טיול מועדון רקסטון לציר המוסכים 7/9/19

סאנגיונג רקסטון היה תמיד אנדרדוג בקטגוריית ה-SUV. בשוק שסוגד למותגי פרימיום יקרים ומתנהל על פי אמונות תפלות, חצאי אמיתות וסוג של "גזענות מוטורית", תמיד זלזלו בו. כל אלה ששילמו הרבה יותר עבור לוגו של מותגי אליל מתקשים לקבל את העובדה שהוא נותן תמורה עדיפה - "מה זה הקוריאני המצחיק הזה", אפילו את שם היצרן חלקם מתקשים לבטא - "סניאנג" (כאילו מדובר כאן ביצרן הקטנועים מטייוואן), "סנג-ינג", "דרעקסטון", "זה גרוטאה", "זה נבלה" ושאר מחמאות ופנינים שמגיעות מפיהם של שלל צרי עין ומוח, מבינים מטעם עצמם, שרובם מעולם לא עשו סיבוב על רקסטון חדש, אפילו לא בחנייה. וזה קצת חבל בשבילם, כי נכונה להם הפתעה.

גם אני התפנקתי ברקסטון חדש שקיבלתי מהיבואן לכבוד הובלת הטיול הזה ואני מוכרח להודות שעל הכביש זה באמת פינוק אמיתי. אוטו מרשים. גדול, מרווח, איכותי, מאובזר, שקט ומהיר - וכמה נוח! פרטנר מושלם לגמיעת מרחקים גדולים בנינוחות ובמהירות, פשוט תענוג. אבל כשמדברים על מסלולי טיול בעבירות קשה, מתגנב החשש ללב – הוא באמת קצת נמוך גם לדעתי. הרבה פלסטיק פגיע בנקודות בעייתיות. כמה ממשתתפי הטיול טרחו להתקשר כמה ימים לפני ולשאול שאלות ישירות. "תגיד, יהיה קשה?"..."יהיו נזקים?"... "האוטו ישרוד את זה?"... ""קראתי קצת על המסלול, כולם מזהירים אותי שמסיימים אותו במוסך, זה נכון?".... אוי ואבוי לי, איך הסתבכתי, מה יהיה?

אז לפני הכל, כמה מילים על "ציר המוסכים" – השביל שעולה צפונה ממצפה גדות לאורך שיפולי רמת הגולן וחוצה את הנחלים ג'ילבון, שוח וחמדל, עם ירידה (ואחר כך עלייה) לא קלה ולא פשוטה לעין א-תינה (עין נוטרה), עובר בין חורבות כפרים סוריים נטושים, צולח מעברי מים בסבך והעיקר – בולדרים. המון בולדרים, זו דרך משובשת ומטלטלת, מערבלת-עצמות אמיתית, ששמה הולך לפניה כ"קשה" בעיקר בגלל הטלטולים, שמחייבים נסיעה איטית ביותר. האמת מוכרחה להיאמר - ברוב ימות השנה רמת הקושי של המסלול היא לכל היותר רק בינונית. רק בשיא החורף מעברי המים הופכים עמוקים יותר, השביל הופך לחלקלק עם כמה נקודות שחלקלקות עד סיכון ובעוד כמה נקודות הוא בוצי מאוד עד בוצי-טובעני, ברמה שגם כלים גיבורים ישקעו ויזדקקו למבצעי חילוץ מסובכים ונועזים...

ציר המוסכים סוחב על גבו מוניטין מפוקפק ובדרך כלל זו כמובן הגזמה פרועה, אך מצד שני אני מעדיף שלא לזלזל באף מכשול, אף פעם. כל כניסה לכל מסלול היא מבחינתי פעם ראשונה, ככה יותר בריא, תאמינו לי. בשלושת החודשים האחרונים נסעתי במסלול הזה כמה וכמה פעמים מאחורי ההגה של רנגלר (ספורט ורוביקון), ג'ימני, וכמובן הסופה הנאמנה שלי. תמיד היה איטי, תמיד היה קופצני, אבל לא היה קשה. אז ברור שרכבי שטח טהורים, שלא לדבר על משופרים, לא מתרגשים מכמה אבנים וברור שרקסטונים סטנדרטיים יצטרכו יותר תשומת לב - כיוון חיצוני מדוקדק בחציית ערוץ הג'ילבון, בטיפוס ביציאה מנחל שוח ובטיפוס מעין-תינה לדרבשיה, אבל בשביל זה יוצאים לטייל עם מדריך – הלא כך? הקבוצה באה להינות, אני באתי לעבוד, ובסיומו של יום היה מרוח לי חיוך גדול על הפרצוף, כי העבודה הקשה התגלתה כלא כל כך נוראית ופשוט אשכרה נהניתי מהטיול!

