBS) ואופנועים. מה נהיה?... הסיבה בנאלית ומעצבנת - קבוצות ג'יפאים ישראליים במפלצות משופרות שנכנסו לירדן, עשו שם בלגן: נהיגה פרועה בדיונות, פריצת דרכים חדשות באיזורי שמורות אסורים בנהיגה, "התפלחויות" לשמורת ואדי רם ללא תשלום דמי כניסה, סצנות של דריפטים מעלי ענני אבק סביב חאנים שקטים, מוסיקה רועשת, שתיית אלכוהול לשכרה והתנהגות כללית פרועה שממש לא מקובלת בירדן. אצל הירדנים אין חוכמות - אחרי מספר רב של תלונות, הם החליטו לשים סוף לתופעת הישראלי פורע החוק שבא לפרק את השטח ממרום סיפונו של רוביקון מפלצתי או מאחורי ההגה של RZR או מאווריק X3 עצבניים. מעכשיו, כל רכב ישראלי משופר וכל SBS או טרקטורון חשוד כמי שנהגו מתכוון להשתולל - ועל כן לא ייכנס לירדן. נקודה. סוף.

זו החלטה מוזרה, שמעבר להקשחת הנהלים עבור מטיילים ישראלים שתגרום לחלקם לוותר מלכתחילה על ביקור בירדן – היא פוגעת בראש ובראשונה בירדנים רבים וטובים שמתפרנסים מתיירות – מדריכי טיולים למשל, שכל המטיילים מחוייבים להשתמש בשירותיהם, על פי חוק. מסמך הנחיות רשמי בנושא יצא ממשרד התיירות הירדני למעברי הגבול ודלף לרשת, בתרגום גוגל עילג מערבית (שהיא שפה ציורית למדי) לעברית – "מכונות דחף ארבע-על-ארבע המתקדמות", כך הוגדרו שם הג'יפים שלנו. בהתחלה צחקנו. אחר כך הפנמנו שהירדנים מתכוונים לכל מילה ברצינות תהומית. אנחנו, בעלי הסופות, רנגלרים וכיו"ב כלים בריונים שגם נראים ככה, מה שנקרא "אכלנו אותה"....

על הרפתקאותיי במעבר הגבול בחג הסוכות 2019, תוכלו לקרוא בסיכום הטיול הראשון לירדן, שהחל ב-11/10/2019. אבל כשהטיול הסתיים לאחר שלושה ימים אינטנסיביים ומענגים, היה עלי להחליט היכן אני מבלה שני לילות בהמתנה לקבוצה השניה. לנסוע הביתה לחולון?... ממש לא. חבל על הזמן, הקילומטרים והדלק - בכל זאת ג'יפ סופה פתוח הוא אולי הכי כיף בשטח, אבל לא תענוג גדול על הכביש... ובעיקר לוגם 6-7 ק"מ לליטר... ללון באילת?... אילת בתקופת החגים היא מקום לא בדיוק מומלץ למי שרוצה קצת שקט ומנוחה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא אפילו מלונת-כלבים להניח בה את הראש (אלא אם הזמנתם זמן רב מראש, במחיר מפולפל), המחירים של כל דבר נושקים לשמיים, המוני בית ישראל על טפם זב החוטם והרעשני, גודשים אותה להתפקע. היא נטולת מקומות חנייה ובעיקר – חוויית נסיון המעבר בגבול לירדן, עם ג'יפ סופה... אמנם בכל זאת עברתי בסופו של דבר, אבל רק כי קיבלתי עזרה ברוכה. אבל לא נעים ולא לעניין להקפיץ שוב אל מעבר הגבול את חברנו הירדני סמי המתגורר בעיירה ואדי-מוסא, מרחק של כ-130 ק"מ, כשיש תחת היד פתרון הרבה יותר הגיוני, פשוט, נוח, זול יותר והרבה יותר מעניין – להישאר ללון בעקבה.

עקבה היא עיר נמל ותיירות צבעונית, תוססת ומסבירת פנים לתייר. יש בה חוף ים סביר (וחופים נפלאים ויפים הרבה יותר אם תרחיקו 15-20 ק"מ דרומה לטאלה-ביי, סמוך לגבול הסעודי), די והותר חדרי מלון בכל הרמות, מכוכים עלובים לתרמילאים בבניינים ישנים מעל לדוכני השוק, ועד מלונות 5 כוכבים דה-לוקס מפוארים ומצוחצחים, כולם במחירים זולים משמעותית מאשר מקביליהם באילת. עיריית עקבה לא מפעילה כנגד התיירים הממונעים המבקרים בה מדיניות של טרור-חנייה חמדני כמו שכנתה הישראלית... וחוץ מזה – בכל כניסותיי לירדן עד היום (והיו כמה וכמה פעמים) מעולם לא ביליתי בה יותר מכמה שעות ברציפות - ובהחלט הגיע הזמן להתוודע אליה...

