שטח 4X4 > כתבות > שטח

מזרח תיכון חדש: השלל העירקי של מלחמת העולם הראשונה

עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה הבינו מנהיגי האימפריה הבריטית שהמפתח לנצחון במלחמות הבאות טמון במעמקי האדמה – בנפט.
כדי לצמצם את התלות בגורמים זרים, נרקמה בלונדון ובפריז תכנית לעתיד המזרח התיכון שלאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית, שעיקרה חלוקת האזור על סמך נאמנותם של השייח'ים המקומיים למעצמות המערב.
הנפט אמנם זרם לאירופה, אך על הנזקים של הקמה שרירותית של מדינות כולנו עדיין משלמים.

בשעה 11, ביום ה-11 של החודש ה-11

ב-11 בנובמבר 1918, בקרון רכבת בעיר קטנה בצפון צרפת, נחתם הסכם שביתת הנשק בין מדינות ההסכמה לבין גרמניה. ההסכם נכנס לתוקף ''בשעה 11, ביום ה-11 של החודש ה-11'' וסיים את המלחמה שכונתה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ''המלחמה הגדולה''. 17 מיליון איש נהרגו במלחמה וכ-20 מיליון נפצעו, מספר הנפגעים הגדול ביותר במלחמה עד אז. הייתה זו המלחמה הראשונה שבה רוב הנפגעים נפצעו מן הלחימה עצמה ולא ממחלות ומגפות. הייתה זו המלחמה הראשונה שבה יכולת ההרג הצבאית הפכה להמונית, מלחמה שבה נולדו אמצעי הלחימה הממונעת, הטנק ביבשה והמטוס באוויר. הייתה זו המלחמה הראשונה שבה המשאב העיקרי לא היה מיומנות הצבא ומשאבי כח האדם שעמדו לרשותו, אלא היכולת לספק כלי מלחמה ממונעים ולנייד אותם בשדה הקרב. הייתה זו המלחמה שבה התברר שכדי להניע את אמצעי הלחימה החדשים, אלה שינצחו במלחמות העתידיות, יהיה צורך במשאב מרכזי אחד - בנפט.

קידוחי נפט בעיר כירכוכ שבצפון עירק, 1932

קידוחי נפט בעיר כירכוכ שבצפון עירק, 1932קידוחי נפט בעיר כירכוכ שבצפון עירק, 1932

נצחון בנות הברית במלחמה הגדולה לא היה בטוח כלל וכלל

לגרמניה, אוסטריה וטורקיה היו משאבי כח אדם אדירים ולרשותה של גרמניה עמדו מכרות פחם רבים להפקת אנרגיה. אולם פחם היה טוב בעיקר להסעת כוחות ברכבות. עבור המשאיות, המטוסים ובעיקר צי האניות – הנכס העיקרי של בריטניה במלחמה – היה צורך בנפט, משאב שמוקדי ההפקה העיקריים שלו נמצאו בארצות הברית.   עם כניסת ארצות הברית למלחמה, בתחילת 1917, הוקמה ''מועצת הנפט של בנות הברית'', שתפקידה הזרמת נפט אמריקני לצבאות מדינות ההסכמה. ''גלשנו לנצחון על שובל ארוך של נפט'', אמר מי שעתיד להתמנות למזכיר החוץ הבריטי, הלורד ג'ורג' נתניאל קרזון, בארוחה חגיגית שקיימו חברי המועצה בלונדון, ב-21 בנובמבר 1918, לציון סופה של המלחמה.

חסרון הנפט של האימפריה הבריטית הדיר שינה במסדרונות השלטון בלונדון

ביולי 1919, בעוד ההסכמים על עתיד העולם בעקבות המלחמה הולכים ומתגבשים, הפיץ סר אדמונד סלייד, אדמירל בריטי בדימוס, נייר עמדה בנושא בין חברי הקבינט הבריטי. ''על מצב הנפט באימפריה הבריטית'', קראה הכותרת, שציינה שלפני המלחמה בריטניה קיבלה 62 אחוזים מאספקת הנפט שלה מארצות הברית, 20 אחוזים נוספים מרומניה ומרוסיה, והיתר ממקורות לא יציבים כמו מקסיקו, המושבות ההולנדיות ואירן. ''אם לא נמצא נפט בתוך תחומי האימפריה הבריטית'', הסביר האדמירל, ''לא נוכל לנצח במלחמה הבאה''. המקור היחיד לאספקת הנפט העתידית לאימפריה, נכתב בנייר העמדה, הוא הנפט האירני, שהפקדתו כבר החלה, ועתודות הנפט הכבירות החבויות עדיין במעמקי האדמה במסופוטמיה – עירק של ימינו. המסמך עשה רושם עצום על חברי הקבינט; ''השתלטות על אזורי הנפט של פרס ומסופוטמיה הוא אחת המטרות החשובות ביותר של המלחמה'', כתב מזכיר הקבינט הבריטי יום לאחר הפצת נייר העמדה. אירן הייתה באותם ימים מדינה עצמאית. הנפט שהופק ממנה נשלט על ידי ''חברת הנפט האנגלו-פרסית'' (לימים British Petroleum), ש-51 אחוזים ממניותיה היו בידיים בריטיות. מסופוטמיה לעומת זאת, שבה טרם החל בהפקת נפט, הייתה עד מלחמת העולם הראשונה חלק מן האימפריה העות'מאנית. כעת, כאשר זו חדלה מלהתקיים, מרחביה העצומים נפתחו להשתלטות של המעצמות המנצחות.

מפת הסכם ססיקס-פיקו

מפת הסכם ססיקס-פיקומפת הסכם ססיקס-פיקו

מפתח למפה:

בכחול: שטח בשליטה צרפתית ישירה; באדום: שטח בשליטה בריטית ישירה; בצהוב: אזור בינלאומי; אזור A: בחסות צרפתית; אזור B: בחסות בריטית.

עצמאות לעמים הכבושים

ברחבי האימפריה הבריטית היו שהאמינו שיש לתת לעמים המקומיים, ''העמים הילידים'' כפי שכונו, עצמאות בניהול ענייניהם ומשאביהם. קולות אלו נחשבו למוזרים במקצת, בוודאי לעומת התפישה המקובלת לגבי תפקידו של האדם הלבן מול העמים הנחותים, בהם יש להטמיע את ערכי המוסר הנוצרי ואת הקידמה האירופאית.
בין הבודדים בקבינט בלונדון שהאמינו שיש לשתף את המקומיים בתכניות לניצול ארצם היה אדווין מונטגו, חבר קבינט מן המפלגה הליברלית. אבל מונטגו היה חשוד בעיני יתר חבריו הפוליטיקאים בכל הקשור ליחסיו עם ''הילידים''. הוא הרי יהודי, לחששו במסדרונות, ולא כל כך ''יציב'' בנאמנותו לאימפריה.  
בין המתנגדים היו גם פעילי השטח של המודיעין הצבאי הבריטי, ובראשם תומאס אדווארד לורנס. לורנס, הנודע כלורנס איש ערב, היה ארכיאולוג שהסתובב רבות ברחבי האימפריה העות'מאנית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא שלט היטב בערבית ובהלכות האיסלאם.
בקיאותו באזור הביאו להצבתו עם פרוץ המלחמה במפקדת הכוחות הבריטיים של המזרח התיכון, במחלקת המודיעין של המפקדה. כאשר המחלקה הערבית של משרד החוץ הבריטי הגתה את הרעיון לשדל את הערבים בחצי האי ערב לפרוץ במרד נגד הטורקים, לורנס יצר קשר עם האמיר פייסל, בנו של השריף חוסיין ממכה, ושכנע אותו לתקוף את הרכבת החיג'אזית ואת עקבה. סוכם שכוחותיו של פייסל ילוו את ההתקדמות הבריטית לאורך חופי ארץ ישראל, ויגיעו לסוריה ולדמשק כאשר הם מזנבים ביחידות הצבא הטורקי הנסוג. ''הערבים מרדו בטורקים לא בגלל שהממשל הטורקי היה גרוע במיוחד, אלא מפני שהם רצו עצמאות'', הסביר לורנס במכתב לטיימס הלונדוני ביולי 1920, ''הם לא סיכנו את חייהם במלחמה כי הם רצו להחליף את אזרחותם הטורקית בנתינות בריטית או צרפתית''.
הייתה עוד בעיה קטנה בניסיון הבריטי להשתלט על שטחי עתודות הנפט במסופוטמיה. בהסכם סייקס-פיקו מ-1916, שחילק בין בריטניה לצרפת את שטחי האימפריה העות'מאנית לאחר המלחמה, צפון עירק על מאגאי הנפט שלה הייתה בתחום הצרפתי.
סר מארק סייקס, שייצג את הבריטים, נמנה גם הוא על אותם בריטים שהכירו היטב את האימפריה העות'מאנית. הוא היה בנו היחיד של סר טאטון סייקס, בן אצולה בריטי אמיד שבגיל 48 נישא לכריסטינה ג'סיקה קוונדיש-בנטינק, הצעירה ממנו ב-30 שנים. השמועות טענו שכריסטינה הכריחה את הרווק העשיר להינשא לה, כדי לגאול אותה מצרותיה הפיננסיות. ואכן, לאחר הנישואין, הלידה ותשלום כל חובותיה, פרסם סייקס מודעה בעיתון שהוא נפרד ממנה באופן חוקי ואינו ערב לכל חוב עתידי שהיא תצבור.
מארק הצעיר גדל עם אמו בלונדון, בשוויץ ובאיטליה, שם פיתחה את ידיעותיה הרבות בצרפתית ובתרבות צרפת. עם אביו סייר באינטנסיביות ברחבי האימפריה העות'מאנית, והתוודע אל אוברי הרברט וגרטרווד בל – אליה עוד נשוב.