בחניון מצפה גדות הולכים ונאספים הרקסטונים של הקבוצה. יש כמה מהדגם הקודם, המעט קטן יותר, ויש את החדשים המגודלים. חלק מהכלים סטנדרטיים עד העצם, נמוכים, על צמיגי כביש, וחלק כבר מוגבהים ונועלים צמיגי AT בריאים, שתי תוספות שיתגלו כשימושיות מאוד במסלול הזה, היכן שהם יעברו את המכשולים באדישות, בלי למצמץ בכלל. והעיקר – האנשים. חלק מהשמות ומהפרצופים מוכרים לי מהדרכות, חלק מטיולים משותפים. כשהמדריך מכיר חצי מהקבוצה מראש, כבר מובטח מראש שהטיול יהיה טוב. ובכל זאת עורכים היכרות, תדריך, חלוקת מכשירי קשר ויאללה - לדרך!

עצירה ראשונה ב"בריכת הקצינים" המפורסמת הסמוכה לנחל ג'ילבון, שבימי טרום מלחמת ששת-הימים היתה חלק מ"מערך ת"ש" שהצבא הסורי אירגן עבור קציניו ששירתו ברמת הגולן, לאורך הגבול עם ישראל. מדהים לגלות באיזו מהירות הטבע מתאושש מסביב, אחרי השריפה הגדולה שהתחוללה כאן בתחילת חודש יוני, בעקבות נפילת פצצת תאורה צה"לית שהציתה ושרפה את השמורה וגרמה לה נזק כבד. אבל למרות שאנחנו עדיין בקיץ, החום בהחלט נסבל וכאילו כדי ללמד אותנו על כוחות ההתחדשות של הטבע, הכל ירוק מסביב! וכבונוס, גם הבריכה מלאה במים. לא, לא עמוקים ממש, אבל עמוקים מספיק על מנת לרחוץ בה. המים נקיים, קרים וצלולים ובזמן שהילדים קופצים לתוכם בצהלות שמחה, אנחנו פורקים מהרקסטון "שלי" שולחן וצידניות ועורכים את מטעמי ארוחת הבוקר – חומוס ופלאפל חמים, סלטים וצ'יפס חמים וטריים, קפה שחור ריחני עם הל מתבשל בפינג'ן, כולם זוללים בתיאבון והשמחה רבה.

אחרי ארוחת הבוקר, ממתינה לנו ירידה קצרצרה אך תלולה למעבר ערוץ הג'ילבון, מלא בבולדרים מרושעים. אני כבר התכוננתי נפשית לכל האזהרות של משמיצי הרקסטון - לצלילים מחליאים של גירוד וניפוץ, לתלישת פגושים וספויילרים, למדרגות צד מעוכות, לצמיגי חתך נמוך משוסעים ולשפע התירוצים וההסברים המאולצים שיבואו אחריהם ואצטרך לספק – אבל נאדה. כלום מכל אלה לא קרה. כיוון חיצוני קפדני ונהיגה מדוייקת אחראית וזהירה, העבירה את כולנו בשלום.