לצפייה ביומן מסע הג'יפים לירדן - 11/10/19, חול המועד סוכות - הקליקו כאן

אז הוחלט - נשארים בעקבה. החדר במלון שהוזמן עבורי היה נעים ונוח ובמיקום מצויין במרכז העיר, הג'יפ שלי חנה לבטח מול הכניסה למלון (פריצות וגניבות מכלי רכב נדירים בירדן. נראה אתכם משאירים ג'יפ סופה פתוח, עמוס בארגזי כלים וציוד חילוץ יקרים, לא נעול בשרשרת ובסנדלי דנוור, סתם ככה לשני לילות ברחוב באילת, או בכל עיר אחרת בישראל...) ואני טיילתי לי ברגל בעיר ונהניתי ממה שיש לה להציע – רחובות שוקקים, שוק צבעוני, שפע חנויות ומסעדות. אפילו פאב בריטי כמעט-אותנטי מצאתי לא רחוק מהמלון, להעביר בו ערב על כמה בירות, עם מוסיקה מצויינת ברקע, מול מסכים גדולים ששידרו משחקי כדורגל. עקבה יופי של מקום לבלות בו סוף שבוע רגוע ומהנה וממש לא ביוקר!

היום הראשון - טיול ג'יפים לירדן

15/10/19, השעה 07:30. יום אחד ושני לילות של מנוחה ורוגע חלפו מהר ואני התעוררתי מוקדם ואחרי ארוחת בוקר מצויינת במלון ארזתי את חפציי וארגנתי אותם בג'יפ, מדריך מלווה ירדני אמור להגיע אל המלון ולנסוע איתי למעבר הגבול, לקבל את הקבוצה. להפתעתי ולשמחתי הרבה, המדריך הוא עארף שבילינו עימו בטיול הקודם, לפני יומיים. עארף הוא באמת המדריך המלווה המקומי הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי ולקבוצה. באמת ובתמים אין כמוהו. בטיול הקודם הפכנו לחברים ממש, גם ביקרתי בביתו בואדי מוסא. כל כך שמחתי לגלות שהוא יהיה איתנו גם בטיול הזה!

עשר דקות נסיעה מהמלון במרכז עקבה למעבר הגבול, אין פקקים, הכל חלק וזורם, והנה הגענו. חברי הקבוצה  כבר נכנסו למסוף הירדני ואנו מסייעים להם במעבר בין האשנבים, הביטוחים, האגרות והחתימות. לוחיות ירדניות לבנות כבר מוצמדות לפגושי המכוניות. השוטר המלווה שלנו, מועאד, ממתין לנו ביציאה ממסוף הגבול. עארף עורך לי היכרות איתו והוא זורק את התיק שלו לתא המטען של הסופה. (כמו עימאד, גם מועאד מחייך כל הזמן ועונה "יס יס" בכל פעם שפונים אליו. מין הסתם, בדיוק כמו עימאד, גם הוא לא מבין אף מילה באנגלית.... לא נורא, עארף יתרגם לו לערבית את כל הדאחקות שלנו, שיתעופפו בחלל הג'יפ במשך שלושה ימים) וזהו. אנחנו בירדן. ברוכים הבאים!

עכשיו עורכים היכרות בין כולם – יש לנו את ענבר ועופר בג'ימני 2019 לבן חדש-דנדש, את משפחת בראל בהרכב מלא בסובארו פורסטר הכסוף ואת שוקי, אשר, שלמה ובתו מאיה בפורסטר נוסף, לבן. אני מציג להם שוב את עארף (ולא חוסך ממנו מחמאות. מסביר להם שהם זכו, ממש כך, במדריך/מלווה הטוב ביותר בירדן) ואת מועאד. הסבר על כללי נסיעה בשיירה, תזכורת לגבי חוקי תנועה, כללי זהירות ובטיחות לנסיעה בכבישי ירדן שאינם ברמה המערבית שאנחנו מכירים מישראל.

כולם גם רעבים אחרי ההשכמה המוקדמת, הנסיעות, כל ההמתנות והתורים. ואנו יוצאים בנסיעה לעבר מרכז עקבה, בולעים בעיניים את הנוף והמראות החדשים של העיר שכל כך קרובה לישראל אבל גם כל כך רחוקה. נוסעים דרך שדרת חוסיין בן-עלי למגרש החנייה בכיכר Ayla שבמרכז העיר, הסמוכה לחוף הים, השוק, מועדון היאכטות המלכותי וכמה בתי מלון גדולים. משם נצעד ברגל למסעדת "אל מוהנדס" – מסעדת חומוס ופלאפל ברחוב צדדי קטן. פשוטה ואותנטית, כזו שהמקומיים (והישראלים) אוכלים בה, לא אחת ממסעדות התיירים הצבעוניות הרבות שפזורות מסביב. כמו לפני ארבעה ימים וכמו תמיד בעצם, המקום עמוס והומה. אותו סיר עצום של שמן רותח שפולט בכל דקה עשרות רבות של כדורי פלאפל ריחניים, עומד בחוץ ומגרה את התיאבון. אני כבר מכיר ויודע שיהיה טוב, אבל הקבוצה שלנו בציפיה לארוחה הראשונה שלהם בירדן – גם הפעם המוהנדס לא מאכזב - כדורי הפלאפל לוהטים, החומוס הטרי מצויין, הפול הירוק חם והסלטים טריים, אותה לבנה ירדנית עדינה וטעימה, גם הפיתות הירדניות הדקות יצאו מהתנור לפני כמה רגעים. לקינוח קפה שחור ירדני משובח ותה רותח עם נענע רענן, ישר מהאדנית. אם אתם שואלים אותי? אני מעדיף מקומות אותנטיים כאלה על פני כל מסעדת גורמה פלצנית. זה אוכל אמיתי כמו שאני באמת אוהב – פשוט, טעים, משביע , זול ובהחלט שווה.

צעדה בחזרה לג'יפים שלנו, ואנו יוצאים מהעיר לכיוון "אוטוסטרדת המדבר" המכונה גם King's Highway, הכביש "המהיר" המחבר את עקבה לעיר מעאן וממנה לעמאן, עיר הבירה שנמצאת כ-380 ק"מ צפונה.

על נפלאות הכביש "המהיר" הזה כבר סיפרתי בסיכום הטיול הקודם, למי שמתעצל להיכנס לקישור נוכל לספר שתנועת המשאיות האינטנסיבית והיעדר תחזוקה במשך שנים ארוכות הפכו אותו לנתיב-ייסורים מצולק עם אספלט מתפורר ושפע בורות, חריצים, שקעים ובעיקר – פסי האטה אלימים שמאיימים לפרק את כלי הרכב, מופיעים בתדירות גבוהה מאוד ומחייבים תנועה איטית, זהירה ומחושבת. תוסיפו לזה שהנסיעה מעקבה לואדי רם ובהמשך לפטרה היא רובה ככולה בעלייה... אז תשכחו ממהירות שמתקרבת אפילו לזו המותרת. וזה מעבר לבעיות בטיחות לא פשוטות כמו היעדר גדר הפרדה וגדרות בטיחות (מה שמאפשר למקומיים לפרסס כרצונם, גם בסמי-טריילר עמוס, היכן שירצו, לחצות את הכביש באלכסונים ואף לנהוג בו בשלווה בנתיבים נגדיים, כנגד כיוון הנסיעה!!! כן כן, לא נדיר בכלל), תימרור ושילוט לקויים ועוד ועוד. כאוס שכזה אצלנו היה מתבטא מיד בעשרות נפגעים בתאונות מדי יום ביומו... ובכל זאת, איך לא רואים כאן תאונות? מין הסתם, כנראה יש גם תאונות ובאמת שלא טרחתי לבדוק סטטיסטית, אבל התחושה הכללית היא שהירדנים לא משתוללים על הכביש. הם אולי צופרים ועוקפים מכל הכיוונים, תראו כאן, במיוחד במדבר ובכפרים, גם הרבה גרוטאות במצב שבישראל לא היו עולות על הכביש, כולל מכוניות ללא רישוי כלל.... אבל אין כאן תרבות נהיגה אלימה מהסוג שמקובל אצלנו. הכל יותר רגוע.

הנוף מתחלף די מהר – ההרים בגוון אדום חלודה העשויים גרניט מתחלפים בהרים שונים בתכלית. הגוון השולט הוא עדיין אותו אדום חלודה, אבל חומר הגלם הוא אבן חול נובית וביניהם משטחי דיונה נרחבים בצבעי כתום-ורדרד - ברוכים הבאים לואדי רם! גם הפעם אנחנו לא מוותרים על תדלוק אחרון והצטיידות בנשנושים ושתייה בסופרמרקט שבתחנת הדלק (כי הארוחה הבאה היא רק בערב, בחאן הבדואי בו נלון), ופונים ימינה לכביש משני צר המוביל לואדי רם.

להבדיל מהטיול הקודם, את תחנת הרכבת נשאיר למחר  - ראשית, ניקח את הקבוצה להתוודע קצת לנהיגה בדיונות. הסבר קצר על חשיבות התנופה, התנועה הזורמת וההקפדה לא לשבור את ההגה בחדות על מנת לא לפרוק צמיג מהג'נט. מוציאים אוויר ומתחילים בנסיעה, לשני הסובארו פורסטר בחבורה יש קצת בעיות בזינוק מהמקום בחול. אז מוציאים עוד קצת אויר. בסובארו מודרניות על צמיגים נמוכי חתך צריך להיזהר ולא להוציא יותר מדי אויר, אבל הם תפסו את הפרינציפ ומתקדמים מאוד יפה. חיש קל אנו מוצאים את עצמנו על סכין הדיונה מהתמונה שבמשרד של אתר-השטח, זו עם הסובארו XV הלבנה המעופפת באוויר (קישור לתמונה וליומן המסע של ה-XV המעופפת).

הסבר קצר איך לטפס בלי להמריא לקפיצה פוטוגנית (שעלולה להסתיים בנחיתה כואבת ובשלדה מעוקמת) והחברים מנסים את כוחם בטיפוס. בהתחלה קשה להם, לא מצליחים. מתדרדרים לאחור בזוית חדה ומנסים שוב. ושוב. אבל העקשנות הישראלית גוברת – הם לוקחים קצת יותר תנופה, לוחצים קצת יותר חזק. בסוף עופר בג'ימני ואמיר בפורסטר, עם רגל ימין נעוצה עמוק בפח, פרקי אצבעות מלבינים מלפיתת ההגה בכוח ומבט נחוש בעיניים, אחרי שלקחו שוונג מהגבול הסעודי פחות או יותר (סתאאאם), מנצחים את הדיונה ומעפילים עד למעלה – כל הכבוד!

כל היום הזה מתנהל תחת החשש מתהפוכות מזג האויר שבאותו רגע ממש עושה שמות בצידו הישראלי של הגבול ובלילה גם ירדן טעמה מנחת זרועו. אני בהחלט חושש מגשם זלעפות פתאומי שיביא עימו שטפונות ושאר מרעין בישין. במרכז המבקרים הגשם מפתיע ואני ממהר לפתוח את דפנות הברזנט המגולגלות ולסגור את הג'יפ לפני שמועאד השוטר שלנו יירטב עד לשד עצמותיו הדקיקות... כמובן שברגע שעארף ואני סיימנו לסגור את כל הרוכסנים ולהדק את כל רצועות הברזנט, הגשם חדל מיד.... ובכל זאת, הגשם החזק והקצר הביא עימו ברכה – שטף את האבק שבאוויר ורחץ את הסלעים האדומים, וכעת הם נוצצים בשמש וצבעם עז עוד יותר... גם שבילי הדיונה שספגו לא מעט מים, יהיו קלים כעת לנהיגה אפילו יותר.


 

את הקפה הראשון שלנו ביחד עם הקבוצה, עארף רוצה לבשל בצל העץ שלמרגלות עין לורנס. תשכחו מקישוש ענפים יבשים ושאר תרגילי רושם - הוא כבר לא מסתיר את התלהבותו מהגזיה האלפינית ומספר לי שאין להשיג אבזרים מפנקים כאלה בירדן ואם בפעם הבאה שאבוא, אוכל להביא לו אחת... בשמחה חבר יקר, בשמחה. עכשיו כבר ידעתי שאני עומד להכין לו הפתעה משמחת בסוף הטיול.... עד אז, נוסעים לטפס בקניון הצר של ה"חז'אלי" ולהביט בציורי הקיר העתיקים – הקניון מלא במים, והכניסה אליו מעט בוצית, גשמי אמש ניקוו כאן ומילאו את הגבים. מכאן לישיבה נינוחה על הדיונה מול השקיעה המרהיבה ולפני שיחשיך – אל הח'אן שלנו הסמוך ל-א-דיסה.

הקבוצה שלנו הפעם קטנה יותר, והחאן גם לא עמוס וכמעט כולו שלנו – לאחר שכולם קיבלו חדרים והתקלחו, הגיע זמן ההצגה הקבועה של שליפת ארוחת הערב המהבילה – נתחי עוף, טלה וירקות מהטאבון שבאדמה – אני כבר מכיר היטב את הטריק הזה שמקובל בכל החאנים הבדואיים בואדי רם, אבל זה תמיד נחמד לראות את זה שוב ובמיוחד את אלה שעבורם זה חדש, מתפעלים מההצגה על אמת... וחוץ מזה, זה באמת טעים ובעיקר אותנטי – ומשתלב היטב בחוויית האירוח בחאן בדואי.
אחרי שאכלנו טוב, מתקבצים סביב המדורה ולוגמים תה צמחים ריחני וקפה שחור חזק. ממש כיף להירגע ככה, עם תה וסיגריה ומוסיקה מקומית אותנטית שבוקעת מהרמקולים.

היום השני - טיול ג'יפים לירדן

אחרי כל הרפתקאות היום הקודם, השינה בחושה היתה מתוקה ועמוקה. בבוקר כולם רעננים ואחרי ארוחת בוקר טובה, אנו עוצרים בא-דיסה להצטיידות וממשיכים לתור את האטרקציות של ואדי רם. בסצינת  שעשועי דיונות נוספת החבר'ה כבר מוכיחים שלמדו את הפרינציפ וצברו אפילו קצת עודף בטחון עצמי – שוקי בפורסטר הלבן דוהר לעבר הדיונה קצת מהר מדי. זה לא ייגמר טוב... צליל חבטה מבשר שמשהו השתחרר  מהמקום – למזלנו זה רק פגוש קדמי שכמה מהקליפסים שלו השתחררו, וכיסוי הגומי הפנימי של בית הגלגל שנשר אל הדיונה. בדיקה קצרה מגלה שבעצם לא קרה כלום – הפגוש שלם, הוחזר למקומו בקלות. את כיסוי הגומי שלא ניזוק, ירכיבו כשיחזרו לישראל. העצירה הבאה שלנו היא ב"מבצר" - תפאורה ישנה לסרט "לורנס איש ערב" שהצטלמה גם לסדרת הריאליטי הצרפתית "המבצר" - מרחוק הטירה נראית מבוצרת וענקית. כשמתקרבים מגלים שזה מבצר בקנה מידה מוקטן.... ועדיין נראה אותנטי ורקע יפה לצילום קבוצתי.

אחרי המבצר, אנו קופצים לביקור בתחנת הרכבת ואדי רם הישנה, על רקע סיפורי הרכבת החיג'אזית והמאבק שניטש כאן בין האימפריה העות'מנית לבין הבריטים ושותפיהם הבדואים.

 

ושוב התפעלות כללית מהקטר שנראה מגורז ומתוחזק ואולי בהחלט כשיר לנסיעה. האם הוא באמת אותנטי?... עארף מסביר שכן, שזו יצירה מקורית מתחילת המאה ה-20. אבל אז, עין חדה מאתרת לוחית ברזל שמוצמדת לדוד ומוטבעת בה הכתובת  NIPPON" 1959".... אז מה?.... עות'מני אותנטי או יפני מזויף?... אופס. עארף מחייך ונחלץ איכשהו מהתסבוכת בהסבר שהקטר היה בשימוש עוד שנים רבות ושופץ ב-1959 באמצעות דוד חדש שיובא מיפן באותה שנה... נו שויין. שיהיה ככה. למעט העניין הפעוט הזה, הרכבת באמת נראית מקורית וקל לדמיין אותה מובילה את חיילי האימפריה העותמנית בזמן שהפרשים הבדואים בפיקודו של לורנס איש ערב, רודפים אחריה במרחבי ואדי רם....

עוצרים ב"טיטאניק", סלע גדול שמזוית מסויימת מזכיר את אוניית הנוסעים המפורסמת לקפה, ומשם, קפיצה קטנה של כמה דקות ואנחנו ב"ארץ הקשתות" – שתי קשתות הסלע האדירות שעל הראשונה מבינניהן מטפסים ברגל ומתחת לשנייה מצטלמים עם הרכב... ושוב פגישה מלאת צחוקים עם סולימן ואיסמעיל, נהגי הגמלים, והפעם את ארוחת הצהרים אנו סועדים מתחת לאחת הקשתות. ביציאה מואדי רם, אנו עוצרים להפסקה בחומיימה אל ג'דידה, בבית קפה וחנות מזכרות גדולה, להצטייד בקצת סובנירים (אני התחדשתי בכאפייה ירדנית אדומה) וגם למלא אויר בצמיגים בפנצ'ריה סמוכה.

 

הלו"ז בטיול רגיל מכתיב נסיעה עכשיו לואדי מוסא, העיר שמעל לאתר פטרה. אבל אצלנו יש שינוי בתוכנית. הצטרפות מטיילים נוספים לקבוצה וחוסר בחדרים בפטרה (זהו שיא העונה ובתי המלון בואדי מוסא מלאים עד אפס מקום) וחוסר רצון לפצל את הקבוצה למלונות שונים, גורמים למשרד הנסיעות הירדני שמארגן עבורנו את השהיה בירדן, למצוא לנו פתרון חלופי – בתחילה במלון בעקבה בו אני שהיתי שני לילות קודם לכן, אולם לאחר שמתברר שהתגלתה בו בעיית צנרת, אנו מקבלים יעד חדש: טאלה-ביי, אתר נופש על חוף הים, כ-15 ק"מ דרומית לעקבה, סמוך לגבול הסעודי. עד מהרה יתברר שלפחות בכל הקשור לת"ש, שודרגנו לעילא ולעילא – מלון "מרינה פלאזה" בו נתארח הוא למעשה ריזורט גדול, מפואר למדי ופופולרי במיוחד בקרב תיירים מרוסיה ומקומיים בעלי אמצעים. המינוסים בסידור הזה הם שכדי לצאת בערב לבלות בעקבה, נצטרך לנסוע העירה במכוניות שלנו ולמצוא חנייה (במקום לרדת ברגל מהמלון), וכמובן – ההגעה בבוקר לפטרה המרוחקת כ-150 ק"מ, תגזול זמן רב והקבוצה תיכנס לאתר רק לפני הצהריים. נצטרך לצופף את הלו"ז ולאכול מהר ובעמידה את ארוחת הצהרים על מנת לחזור למעבר הגבול מספיק מוקדם לפני שייסגר. אבל דיה צרה לשעתה – עכשיו מקלחת מרעננת, בגדים נקיים, ארוחת ערב דשנה והיידה – מוכרחים איזה פאב וקצת בירה כאן ועכשיו! אז נוסעים לעקבה.

הנסיעה מטאלה-ביי למרכז עקבה פשוטה בתכלית - כל הזמן ישר. עוברים את הנמל, רמזור אחד, נכנסים לשדרת המלך חוסיין הסואנת ובכיכר Ayla פונים ימינה לשדרת חוסיין בן עלי ומיד שמאלה לחניון הקבוע שכולם מכירים מאתמול בבוקר... הפעם קצת יותר קשה למצוא חנייה לכולם אבל לאחר כמה דקות, כל חמשת כלי הרכב שלנו חונים לבטח, גם אם לא זה ליד זה. בחניון ממתין לנו עארף ביחד עם מאמון, מדריך נוסף שעובד בחברה, אותו אני מכיר מביקוריי הקודמים בירדן. מאמון צעיר מזוקן ונמרץ, דק כמו אטריה וגבוה ממני בחצי ראש (ואני 1.90... הבחור הזה נמתח לגובה של מעל לשני מטרים) והעיקר – דובר עברית טובה יותר מרובנו. ההסבר – הוא מצויד בתואר ראשון בעברית וספרות עברית מאוניברסיטת אל-ירמוק באירביד, עיר הולדתו שבצפון ירדן.... זהו הערב האחרון שלנו עם עארף, שמחר כבר צריך לקבל קבוצה אחרת ויחליף אותו מדריך בשם מחמוד שאותו אני לא מכיר, אבל עארף מרגיע אותי שהוא "אחלה-סבבה". עד אז אנו מטיילים לנו בעיר, בשוק הצבעוני ההומה עד השעות הקטנות. כבר מאוחר, זה הזמן להיפרד מעארף בחיבוקים ולאות תודה על הגוד-טיים שהרעיף על כולנו ובמיוחד עלי לאורך כמעט שבוע, גם להעניק לו מתנה קטנה אך רבת משמעות – אני מושיט לו שקית צהובה של "ילו" והוא פותח אותה בחיוך – בתוכה נמצאת הגזיה האלפינית ממנה כל כך התלהב ונהנה, פלוס בלון גז חדש ומלא (אין להשיג בירדן גזיה ובלונים שכאלה – עד ביקורי הבא בירדן ואספקת בלונים מתאימים נוספים + בפלות שוקולד של עלית שהוא משתגע עליהן, עארף כבר ימצא דרך למלא את הבלון). לי יש עוד גזיה שכזו, והוא באמת מתרגש... איזה כיף! תתחדש ותהנה חבר יקר. ושוב הרבה חיוכים וחיבוקים, אנחנו עוד נתראה הרבה. חוזרים למלון, לילה טוב לכולם!

היום השלישי - טיול ג'יפים בירדן

היום הזה מתחיל מוקדם ומציב בפנינו אתגר של זמנים לחוצים. ספק אם נספיק לאכול ארוחת צהרים מסודרת, ולכן חשוב לי שכולם לפחות יאכלו ארוחת בוקר. חדר האוכל של המלון נפתח ב-07:00. מחמוד אמור להגיע ב-07:30, מקסימום ב-07:45. הקבוצה ממושמעת, מעט אחרי 07:30 כולם כבר במכוניות, ארוזים ומוכנים ואחרי צ'ק-אאוט. ומי לא בא?... הדקות נוקפות, כבר 08:00 ואין מחמוד.

איפה הבחור? טלפונים, בירורים, הודעות ווטסאפ. כולם ממתינים בסבלנות אבל לי לא נעים בכלל. רק ב-08:20 הוא צץ פתאום. דווקא נחמד. גם מתענין במכוניות, שואל הרבה שאלות טכניות על הסופה. אבל עכשיו אין זמן לעיכובים נוספים. נסיעה רצופה, מהירה ככל שניתן, על אוטוסטרדת המדבר. עוברים את ואדי רם, את חומיימה, עלייה ארוכה, פנייה שמאלה בראס אל-נאקב ל"דרך המלך" (Kings way) המובילה לפטרה. ושוב הבאמפרים האיומים לפני ואחרי כל חירבה, מתקן או נקודת יישוב, שמחייבים האטה דרסטית בכל כמה דקות, אבל הכביש מטפס ומטפס ואחרי חוות טורבינות הרוח, מעט דרומית לכפר א-רג'ף, חניון עם חנות מזכרות גדולה, בית קפה ומרפסת תצפית שאי אפשר וגם אסור לפספס. הנוף מכאן, בגובה 1,600 מטרים, פשוט מעלף, לא פחות. רכסי אבן החול המפותלים, המחורצים, הפראיים והאדירים המקיפים את פטרה וג'בל הארון (הר אהרון, הגבוה מכולם עם קבר אהרון המתנוסס עליו) למרגלות העיירה ואדי מוסא, פרוסים לרגלינו. הפעם אין יותר מכמה דקות להתעלף מהנוף + ביקור בשירותים ואנו ממשיכים דרך הכפר הפסטורלי א-רג'ף והכפר הבא אחריו, א-טייבה. כמה דקות אחר כך, נפרסת מתחתינו העיירה הגדולה ואדי-מוסא. מחמוד מנווט אותנו דרך סמטאות מפותלות, עליות וירידות עוצרות נשימה, הכל כדי לקצר את הדרך ולא להיקלע לעומסי התנועה של מרכז ואדי-מוסא. יורדים ישר לחניון הסמוך לכניסה לאתר. ב-11:30 לפני הצהרים, מחמוד ואני מוסרים את הקבוצה למדריך מקומי שיוביל אותם רגלית לתוך האתר ונוסעים למשרדי חברת התיירות במרכז העיירה, להגיד שלום להישאם ואדיב, לנוח קצת ולשתות קפה, בזמן שהקבוצה תתפעל מ"האוצר", מהאמפיתיאטרון והמקדשים העתיקים החצובים בסלעים האדמדמים.

הו, הסלע האדום...

פטרה המרהיבה המכונה "הסלע האדום", בירתה הקדומה של ממלכת הנבטים החצובה במצוקי אבן החול הנובית, נסתרת מעין כל, היא אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. זוכרים את השיר בביצוע אריק לביא ז"ל?... בשנות החמישים והשישים חצו צעירים ישראלים הרפתקניים את הגבול ברגל על מנת להסתנן לירדן ולנסות להגיע לפטרה. רובם נהרגו בדרך ע"י בדואים וחיילים ירדנים. על מנת לא להצית את דמיונם של הרפתקנים נוספים לסכן את חייהם, השיר המפורסם נאסר להשמעה ברדיו... אבל כיום אין צורך להסתכן עוד, פטרה פתוחה לכל תייר. מאז הסכם השלום עם ישראל ב-1994, זינק מספר המבקרים בפטרה (מכל מדינות העולם) במאות אחוזים והעיר ואדי מוסא נהנית מפריחה כלכלית ומספר בתי המלון בה עלה פי עשרה (!), ב-2007 נבחרה לאחד משבעת פלאי העולם המודרני ומושכת מיליוני מבקרים. עבור ירדן הענייה שהכנסתה העיקרית היא מתיירות, זוהי תרנגולת המטילה ביצי זהב.

שלוש שעות לאחר שנכנסו לאתר, מתייצבת הקבוצה בשער היציאה. מלאי התפעלות אך גם מזיעים ומותשים מההליכה הארוכה בעלייה בשמש הקופחת. כמעט רבע לשלוש ואנחנו מוכרחים למהר לצאת לכיוון עקבה ומעבר הגבול. גם הפעם, אנחנו לא רוצים לנסוע בדרך המהירה אך משעממת ששבענו ממנה לעייפה אלא להינות מנופי ואדי מסעודה, אחד הכבישים המפותלים היפים והמענגים ביותר בירדן ובכלל. זה כמעט ולא משאיר לנו זמן לארוחת צהרים ועל כן נוסעים דרומה ועוצרים לשווארמה חטופה בא-טייבה. לאפה קטנה, עם סלט ורוטב שום, קצת צ'יפס. מנה צנועה אבל מספיקה בהחלט ונתחי השווארמה-עוף עצמם טריים וטעימים והמחיר? מצחיק.

את האקשן בואדי מסעודה אני כבר מכיר היטב: אינספור פניות ברדיוסים משתנים רודפות זו את זו. שיקיינים בהפרשי גובה שומטי לסת, פרסות צפופות ואיטיות של הילוך ראשון, סוויפים רחבים ומהירים, עליות תלולות וארוכות, מורדות עוצרי נשימה הדורשים הילוך נמוך ומעמידים במבחן שוב ושוב ושוב את הבלמים המעונים... הכל מכל ובמנות גדושות שקשה לעכל. אין אפילו שבריר שניה של מנוחה ו/או רוגע מאחורי ההגה ואם זה לא מספיק, הנוף ההררי-מדברי הדרמטי והמעלף מסביב, פשוט מסיט את העיניים מהכביש ומאלץ את הנהגים להפגין עצבים חזקים ומשמעת עצמית יוצאי דופן. איזה כביש!!!.... הקבוצה שלי שזו לה הפעם הראשונה בכביש הזה ובוודאי מתפעלים ממנו ומהנופים המרהיבים, נוסעת קצת יותר לאט ולכן אני מאיט למהירות הליכה וממתין שיסגרו פערים.

גם ואדי מסעודה מאחורינו ומה שנשאר זה 90 ק"מ ארוכים ומונוטוניים על כביש הערבה הירדני עד עקבה וכולם בהחלט כבר עייפים משלושה ימים אינטנסיביים. במעבר הגבול, הבירוקרטיה הירדנית הרגילה: ניג'וס קל, אבל לא נורא. שיקוף לציוד שלנו, אגרת יציאה מירדן לאנשים ולכלי הרכב, החזרת לוחיות הרישוי וחתימה ממשרד הביטוח, חותמת בדרכונים. עוד חותמת לטופס הויזה הקבוצתית ואנו מתגלגלים לשער היציאה מירדן ומראים שוב דרכונים לשוטר ירדני בפעם האחרונה וזהו – נוסעים 100 מטרים למסוף הישראלי. אחרי שבוע בירדן שוב שלטים בעברית...

עוברים שיקוף שני לתיקים, ביקורת דרכונים ושיקוף שלישי – הפעם במכס, שנורא מודאג שמא הברחנו סיגריות (ירדן מדינה של מעשנים והסיגריות בה זולות, כשליש ממחירן בישראל. למעשנים כמוני הפיתוי בהחלט גדול...) הג'ימני של עופר וענבר נופל גם למדגם ונדרש לבדיקה מעמיקה יותר בסככה סמוכה, היי, שרק לא יפרקו להם אותו לחתיכות! הוא צריך להגיע עוד הערב לנהריה!.... המסוף הישראלי הרבה יותר מודרני ונראה מאורגן ויעיל, אבל משגע את החוזרים מירדן. הזמן הנדרש לעבור אותו כמעט כפול מהזמן שנדרש בצד הירדני, על כל אי יעילותו לכאורה... (וזה בערב רגוע ביותר, ללא עומס מיוחד) ורק בשעה -20:00 וקצת יצאנו ממנו לשיחת סיכום ופרידה.

היה לנו טיול נהדר בירדן, ללא תקלות ועם מעט בלת"מים שגררו מעט עיכובים, אבל עמדנו במשימה. נהניתי מקבוצה ממושמעת ורגועה ששמרה על אווירה טובה וכיפית ונתנה לי להרגיש בנוח. אני רוצה להודות כאן לכל המשתתפים – כיף לטייל איתכם. הייתם נהדרים, נהניתי להוביל אתכם במשעולי המדבר ובכבישי ירדן, ואני מקווה לפגוש אתכם שוב בטיולים שלנו.












תגובות

0 תגובות