קצינים בריטים בחזית הארמון בבגדד, 1932

קצינים בריטים בחזית הארמון בבגדד, 1932קצינים בריטים בחזית הארמון בבגדד, 1932

סגן-אלוף סר מארק סייקס

במלחמת הבורים לחם כקצין, ונודע בהקראת כתבי שיקספייר לחייליו, בזמן שאלה עסקו בחפירת עמדות. ב-1912 נבחר לפרלמנט. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, סגן-אלוף סר מארק סייקס נקרא להתייצב במשרד המלחמה הבריטית לעבודה עם לורד הוריישו קיצ'נר, שר המלחמה. בהמלצתו של סייקס הוקם המשרד הערבי, שחידש את השימוש בשמות היוונים והרומים לאזורים במזרח התיכון: זה אחר זה שבו לעולם מקומות כמו סוריה, פלשתינה, עירק ומסופוטמיה. הוא גם עיצב את דגל המרד הערבי: שילוב של הצבעים ירוק, אדום, שחור ולבן, שילוב המופיע כיום בדגלי ירדן, עירק, סוריה, צפון סודן, כווית, תימן, נסיכויות המפרץ והרשות הפלסטינית – כולן מדינות וטריטוריות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. עד לכניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד הגרמנים, ראו הבריטים בטורקים כמחסום בפני התפשטות רוסית דרומה. אולם כעת היה צריך לחשוב מחדש על שטחי המעצמה הקורסת ולהתחשב באינטרסים צרפתיים, יווניים, רוסיים ואיטלקיים. כך בא לעולם ההסכם הסודי שחתם סייקס עם עמיתו הצרפתי פרנסואה ג'ורג' פיקו. אמנם לאחר מהפכת אוקטובר הדליפו הרוסים את פרטי ההסכם, אך אירופה, השקועה כולה בקרבות ודם, לא התרגשה במיוחד. סייקס לא אהב יהודים. ''העם הזה'', כתב לימים לאמיר פייסל, ''למרות היותו שנוא וחלש, הוא אוניברסלי ובעל כוחות חזקים ביותר ואי אפשר לדכאו''. הוא נתן ליהודים הנחה בספר המסעות שלו, שבו הוא מציין שהארמנים גרועים אף יותר. נטיותיו אלו מעניינות ומלאות סתירות, שכן לאחר מות אביו אחד החדרים באחוזתו עוצב מחדש וקושט בפאר עם אריחים ארמנים וכונה ''החדר הטורקי''. לא זאת בלבד, הוא היה האיש שקידם יותר מכל את הצהרת בלפור במסגרת דיוני השלום בפריז ב-1919. ''הודות לדחיפתו ללא לאות והתמדתו בהתלהבות ואמונה, הפכו הלאומיות הערבית והציונות לשתיים מן המטרות המוצלחות ביותר שבשמן יצאנו למלחמה'', כתב הדיפלומט הבריטי הרולד ניקולסון, שעבד יחד עמו והיה נוכח בדיונים. סייקס לא זכה לראות בחייו את מימוש ההסכמים. בפברואר 1919, בעודו שוהה בפריז לרגל ועידת השלום, נדבק בשפעת הספרדית הקטלנית ומת. בן 39 בלבד היה. ההסכם עליו חתם לא שרד הרבה אחר לכתו. ב-1 בדצמבר 1918, פחות משלושה שבועות לאחר סיום המלחמה, ג'ורג' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, הוזמן לפגישה עם דיויד לויד, ראש ממשלת בריטניה, במעונו בדאונינג 10 שבלונדון. בפגישה הוחלט על חלוקה מחדש של המזרח התיכון והעברת צפון עירק לידיים בריטיות. כפיצוי על הוויתור הצרפתי הבטיחה בריטניה שצרפת תקבל 25 אחוזים מכל תמלוגי הנפט שיופקו בעתיד בעירק. בינתיים הדברים בשטח החלו להשתבש הודות להבטחות סותרות שנרקמו במהלך המלחמה ולאחריה בנוגע לשטחים העות'מאניים לשעבר. לפי הסכמי סייקס-פיקו ובהתאם לתכתובת בין מאקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים לבין חוסיין בן עלי, שריף ואמיר מכה, ברחבי המזרח התיכון הייתה צריכה לקום מדינה ערבית עצמאית, או איחוד של מדינות, בכפוף להתייעצות עם השריף חוסיין. נמסרה גם הבטחה לציונים להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ובל נשכח את השאיפות של צרפת ואנגליה במשאבי הנפט. ב-30 לספטמבר 1918 תומכי המרד הערבי בדמשק הכריזו על הקמת מדינה הנאמנה לחוסיין, שהוכתר כ''מלך הערבים'' על ידי נכבדי מכה. בנו פייסל, יחד עם לורנס וגרטרוד בל, התייצב בוועידת השלום בפריז בינואר 1919. משוכנע בהקמתה של המדינה הפאן-ערבית הגדולה, הוא נפגש עם חיים ויצמן והסכים לחתום על הכרה בהצהרת בלפור וקידם בברכה את שובם של היהודים לארצם. שנה אחר כך, בינואר 1920, האמיר פייסל קיבל הבטחה מראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, שלסורים תהיה זכות לשלטון עצמי. בעקבות כך התכנס קונגרס פאן-סורי בדמשק במרס 1920 והכריז על הקמת מדינה סורית עצמאית. פייסל הוכרז כמלך סוריה ואחיו, האמיר זיאד, כמלך מסופוטמיה.

המלכים

בעקבות ההתרחשויות בשטח התכנסו בבהילות באפריל 1920 ארבע ממדינות ההסכמה (אנגליה, צרפת, איטליה ויפן) בסן רמו שבאיטליה, כדי להחליט על עתיד המזרח התיכון. איש לא הופתע שלאחר כל השיחות וההסכמים, שלל המלחמה חולק בוועידה בצורה שונה לגמרי: צרפת זכתה למנדט על סוריה, בעוד אנגליה למנדט על ארץ ישראל ועירק. ''יש צורך בצורה של חונכות מתורבתת שתוביל לכיוון של אוטונומיה לאומית'', כתב קרזון בספטמבר 1917, כאשר ניסה לגבש פורמט לשליטה האנגלית בעירק. עוד באותו תזכיר ציין שוויתור על הנחל העירקי בבצרה יהיה ''אסון למעמד של בריטניה במפרץ הפרסי – שהוא הגבול הימי של האימפריה בהודו''. הייתה זו הפעם הראשונה בה הוכנס לשימוש המונח ''מנדט'', אותו פירש קרזון כ''חכירה לטווח ארוך'', כלומר עד להשגת המטרות.

פייסל הראשון ואחיו האמיר עבדאללה בארמון המלכותי בבגדד, 1932

פייסל הראשון ואחיו האמיר עבדאללה בארמון המלכותי בבגדד, 1932פייסל הראשון ואחיו האמיר עבדאללה בארמון המלכותי בבגדד, 1932

ביולי 1920, חודשיים אחרי ועידת סן רמו, הצבא הצרפתי השתלט על לבנון וניצב כנגד הכוחות הלאומנים הסוריים בפאתי דמשק. הקרב היה קצר, ופייסל נאלץ לעזוב את סוריה. בעזרת ידידיו הבריטים, לורנס ובל, יצא לגלות לאנגליה ואחר כך לצפון איטליה.
הפעילים הבריטים בשטח, אנשים כמו ניוקומב, פרסי קוקס ולורנס, האמינו באמת ובתמים בתפקידה המתרבת של האימפריה הבריטית. אמונה שאדנות בריטית נאורה עדיפה על השלטון החשוך של הילידים. בין אנשי השטח האלה הייתה גם אישה אחת, דמות מרתקת - גרטרווד בל.

צלו הגדול של לורנס נוטה להסתיר את פעילותה של בל. יש אף כאלה שטוענים שלורנס זכה בתהילתה של בל. היא נולדה בשנת 1868, נכדתו של סר לותיאן בל, תעשיין פלדה ויקטוריאני עתיר ממון. בל, אדומת שיער וירוקת עיניים, שילבה את העושר המשפחתי עם סקרנות אין קץ למסעות. בגיל 19 השלימה את לימודיה באוקספורד, והייתה לאשה הראשונה שסיימה את המוסד בהצטיינות. היא שלטה בסייף, שחייה, חתירה, טניס והוקי. מסעותיה הביאו אותה לפרס, טורקיה והמזרח התיכון - שם למדה לדבר פרסית וערבית, ועסקה במחקר ארכיאולוגי ובדיווחים עבור המודיעין הבריטי. בטורקיה הכירה והתאהבה בקונסול הבריטי במדינה, צ'רלס דאוטי-ווילי, קצין רב מעללים, נשוי ומבוגר ממנה ב-20 שנים. כאשר ביקשה להינשא לו ב-1914, אביה לא התנגד בתוקף. דאוטי נהרג בקרב גלילפולי, ובל, למרות שהיו לה מספר מאהבים אחר כך, מעולם לא התחתנה. הקשר העמוק והמתמיד ביותר שלה היה עם אביה, לו דיווחה במכתבים מרתקים על כל דבר מעלליה בעירק - משגרת יומה וכלה בענייני פוליטיקה, צבא, ותרבות.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בל כבר בילתה שני עשורים מחייה במזרח התיכון, והיא התבקשה להצטרף לאנשי המודיעין במפקדה בקהיר. שם פגשה את לורנס, קוקס ואחרים, והצטרפה אליהם בפעילות לקראת הצתתו של המרד הערבי. לאחר המלחמה התרכזה בפיתוח עבר הירדן ועירק. ''תהא מה שתהא מדיניותנו בעתיד, אי אפשר לעזוב את עירק בכאוס שיצרנו כאן'', כתבה לאביה. כאשר פרסי קוקס, איש רזה וגבוה כבן 60, שנאמר עליו שהוא ידע לשתוק בתריסר שפות, התמנה לנציב העליוון הבריטי בעירק, בל שימשה כמזכירתו.

התסכול הערבי על ההסדרים שלאחר המלחמה ניתן לתיאור בקלות. הערבים רצו עצמאות, בעוד אנשי הממשל הבריטי טענו ''שאנשי מסופוטמיה לא מסוגלים למשול בעצמם''. בל הייתה מעט יותר  ליברלית. בארוחת ערב באוקטובר 1920 בארמון המושל בבגדד, היא הסבירה לג'אפר פאשה אל-אסקרי, פוליטקאי מקומי, בערבית מצוחצחת, ''שבריטניה בסופו של דבר רוצה לתת לכם עצמאות מלאה''. ''גבירתי'', ענה אל-אסקרי, ''עצמאות מלאה מעולם לא ניתנת, היא תמיד נלקחת''.

מימין לשמאל: הארי סנט ג'ון פילבי, תומאס אדווארד לורנס, מארק סייקס.

מימין לשמאל: הארי סנט ג'ון פילבי, תומאס אדווארד לורנס, מארק סייקס.מימין לשמאל: הארי סנט ג'ון פילבי, תומאס אדווארד לורנס, מארק סייקס.

החיים בעירק

אולם החיים בעירק ב-1920 לא התנהלו ברובם בארוחות ערב מנומסות של בריטים ועירקים המפטפטים בנימוס על דא ועל הא. באותה שנה התגוררו בעירק שלושה מיליון תושבים; 55 אחוזים מתוכם, 1.6 מיליון, היו שיעים, 600,000 היו סונים, 600,000 היו כורדים והשאר יהודים, יזדים ונוצרים. יסודות העימות בין הסונים לשיעים בעירק הם בני מאות שנים, שחוזקו בתחילת השלטון הטורקי. עירק הפכה לפרובינציה עות'מאנית ב-1638 וציינה את גבולה המזרחי של האימפריה, שמעבר לו שכנה הממלכה הספאדית הפרסית. הספאדים אימצו את האמונה השיעית, בעוד העותמ'אנים היו סונים גאים. למרות שמאז ומעולם היו מיעוט בקרב האוכלוסיה המקומית, העות'מאנים הקפידו שעמדות המפתח בעירק יהיו בידי סונים. תמיד.

המרד

המאבקים הדתיים הבוערים של המזרח התיכון לא ניכרו באולמות הדיונים הרגועים בכפר הציורי שליד מונטה קרלו. התגובות למנדט הבריטי בעירק היו ידועות מראש; כשנה לפני הוועידה, השייח' השיעי מוחמד שיראזי הוציא פתווה שבה הצהיר שהמאמינים אינם יכולים להרשות למי שאינו מוסלמי לשלוט בהם. במרס 1920 הוציא פתווה נוספת, שבה אסר על מוסלמים לשתף פעולה עם השלטון החדש. שבועיים אחר כך החליט האייתוללה שיראזי לפתוח במרד כללי נגד הבריטים.

המרד של 1920 הוא בעל מעמד מיתולוגי בעירק

גל המרידות המוסלמי לאחר מלחמת העולם הראשונה החל במצרים, במרס 1919, חודש אחר כך התפרץ בהודו, ואחר כך בעירק, מאחד בפעם הראשונה את השיעים והסונים במטרה משותפת. מעירק התגלגל הגל לארץ ישראל והתנפץ במאורעות תר''פ ותרפ''א.
הניצוץ שהדליק את המרד העירקי היה מעצרו של איש דת שיעי שהטיף נגד הבריטים, שגרר בעקבותיו שורה של הפגנות. תנועת הההתנגדות התמקדה בנג'ף, העיר הקדושה לשיעים, ובבגדד. 
במקביל, מחמוד ברזאני הוביל התקוממות כורדית בבריטים בצפון המדינה.

דיכוי המרד גבה מחיר דמים גבוה. הבריטים שלחו שתי אוגדות של חיילים הודים לעירק, וחיל האוויר המלכותי שלח צי מטוסים ממצרים ומאירן לתגבור הכוחות המוצבים בעירק. החל מאוקטובר 1920 החל הצבא הבריטי לכבוש בשיטתיות את המדינה מחדש תוך כדי לחימה קרקעית והפצצות מן האוויר. קרבלה נכבשה ב-13 באוקטובר, נג'ף למחרת. המרד נמשך שלושה חודשים. האבידות הבריטיות הסתכמו ב-426 הרוגים ו-1,228 פצועים. בצד העירקי נרשמו 8,000 הרוגים.

שדה התעופה בעמאן, 1921: לורנס, הרברט סמואל והאמיר עבדאללה בוגרא. בקצה השמאלי מציצה גרטווד בל

שדה התעופה בעמאן, 1921: לורנס, הרברט סמואל והאמיר עבדאללה בוגרא. בקצה השמאלי מציצה גרטווד בלשדה התעופה בעמאן, 1921: לורנס, הרברט סמואל והאמיר עבדאללה בוגרא. בקצה השמאלי מציצה גרטווד בל

מחיר הקרבות הגיע ל-40 מיליון לירות שטרלינג, הוצאה שעוררה התנגדות רבה לעצם קיומו של המנדט על עירק. ''על מה ספגנו נפגעים כה רבים במסופוטמיה במהלך יולי?'', שאל מאמר מערכת בטיימס הלונדוני באוגוסט, ''האם זה בשביל לשחרר את הערבים, למלא את תנאי המנדט, או להקל את דרכם של מחפשי הנפט?''. המפלגה הליברלית באנגליה דרשה נסיגה מידיית, ווינסטון צ'רצ'יל, חבר בכיר בקואליציה של לויד ג'ורג', טען בפרגמטיות ש''מחיר השמירה על עירק הוא מעבר לכל פרופורציה לערכו של המקום''.

בפברואר 1921 עירק נרגעה. צ'רצ'יל מונה למזכיר המדינה לענייני מושבות, והקים את ''משרד המושבות''. לאחר כמה שבועות בתפקיד כינס ועידה בקהיר שאליה הוזמנו כל מומחי המזרח התיכון של האימפריה לשלושה שבועות של דיונים לגבי עתידו של האזור הבעייתי.

''כנס 40 השודדים של עלי באבא'' כינה צ'רצ'יל את האירוע. המפורסם במשתתפים היה כמובן לורנס, שיצג את הרומנטיקה של המזרח. לורנס היה משוכע בצדקת האוטונומיה הערבית, אבל רק בעתיד. ''הערבים עדיין אינם מוכנים לממשל עצמי'' כתב לשרלוט שו, אשתו של המחזאי ג'ורג' ברנרד שו. ''העירקים'' המשיך, ''יהיו מוכנים לשלטון עצמי יום אחד בעתיד. אם זה יקרה עוד שבע, 70 או 700 שנים – אלוהים יודע''. עד אז, הוסיף, הם יצטרכו להסתפק במלך שימונה על ידי הבריטים. הוא ובל הציעו שפייסל ימונה למלך עירק בחסות הבריטים, מהלך שירגיע גם את עירק וגם ימנע מפייסל לנסות לעורר מרד בסוריה. יחד עמו הם הציעו למנות את בנו הבכור של השריף חוסיין, האמיר עבדאללה, למלך של מדינה חדשה שתיקרע מן המנדט הבריטי בארץ ישראל - אמירות עבר הירדן, שתהפך לימים למדינת ירדן.

בל ולורנס ארגנו במהירות משאל עם בעירק, שבו 96 אחוזים הצביעו בעד המלך החדש. ''הכתרנו את המלך שלנו'' כתבה בל לאביה ב-28 באוגוסט 1921. פייסל הובהל מן הווילה על גדת אגם מאג'ורה בצפון איטליה, לשם גלה. המלך החדש, בן ה-38, היה סוני מן החיגאז', בן המשפחה ההאשמית, שבילה את רוב חייו בין שבטים בדואים. הוא היה הדור ה-38 לצאצאי הנביא מוחמד והבן השלישי של חוסיין בן עלי, השריף ההאשמי של מכה. פייסל, כמקובל לבנים של שועי האימפריה, התחנך באיסטנבול. איש לא הכין אותה להיות מנהיג האומה הערבית. האנגלים שהתכנסו בקהיר לא ראו מצדם בעיה מיוחדת בהכתרת מלך ממוצא בדואי ובעל אמונה סונית על עם שרובו שיעי, עירוני ועובד אדמה.

עירק הפכה למונרכיה חוקתית בחסות הכתר הבריטי. על מנת לחסוך בעלויות לאדונים, חויבה עירק לממן את עלות אחזקתו של הנציב העליון יחד עם הפקידות הבריטית שלמעשה שלטה במדינה.
כעת אפשר היה לגשת לטפל בעניין המרכזי של בריטניה בעירק, הזהב השחור.

הרברט סמואל והמלך פייסל, עמאן 1920

הרברט סמואל והמלך פייסל, עמאן 1920הרברט סמואל והמלך פייסל, עמאן 1920

הנפט

גרטרווד בל מעולם לא התעניינה בנפט. מעייניה היו נתונים למעגלים החברתיים של האליטה הבגדדית. ביום ראשון ה-11 ביולי 1926, בתום מסיבת בריכה חברותית באחד מבתי הפאר של שליטיה החדשים של עירק, חזרה מותשת לביתה. לפני שעלתה על יצועה למנוחת צהריים, ביקשה שיאירו אותה בשש בערב. אחר כך בלעה מנת יתר של כדורים, ולא התעוררה עוד. נסיבות מותה לא נפתרו עד היום. בשבת עוד הספיקה לכתוב לאחד היועצים הבריטים של המלך שיטפל בכלבה, ''אם משהו יארע לי''. 

''שבע שנים עסקתי בבניית מדינה ערבית'', כתבה לאביה בינואר 1923. ''אם נכשל, תהיה זו נחמה פורתא עבורי שהדורות הבאים עוד יצליחו בכך''. לורנס לא הגיע ללוויה. שנה לאחר מותה הביע את כאבו במכתב לאביה: ''מעולם לא פגשתי אדם שהיה בעל תרבות כמו גרטרווד, בעל רוחב היריעה האינטליקטואלית שלה וברגישותה... קשה לשאת את האובדן''.

באופן נח למדי, הזיכיון לחיפושי נפט והפקתו בעירק נמסר ב-1912 לחברה מסחרית בשם ''חברת הנפט הטורקית'', שהוקמה בעקבות העניין הגובר בסיכוי למצוא נפט באדמות האימפריה העות'מאנית. הראשונים שעסקו בכך היו חברות גרמניות, בעיקר הדויטשה בנק, זרוע ההשקעה הבין-לאומי של ממשלת גרמניה. במקביל לאינטרס הגרמני, גבר עניינן של חברות בריטיות בנפט העות'מאני. בשנת 1911 הקימו הבריטים את ''החברה האפריקנית והמזרחית לזיכיונות'' שמטרתה לקבל זיכיון לחיפושי נפט באימפריה התורכית.

אמיר סעוד יחד עם טלאל בן עבדאללה, עמאן 1935

אמיר סעוד יחד עם טלאל בן עבדאללה, עמאן 1935אמיר סעוד יחד עם טלאל בן עבדאללה, עמאן 1935

ריכוז האינטרסים של המעצמות בחברה אחת ושיכנוע הטורקים לתת לה את הזיכיון לחיפושי נפט היה פרי עמלו של איש עסקים ארמני בשם קאלוסטה גולבנקיאן. בחברה שהוקמה בשנת 1912 חולקו המניות בין חברת הנפט האנגלו-פרסית, שקיבלה 50 אחוזים מן המניות. דויטשה בנק קיבל 25 אחוזים מן המניות, תאגיד האנרגיה ההולנדי ''של'' והבנק הלאומי של טורקיה (שבשליטה בריטית), קיבלו גם הם מניות. 15 אחוזים נמסרו לגולבנקיאן.

חיסול השליטה הגרמנית בנפט העות'מאני הייתה מטרה בריטית חשובה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הבריטים עקבו בדאגה בהידוק הקשר בין גרמניה לאיסטנבול. בעיקר הדאיג אותם סלילת הרכבת מברלין לבגדד, במימון גרמני, שתאפשר גישה לשדות הנפט העתידיים של עירק. חברת הרכבת הבגדדית החלה כבר בשנים הראשונות של המאה ה-20 להשתמש בנפט גולמי כדלק לקטרים. ב-1904 שכנעו הגרמנים את הסולטן הטורקי, עבדול חמיד השני, להעניק להם זיכיון לעריכת סקר נפט במוסול ובאזור בגדד. אולם כאשר הגרמנים ביקשו זיכיון גם להפקת הנפט שיתגלה - הטורקים סירבו. אפילו לאחר הקמת חברת הנפט הטורקית אשרור הזיכיון חִייב השתדלות גרמנית מסיבית אצל הסולטן. ההסכמה ניתנה רק  ב-27 ביוני 1914 - יום לפני רציחתו של יורש העצר האוסטרי בסרייבו, שבעקבותיה פרצה מלחמת העולם. חיפושי הנפט נאלצו להמתין. 

עם שוך הקרבות, בדצמבר 1918, הפקיעו הבריטים את מניות הבנק הגרמני בחברת הנפט הטורקית. כעת האחזקה הבריטית בחברה הגיעה ל-75 אחוזים. ההשתלטות הבריטית על המניות הייתה קלף המיקוח העיקרי של לונדון במאמץ להשתלט על מחוז מוסול, שנחשב לבעל פוטנציאל הנפט הגדול ביותר. בתמורה למניות שהיו קודם בבעלות הגרמנים, הסכימה צרפת לוותר על השליטה במוסול ולהעביר את העיר שבצפון עירק לידי הבריטים.

בעקבות המלחמה קיבעה אנגליה את מעמדה כמעצמה השלטת בנפט המזרח תיכוני. החברה האנגלו-פרסית הייתה הדומיננטית באירן, החברה הטורקית שלטה בנפט העירקי, והנפט במפרץ הפרסי טרם התגלה. בעיות החלו לצוץ כאשר מלך מצרים, פואד, טען שהוא היורש של הסולטן הטורקי, וכפועל יוצא הבעלים החוקיים של כל נפט שהתגלה ויתגלה בשטחי האימפריה לשעבר. משפחתו הגולה של הסולטן גם היא טענה לזכות על הנפט. הבריטים התעלמו מהם, כמובן. היריב העסקי הרציני ביותר לשליטה המוחלטת של אנגליה בנפט הטורקי הופיע לפתע באחת הדמויות המרתקות ביותר של העולם העות'מאני הישן. קלאוסטה גולבנקיאן, אותו ארמני שתיווך בהסכם להקמת חברת הנפט הטורקית בשנת 1912.

גולבנקיאן נולד באיסטנבול ב-1869. אביו כבר היה פעיל בעסקי הנפט בשנות ה-80 של המאה ה-19, והתלהב עד כדי כך מן המשאב החדש ששלח את בנו לקינגס קולג' באנגליה ללמוד הנדסה אזרחית. בשנת סיים בהצטיינות.
איש חשדן היה גולבנקיאן. הוא לא אהב אנשים, שנא אירועים חברתיים, ונמנע מקבלות פנים.  לעומת זאת אהב אוכל טוב, יין צרפתי, והיה רודף נשים מושבע: כל שנה בחר לו פילגש צעירה, בת 17 או 18, שאותה החליף לאחר שנה. כך נהג עד גיל 80. לעומת זאת, אשתו, נוורטה, הייתה אושיה חברתית מרכזית בלונדון של ראשית המאה ה-20.

מאמציו של גולבנקיאן, שהיה כאמור בעליהם הגאה של 15 אחוזים מחברת הנפט הטורקית, הצריכו חלוקה מחדש של המניות בדיון שנערך בסן רמו. לאחר הוועידה נותרו בידי הבריטים 47.5 אחוזים מן המניות, צרפת קיבלה 25 אחוזים, חברת של ההולנדית 22.5 אחוזים, ולגולבנקיאן הוענקו חמישה אחוזים. לעירקים הובטח 20 אחוזים מתגמולי הנפט, אם הם ישקיעו בחברה.
ההסכם נתקל בהתנגדות אמריקנית ואיטלקית עזה; עבור האמריקנים גילוי עתודות גדולות של נפט במזרח התיכון יסכנו את שליטתם בתעשיית הנפט העולמית. בצרפת, בבריטניה ובגרמניה, צריכת הדלק הלכה וגדלה וההכנסות מן הנפט האמריקני המריאו. הסכמי הנפט של ועידת סן רמו היכו את האמריקנים בתדהמה. 

עם סוף המלחמה הציג הנשיא האמריקני וודרו וילסון את תפישתו לחופש העולמי החדש, ונתפש ברחבי העולם השלישי כמושיע. בפברואר 1919, שנה ויותר לפני שנחתמו ההסכמים בסן רמו, הקונסוליה האמריקנית בעירק התפארה ש''שמו של הנשיא וילסון נישא בגאון על שפתותיהם של אנשי בגדד. בין המוסלמים, הנוצרים והיהודים הנשיא הוא נציג האומות הנכבשות שמנסה לעגן עבורן את הזכות לעצמאות ואושר''.
ענייני הנפט שינו עד מהרה את דאגתם של האמריקנים לרווחתם של הילידים. בנובמבר 1918, וילסון עוד התבטא בתוקף נגד ''המירוץ המבחיל להשתלט על המזרח התיכון'', אך לאחר סן רמו הוקיע מזכיר המדינה האמריקני, ביינברידג' קולבי, את הבריטים והצרפתים על כך שהאינטרסים האמריקנים לא נלקחו בחשבון. ''ההסכם בוועידה'' הודיע קולבי, ''היה שיתוף פעולה מונופוליסטי שנועד להתעלם מארצות הברית''. העמים המשועבדים כנראה אבדו בתרגום.

''המדיניות הבריטית'', ציין דו''ח שהוצג לסנט במאי 1920, ''תגרום להדרת זרים מאספקת הנפט לאימפריה הבריטית''. חודש לאחר מכן בהרצאה שנשא בפני קבוצה שנקראה ''סוחרי השלום'', הסביר נשיא מכון הנפט האמריקני שהוא ''מופתע שחבריו האנגלים לא מסכימים שיש לאפשר הזדמנות שווה לכולם לספק את המשאב המועיל הזה''.
מזכרים זועמים התעופפו בין הבית הלבן לדאונינג 10. האמריקנים רצו מדיניות של ''דלת פתוחה'', כלומר שגם להם תינתן גישה לנפט העירקי. ''חברינו מעבר לים טוענים שאמריקה, ששולטת היום ב-70 אחוזים מאספקת הנפט, צריכה להסתפק בכך, אבל זו גישה לא הגיונית'', הסביר וולטר טייגל, נשיא ''סטנדרט אויל'' מניו ג'רזי, לימים ''אקסון מוביל'', שנכון ל-2012 שווי השוק שלה הוא השני בגובהו בעולם ועומד על מעט יותר מ-407 מיליארד דולר. ''מה מצפים מאיתנו'', המשיך, ''שנגמור את עתודות הנפט שברשותנו ואחר כך נפרוש מעסקי האנרגיה?''.

בינואר 1921 כבר הושמעו קולות בקונגרס להטיל אמברגו נפט על אנגליה. בריטניה עדיין זקוקה לנפט אמריקני, טענו בקונגרס, לכן יש לחייב אותה להגיע להסדר עם ארצות הברית בנושא הנפט העירקי.
מול ההתנגדות האמריקנית הממשלה הבריטית מצאה עצמה חסרת אונים. לורד קרזון חזר ואמר שבריטניה שולטת רק ב-4.5 אחוזים מאספקת הנפט העולמית, בעוד 82 אחוזים נמצאים בידיים אמריקניות, אבל בוושינגטון לא הנידו עפעף. מזכיר המדינה החדש האמריקני, צ'רלס אוונס יוז, טען שכיוון שארצות הברית הייתה בין המעצמות שניצחו במלחמה, מגיע גם לה חלק משלל הנפט של מלחמת העולם הראשונה.

לאנגלים לא נותרה ברירה אלא לוותר. בינואר 1922 משרד המושבות הבריטי החליט לכלול את האינטרסים האמריקנים בנפט העירקי, והתחילו מגעים בין חברת הנפט האנגלו-פרסית לבין חברת ''סטנדרט אויל'' האמריקנית. חוזה חדש נחתם ב-1923 והחל לפעול תחת ''הסכם הקו האדום'' בשנת 1928. כפי שמתאר אדווין בלק בספרו British Petroleum and the Red Line Agreement, ההסכם הוא זה שעיצב את עתידו של הנפט במזרח התיכון. בהסכם שורטט קו אדום במפה מסביב לכל שטחי האימפריה העות'מאנית שבהם היה על השותפים בחברה לפעול יחדיו ולמנוע תחרות. המדינה המזרח תיכונית היחידה שלא נכללה בתחומי הקו הייתה כווית.

החברה האנגלו-פרסית, החברה הצרפתית לנפט, ''של'' ההולנדית, והקונגלומרט האמריקני שבהנהגת ''סנטדנרט אויל'' קיבלו כל אחת 23.75 אחוזים ממניות החברה הטורקית, ששינתה את שמה ל''חברת הנפט העירקית''. כל אחד מן השותפים הפריש לגולבנקיאן 1.25 אחוזים שהותירו בידיו את חמשת האחוזים היקרים מפז.

בשטח, במזרח התיכון, היו גם לא מעט בריטים שחשבו שמדיניות ממשלתם מוטעת. מי שהוגדר כאדריכל הראשי של הקו האנטי-בריטי היה הארי סנט ג'ון פילבי, אביו של המרגל הבריטי המפורסם קים פילבי. פילבי נולד בציילון (סרי לנקה) בשנת 1885, שם שירת אביו בממשל הקולוניאלי. הוא התחנך, כמו רבים מבני מעמדו, בטריניטי קולג' בקמברידג', סיים בהצטיינות בשנת 1907 והצטרף לשירות האימפריאלי. הוא הוצב בלאהור, הודו (כיום בפקיסטן). בזמן שירותו הוסיף לשליטה שלו בלטינית, יוונית, צרפתית וגרמנית גם מיומנות באורדו, פונג'בי ובלוצ'י. בסוף מלחמת העולם הראשונה כבר ביסס את מעמדו כערביסט ידוע, ושלט שליטה מלאה בשניים או שלושה ניבים בערבית. לאחר המרד בעירק מונה לאחראי על הביטחון, אבל עד מהרה התייאש מן השלטון הבריטי. לאחר שירות קצר בירדן התפטר ב-1924 מן הממשל ושימש כיועץ לאיבן סעוד, אויבם המושבע של ההאשמים, שמוקדם יותר אותה שנה גורשו ממכה ומחצי האי ערב. הצלחת הסעודים הגדילה את יוקרתו של פילבי שהחל לנהל משא ומתן עם האמריקנים, הגרמנים והספרדים - יריביהם של הבריטים - בנושא זיכיונות לחיפוש והפקת נפט ברחבי הטריטוריה הסעודית, למרות שהיה זה בניגוד להסכם הקו האדום. ההסכמים שנעשו בתיווך פילבי היו הבסיס לשליטה האמריקנית בנפט המזרח תיכוני, יחד עם הבסיס לעושרם האגדי של משפחת סעוד. לימים פילבי התאסלם ונשא אשה שנייה - נערה בת 16 אותה רכש בשוק העבדים בריאד, כאשר מלאו לו 60 שנים.

בעוד כל האירועים הללו מתרחשים, נפט עדיין לא התגלה בעירק. לאחר חיפושים במספר אזורים החלה החברה לקדוח בבאבא גורגור, מצפון לעיר כירכוכ. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 באוקטובר 1927 החל זרם אדיר של נפט לפרוץ מן הבאר. עשרות אלפי ליטרים הלכו לאיבוד בטרם הצליחו להשתלט על השצף.

הצינור

לנפט העירקי לא היה לאן לזרום. הבריטים לרגע לא שקלו להקים בתי זיקוק בעירק, אלא להעביר את הנפט לחופי הים התיכון בצינור יבשתי. התכנון היה שנמל המוצא של הצינור יהיה בחיפה, באותם ימים עיירה קטנה של 22,000 תושבים. מאידך, הצרפתים רצו שהצינור יגיע לטריפולי, בתחום אחיזתם בלבנון ובסוריה.

הוויכוח הלוהט לא נסתר מעיניו הבוחנות של גולבנקיאן, שישב באותם ימים בקאן. היה ברור שאם יונח צינור נפט, אזי לאורך תוואי הצינור תסלל גם מסילת ברזל. הממשלה העירקית דרשה שמסילת הברזל תמומן על ידי חברת הנפט, אך הארמני רתח. ''אי אפשר לתת לעירקים להכריח אותנו לסלול רכבת על חשבוננו'', כתב למנהל הכללי של החברה בלונדון. לדעתו, החברה לא צריכה לעסוק בפוליטקיה ובפיתוח אזורי, אלא רק בעשיית כסף מהפקת נפט.

נמל חיפה, 1933: קבלת פנים צבאית לארונו של פייסל הראשון בדרכו משוויץ למנוחה אחרונה בבגדד

נמל חיפה, 1933: קבלת פנים צבאית לארונו של פייסל הראשון בדרכו משוויץ למנוחה אחרונה בבגדדנמל חיפה, 1933: קבלת פנים צבאית לארונו של פייסל הראשון בדרכו משוויץ למנוחה אחרונה בבגדד

הוויכוח על תוואי הצינור נמשך לכל אורך 1929 ו-1930. בחדרי חדרים הודו אפילו הבריטים שהמסלול הדרומי של הקו, מכירכוכ לחיפה, אינו כלכלי; 1,664 הקילומטרים שלו היו ארוכים ב-288 קילומטרים מן הקו לטריפולי. אם לא די בכך, פלשתינה של התקופה הייתה מקום ''קשה'', הן מבחינת הטופוגרפיה והן מבחינת האווירה הפוליטית.
פייסל, שזכר לצרפתים את גירושו מדמשק, התנגד נמרצות שהקו יעבור בשטח הצרפתי. גולבנקיאן לעומת זאת רצה את טריפולי, הקו הקצר והזול יותר. הוא הפיץ שמועות שהצרפתים, האמריקנים וההולנדים מעדיפים את המסלול לטריפולי, ולכן רצוי לבנות אותו לשם. הקו נבנה לבסוף בשנת 1935, עם פיצול בחדיתה שעל נהר הפרת; סעיף  אחד הלך לחיפה, השני ללבנון. 

ב-1932 המנדט הבריטי בעירק הגיע לידי סיום, והמדינה קיבלה עצמאות. הבריטים המשיכו להיות בעלי נוכחות דומיננטית בממלכה. פייסל אף שלח את בנו גאזי להתחנך בבית הספר הארו שבלונדון, שם למדו בין היתר צ'רצ'יל וג'ווהרלל נהרו. בשערי המוסד היוקרתי יבואו בעתיד גם חוסיין, מלך ירדן, ובן דודו פייסל השני, מלך עירק.

היורשים

הלוויתו של המלך פייסל הראשון נערכה בנובמבר 1933. בקיץ של אותה שנה עוד הספיק להיפגש בלונדון עם המלך ג'ורג' החמישי, ולחגוג עמו את הקשרים ההדוקים בין שתי הממלכות. לאחר שובו לבגדד יצא לנופש בשוויץ. בעת שהותו בברן חש ברע, ובשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי ה-8 בספטמבר, הלך לעולמו. הוא היה בקושי בן 50.
פייסל הבין שתפקידו ייצוגי בלבד, בעוד שהסמכות והשליטה תישאר בידי הבריטים. למרות שניסה לקדם את ארצו החדשה, עיסוקו העיקרי היה בהנאות החיים ובארמונתיו. מי שפעם התגורר באוהל במדבר עסק כעת בעיון קטלוגים של מיטב החנויות בלונדון; בל מיודעתנו סייעה לו בעיצוב הפנים.

לפייסל ולעמו החדש לא הייתה כל נגיעה בתמלוגי הנפט ואלה לא זרמו לפיתוח המדינה. בשנת 1920 היו בסך הכל שני בתי ספר תיכוניים בכל עירק, בעוד האוכלוסייה עמדה על שלוש מיליון נפשות. בשנת 1930 המצב השתפר קמעה ל-19 תיכונים, שבהם למדו 2,100 תלמידים. ב-1950 תשעים אחוזים מאוכלוסיית עירק עודנה הייתה אנאלפביתית. בשנות ה-30 קיבלה עירק סכום צנוע של 400,000 לירות שטרלינג מתמלוגי הנפט, סכום שנותר על כנו עד שנת 1952. לעומת זאת, העירקים קיבלו מן הבריטים הלוואות למימון תשתיות ותכניות ממשל שתמורתם ניתנו, כבטחונות, תמלוגי הנפט העתידיים. ב-1939 העירקים קיבלו מבריטניה הלוואה על סך ארבע מיליון לירות שטרלינג בתנאים נוחים ל-17 שנים. סכום ההלוואה היה שווה לעשר שנות תמלוגים.

עירק התנהלה כמדינה פיאודלית. החקלאות הייתה בסיסית, האקלים המדברי העיק, והעושר המועט של המדינה התרכז בידיהם של 23 משפחות שהחזיקו ב-65 אחוזים מן הרכוש הפרטי, המסחרי והעסקי במדינה. עם מותו של פייסל תפס את מקומו בנו, גאזי, בן ה-21. המלך הצעיר עסק בגידול סוסים, ברכיבה ובתחרויות פולו. הוא אהב מכוניות מירוץ, אופנועים, בגדים אירופיים מחויטים, מטוסים ונשים.

הילד פייסל השני, מלך עירק, על המדרגות בירושלים, בין כיפת הסלע למסגד אל-אקצא, 1943

הילד פייסל השני, מלך עירק, על המדרגות בירושלים, בין כיפת הסלע למסגד אל-אקצא, 1943הילד פייסל השני, מלך עירק, על המדרגות בירושלים, בין כיפת הסלע למסגד אל-אקצא, 1943

ב-4 באפריל 1939, שתה הוד מלכותו בן ה-27 כמה משקאות במועדון בגדדי נוצץ, נכנס למכונית הספורט הפתוחה שלו ושם פעמיו לארמון. באחד הצמתים איבד שליטה על הרכב והתנגש בעמוד. שני הנוסעים שהיו עמו ברכב נהרגו במקום. המלך מת שעה קלה אחר כך.
גאזי, למרות חינוכו האנגלי ואהבתו למערב ולמנעמיו, היה בוטה במיוחד בהתנגדותו לשליטה הבריטית בארצו. הלאומנים העירקים האמינו שמותו לא היה תאונה, אלא תוכנן מאנגליה. למעשה, מעשיו האנטי-בריטיים של המלך לא היו מרשימים ביותר; הוא התיידד עם המדינות הפאשיסטיות באירופה ודיבר על רצונו לספח את כווית השכנה, מדינת חסות בריטית שנשלטה על ידי משפחת א-סבאח. הריבונות של כווית הובטחה בחוזה עם בריטניה מ-1899, שבו התחייב השייח' מובארכ בן סבאח א-סבאח לא לתת דריסת רגל לכל מעצמה אחרת בשטחו.

העירקים, שהאמינו שהמלך חוסל, חשדו בנורי א-סעיד, ראש הממשלה והבכיר בפקידי הממשל. המון החל להתקהל בכמה ערים בעירק. יום לאחר מותו של גאזי קהל גדול התאסף מול שערי הקונסוליה הבריטית במוסול. השגריר ניסה להרגיע את ההמון בערבית טובה ומשובחת, אולם אלה פרצו לתוך המבנה והרגו אותו. הבריטים נאלצו להתערב בכח.
יורשו של גאזי היה פעוט בן שלוש, המלך פייסל השני. דודו, עבד אל-אילאה, צעיר בן 26, התמנה לאפוטרופוס של הילד.

אל-אילאה נולד בשנת 1913. הוא היה בן אחיו הבכור של המלך פייסל הראשון, והתחנך בקולג' אנגלי יוקרתי באלכסנדריה. החינוך האנגלי הפך אותו ליותר אנגלי מאנגלי. הוא לבש תמיד חליפות מחויטות, שיחק קריקט, והיה מארח למופת. הוא הסתובב בבגדד ברולס רויס, מוקף בעדה של אנגלים, אמריקנים ואירופיים שהסתופפו בצלו. אל-אילאה שימש כאפוטרופוס למלך הצעיר עד 1953, שעה שמלאו לפייסל השני 18. העם בז לו ולשורת נשותיו ופילגשיו – נוסף על חרש השמועות לגבי העדפותיו המיניות.
במלחמת העולם השנייה הבריטים לא זכו לתמיכה ערבית. אלה עוד ראו עצמם נבגדים מן המלחמה הקודמת. קציני הצבא ופקידים עירקים בכירים תמכו בנאצים, יחד עם חלק ניכר מן העולם הערבי. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, אף נפגש עם היטלר בברלין בשנת 1941.

במרס 1940 התמנה לראשות הממשלה בעירק ראשיד עלי, בן למשפחה בגדדית מיוחסת, ובעל נטיות לאומניות ואנטי-בריטיות. כאשר סירב לנתק את היחסים בין עירק לאיטליה עת זו הצטרפה למלחמה, הבריטים דרשו את סילוקו מן השלטון. הוא התפטר, אבל כמה חודשים אחר כך שב לתפקיד בתמיכת הצבא העירקי. התגובה הבריטית הייתה מהירה וקצרת רוח. חיילים נחתו בבצרה, חיל האוויר המלכותי חיסל את מקבילו העירקי, ו''מלחמת 30 הימים'' הסתיימה בנצחון בריטי מוחץ בסוף מאי. המופתי הירושלמי, בשידור רדיו מברלין, הכריז ב-9 במאי 1941 על פתיחת מלחמת ג'יהאד נגד האימפריה הבריטית.
בעוד נורי א-סעיד והמלך פייסל השני מנסים לשמור על שקט פנימי בממלכה, חברת הנפט העירקית שיגשגה. יצור הנפט בעירק בשנת 1950 צמח לפי תשע  מן הייצור ב-1934. באותה שנה הכנסותיו של גולבנקיאן מן הנפט העירקי הגיעו לחמש מיליארד לירות שטרלינג.

אולם המסיבה עמדה בפני סיום. הממשלה העירקית החלה לדרוש את 20 האחוזים מתמלוגי הנפט שהובטחו לה בסן רמו. שנות ה-50 היו שנים של תסיסה לאומנית ערבית, בהובלת גמאל עבדל נאצר במצרים. בעירק עדיין ניסו א-סעיד והמלך להחזיק מעמד כבני חסות בריטים, אבל הלאומנות גאתה ברחובות.
המרידות בבגדד החלו ב-1948 ואחר כך שוב ב-1952. הסיבות הישירות היו עליית יוקר המחייה והמשכורות הנמוכות. ב-1956 פרצו מהומות בעקבות הפלישה הבריטית למצרים ומלחמת סואץ. משטר צבאי הוכרז בבגדד. מהומות פרצו גם בנג'ף ובמוסול. א-סעיד, שהלך והזדקן ואיבד את חושיו הפוליטיים המחודדים, שמר קרוב לחזה את השליטה במשטרה, בצבא ובעיתונות. הוא חשש מהתקוממות צבאית, והשגיח על התחמושת של גדודי הצבא במחסנים שבשליטתו. 

ביולי 1958, בעקבות מלחמת אזרחים בלבנון, ביקש חוסיין מלך ירדן, בן דודו של המלך פייסל, שזה ישלח אליו חיילים עירקים, עקב חששו שהמהומות מלבנון יתפשטו לממלכה ההאשמית. א-סעיד ופייסל שיחררו תחמושת לשתי חטיבות עירקיות, וצוו עליהם לצאת לירדן. החטיבה האחת הייתה תחת פיקודו של הבריגדיר עבד אל-כרים קאסם, השנייה תחת פיקודו של הקולונל עבד א-סאלם עארף. שתי החטיבות המחומשות שמו פעמיהן לבגדד.
חייליו של קולונל עריף, לאחר שהשתלטו על תחנת הרדיו בבגדד, התקדמו לארמון אל-רהב בעיר, מעונו של המלך. המלך ציווה על משמר הארמון לא להתנגד לחיילים, והמלך ובני משפחתו הובלו אל החצר המרכזית של הארמון. שם, לאחר שנצטוו להסב את פניהם אל הקיר, הוצאו להורג ביריות תת מקלע.

א-סעיד ירד למחתרת. לאחר יומיים במחבוא בדירת ידיד יצא מחופש לאשה במטרה לעבור לדירת מסתור אחרת. כאשר מכוניתו נתקעה בפקק תנועה הוא יצא מן הרכב והחל לצעוד ברגל. בדרך התגלה על ידי ההמון, והוצא להורג ביריות. גופות משפחת המלוכה נגררו ברחובות בגדד במשך שעות, מחוברים למשאית צבאית. המון סוער התפרץ לשגרירות הבריטית ובזז אותה. בימים שלאחר מכן המוני משפחות בריטיות שגרו בעירק עזבו את המדינה, שהפכה עתה לרפובליקה.
מהפכת ה-14 ביולי סימנה את סופה של השליטה הבריטית בנפט העירקי. השלטון החדש התחיל את צעדיו אל מול חברת הנפט על ידי דרישה לקבל את 20 אחוזי התמלוגים שהובטחו לעירקים עם הקמת החברה. לאחר סירובה של החברה הוציא אל-כרים קאסם מידי החברה את רוב שטחי הזיכיון שבהן מותר היה לחברה לחפש נפט. ב-1963 פרצה מהפכת קצינים נוספת בעירק, שהונהגה על עבד א-סאלם עארף וקצינים שתמכו במפלגת הבעת' הסורית. אל-כרים קאסם הוצא להורג בירייה. הבריטים המשיכו להתעקש על חלוקת התמלוגים כפי שהיא הייתה מאז ומתמיד, והעירקים הגיבו בחלקות זיכיונות לחיפוש נפט לחברות אחרות, מאיטליה ומרוסיה.

ב-17 ביולי 1968 התרחשה הפיכה צבאית נוספת. אחמד חסן אל-בכר התמנה לראשות הממשלה, שנשלטה בעיקר על ידי קצינים, שראו צורך מועט אף יותר להגיע להסדר עם הבריטים על הנפט. בתחילת שנות ה-70 החל לבצבץ מבין שורת הקצינים בשלטון האיש החזק החדש, סדאם חוסיין.
סדאם חיזק את קשריו עם הרוסים. ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין הגיע לביקור בבגדד באפריל 1972. חודשיים אחרי הביקור הולאמו שדות הנפט של עירק, וכל הכנסות הועברו לקופת המדינה. סדאם זכה לתהילת עולם ברחוב הערבי; הוא האיש אשר החזיר לערבים את עושר הנפט שהיה שלהם מלכתחילה. הסיסמה ''נפט לערבים'' הפכה לקריאת הקרב של מדינות ערב מפיקות הנפט לאחר ההפסד במלחמת ששת הימים. קריאה שחזרה שוב לאחר מלחמת יום הכיפורים.

שקיעתו של סדאם החלה במלחמה נגד אירן – אותו מלחמה עתיקת יומין בין הערבים והפרסים, בין הסונים והשיעים. המלחמה הייתה אסון עבור עירק; כאשר סוף סוף נכנסה הפסקת האש לתוקף באוגוסט 1988, לאחר שמונה שנות מלחמה עקובה מדם, סדאם נותר עם חוב בן 65 מיליארד דולר למערב ולסובייטים, נוסף על הלוואות של 80 מיליארד דולר למדינות ערב, בעיקר כווית וערב הסעודית. כווית דרשה החזר מידי של החוב, ובד בבד סירבה להגביל את שאיבת הנפט בארצה ובכך לעצור את ירידת מחירי הנפט, שמהכנסותיו ביקש סדאם להחזיר את החובות.
כיבוש כווית נראה לסדרם כפתרון הפשוט לחיסול החוב. הסוף ידוע: האמריקנים הגנו על כווית, פלשו לעירק ובסופו של דבר, לאחר מלחמת המפרץ השנייה, הפילו את שלטון הבעת'.

איש אינו יודע לאשורו כמה נפט יש בעירק, ומאז הפלישה האמריקנית לא נעשו בדיקות גיאולוגיות מקיפות. ערב מלחמת המפרץ השנייה ההכנסות עמדו על 12 מיליארד דולר, ותפוקת הנפט הייתה שתי מיליון חביות ביום.
הממשלה העירקית טענה בשנת 2008 שהיא יושבת על עתודות הנפט הגדולות בעולם – כ-350 מיליארד חביות – הרבה יותר מ-264 מיליארד החביות של ערב הסעודית. אולם באופן רשמי עתודות הנפט של עירק נאמדות ב-115 מיליארד חביות, הממקמות אותה כבעלת רזרבות הנפט השלישית בגודלה בעולם, לאחר ערב הסעודית ואירן. 

ביוני 2008 פתחה עירק את דלתה להשקעות בין-לאומיות במשאבי הנפט שלה. הראשונה להתייצב שנענתה הייתה חברת הנפט הלאומית הסינית. במאה ה-21, כמו בתחילת המאה הקודמת, הנפט הוא עדיין המניע לכל הקורה בעירק ובמזרח התיכון. אם לשפוט על פי 100 השנים הראשונות, ברכה גדולה טרם צמחה מכך.  

קישורים לכתבות ולמסעות על דרכי הנפט במזרח ירדן

הכי מזרחה שיש מצודות המדבר שבמזרח ירדן הרכבת החיג'אזית דרכי הנפט החוצות את ירדן   ליומן המסע ממזרח ירדן - יוני 2010 ליומן המסע מינואר 2011 - הקליקו כאן ליומן מסע מנובמבר 2010 - הקליקו כאן    לפרטים על המסע הבא למזרח ירדן הקליקו כאן

הכתבה באדיבות מגזין "ארץ וטבע"

מגזין ארץ וטבע - המגזין הגיאוגרפי הישראלי - יוצא לאור מידי חודשיים. לרכישת מנוי למגזין 03-6912211

תגובות

3 תגובות

1

Ogash Ofer

30 באוגוסט 2012 ב 10:07

המסע הבא לדרכי הנפט שבמזרח ירדן

 

לפרטים על המסע הבא למזרח ירדן הקליקו כאן

2

אורח/ת

30 באוגוסט 2012 ב 17:58

מי שרוצה לקרוא על תולדות הנפט בעולם...

... מוזמן לקראוא את הספר "השלל הגדול" מאת דניאל ירג'ין (הוצאת דביר 1992)
ספר שכתוב בצורה מרתקת ע"י עיתונאי מהשורה הראשונה ושופך אור על היסטורית הנפט הגלובלית (זהיתי חלק ממקורות המאמר הנרחב - מהספר).

מומלץ ביותר

3

Imut

31 באוגוסט 2012 ב 12:23

מאמר מענין ומאיר עיניים

ראוי להזכיר כי חשיבות הנפט היתה קריטית עבור הבריטים מאחר ובתחילת המאה ה-20 בריטניה בהיותה מעצמה ימית היתה בתהליך של מעבר מהנעת ספינות המלחמה בפחם לדלק המופק מנפט. זו הסיבה לשאיפה של בריטניה לשלוט במקורות הנפט.
כהמשך לכך היתה גם המעורבות הבריטית באיראן והמלכת רזא פהלווי (אבי השאח שאנו מכירים) בשנות ה-20. בתחילת שנות ה-40 בריטניה יחד עם ארה"ב השתלטו למעשה על איראן כדי לבסס את שליטתן במקורות הנפט שלה וכן כדי למנוע מברה"מ לרדת דרומה לכיוון המפרץ הפרסי.