גם מעבר נחל שוח והטיפוס ממנו התגלו כפחות נוראים ממה שחששתי שיהיו. רוב הכלים עברו חלק, כמה פרפרו מעט, הנחת כמה אבנים במקומות הנכונים נתנה את האחיזה הדרושה ולאחר כמה דקות, גם המכשול הזה מאחורינו. הירידה לעין תינה תלולה, מפותלת וארוכה, רצופה בשפ"צים ובדרדרת. בכמה נקודות יש לנהוג ממש בזהירות כי הרכב עלול להחליק הצידה ונדרשת תגובת היגוי מהירה וגם לחיצת גז קטנה, ממש גזון, רק כדי להתיישר בחזרה... אבל השיירה שלנו לא התעכבה בגלל זוטות שכאלה. לשמחתנו, חניון עין-תינה היה כמעט ריק וכמעט כולו שלנו, ושוב – חלק פנו להשתכשך במים הקרירים, והיתר ישבו, כמובן, איך לא, לאכול משהו....

הטיפוס בחזרה לציר המוסכים מאתגר מעט, יותר ברמה המנטלית מאשר עבירות קשה של ממש. לאחר כמה דקות, כולם הבינו את הפרינציפ – הילוך כוח, תנועה זורמת, ללא עצירות, מהירות קבועה, לא לפחד לתת קצת בגז, הרקסטונים לא התרגשו בכלל וכולם טיפסו בעלייה בגבורה ובהצלחה. סמוך לחורבות הכפר דרבשייה, השביל המוצף במים זורמים חוצה סבך שיחי פטל שעדיין יש עליהם שפע של פרי והילדים פתחו חלונות וקטפו מלוא החופן מהאדום והשחור המתוק והטעים הזה. איזה כיף!

מכאן ואילך אנו מתפצלים לשביל מסומן באדום שמטפס לגובה אל הרמה עצמה, הטלטולים נגמרו (זמנית), אפשר להירגע ולהסתכל גם לצדדים ולגלות את נופו המרהיב של עמק החולה שנפרש לרגלינו. חציית ערוץ נחל חמדל, והנה עומדים גלגלינו בפתחו של גן עדן קטן ומיוחד בצילם של אקליפטוסים רמי קומה – עין מימון. התכנון שלי היה להיכנס עם כלי הרכב פנימה, אבל לצערנו המקום נכבש על ידי עדרי בקר שמילאו אותו ב"תוצרת" ריחנית... כן הסתפקנו בפלג מים צלול בכניסה לעין מימון, שם רבצנו בכסאות עם רגליים יחפות במים הקרירים, על קפה, תה ועוגיות וממש לא רצינו לקום וללכת משם.

כבר מאוחר, ואין טעם להמשיך לתוך החושך שעוד מעט יירד לכיוון סכר ירדינון, תל עזזיאת והבניאס. כל אלה יחכו לנו בפעם הבאה. מכאן זו עוד כברת דרך קצרה בירידה על השביל הכחול לכיוון כביש גונן-וואסט. עוד קצת בולדרים וטלטולים כדי להזכיר לנו את כל מה שעברנו במשך היום, אבל זה כבר באמת בקטנה. טיול מועדון רקסטון הסתיים ללא נפגעים – אף גלגל לא התפנצ'ר, אף פגוש לא נתלש, אף מדרגה לא רוטשה. הרקסטון הוא רכב כביש-שטח אמיתי, רב יכולות, שבנהיגה נכונה יעשה כמו גדול את כל מה שתבקשו ממנו - וכל המזלזלים יכולים לאכול את כובעיהם בתיאבון. כל מה שנותר זה להודות לקבוצה נהדרת וממושמעת שהפגינה נהיגה מצויינת ושהיה תענוג אמיתי לבלות איתה את היום: משפחת ריינר, משפחת טליאס, משפחת ריינס, משפחת גרף, רחל ויעקב כהן, רענן כהן ומשפחתו, הארי מונד - הסבא הכי קול בעולם, שלוקח את הנכד לטיולי ג'יפים מגניבים, לקרן גלעד ואחרונים חביבים – משפחת אלפישר - עינה ושי וליאור המקסימה – בובונת בלונדינית מתוקה כמו סוכר, רק בת שנתיים וחצי אבל כבר מטיילת מנוסה שמתנהגת יפה כמו גדולה! היה לי כיף גדול עם כולכם, עשיתם לי את היום הזה ואני מקווה שנהניתם לפחות כמוני וכבר מחכה לטיול הבא של מועדון סאנגיונג רקסטון!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן