סיכום טיול ג'יפים לרמת יששכר ורמת סירין - 7/1/23

כשהתחלתי עם הרומן שלי עם ג'יפים אי שם לפני כ-33 שנה, ידענו שכניסה לשטח היא הליכה (כלומר נסיעה) אל עבר הלא-נודע. קשיי עבירות, תקלות טכניות, מזג אוויר שמפתיע, אנשים שלא מרגישים טוב או נפצעים... ההינתקות במודע מהציביליזציה טומנת בחובה לא מעט הפתעות ואתגרים, בינינו? המימד ההרפתקני הוא חלק מהכיף והעניין שבטיול שטח.

מאז זרמו ליטרים רבים של בנזין וסולר במנועי רכבי השטח שלנו, אלפים רבים של רכבי שטח מכל הסוגים הגיעו לישראל והפכו לנגישים לציבור הרבה יותר גדול מקומץ שועלי המדבר ויודעי הדבר הותיקים שהתחום הזה היה שייך להם באופן בלעדי כאשר אני הצטרפתי לתחביב. טיולי השטח הפכו לסוג של תרבות-פנאי פופולרית והם מושכים אוהבי שטח וטבע רבים – זה נהדר, זה כיף וזה טוב – אבל אסור לנו לשכוח שכל אותם קשיים והפתעות עדיין בתוקף. נכון שרכבי השטח המודרניים הרבה יותר מפנקים, אמינים ובטוחים מהג'יפים הפרימיטיביים של פעם, אבל העקרונות אותם עקרונות וההפתעות אותן הפתעות, ועלינו להיות מוכנים נפשית, פיזית וגם טכנית, למקרים שבהם טיול נקלע לבעיות ומצוקות לא מתוכננות ואז חוזרים לפתרונות המאולתרים של פעם, להיעזרות בחברים או באנשים שאנו פוגשים בשטח. ברוב המוחלט של המקרים זה מסתיים כ"עוד חווייה" שנדבר עליה עוד זמן רב ולרוב בחיוך, לעתים רחוקות יותר עלולים להיגרם נזקים או פגיעות ברכב – את זה אנו פחות אוהבים ונעשה ככל יכולתנו להימנע מהפגיעות הללו. פגיעות בגוף? סיכון חיי אדם?... את זה אני לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן.

הטיול ג'יפים של שבת 7/1/23 היה אמור להיות ברמת עבירות בינונית לכל היותר. תא השטח בו נע מסלול הטיול – מרמת צבאים דרך נחל יששכר, רמת יששכר, נחל תבור, רמת סירין, יבנאל, מנחמיה ומורד הירדן לדגניה, בדרך כלל לא טומן בחובו קשיי עבירות משמעותיים אפילו לרכבי 4X4 "רכים" ללא הילוך כוח. כל עוד לא יורד גשם, השבילים עבירים והנוף מרהיב והכל טוב. גשמי החורף מביאים עימם מרבדי ירק ופריחה מהממים ונוף "אירופאי", אבל גם בוץ פה ושם. אי לכך לא נצא לטיול הזה כאשר התחזית מדברת על גשם חזק. במקרה שלנו, נסענו במסלול המדובר שלושה שבועות קודם לכן ולאחר גשמים קלים באיזור במהלך השבוע, התחזיות היו אופטימיות וצפו היחלשות והיעלמות הגשם ושמיים מעוננים חלקית – תרחיש אידיאלי מבחינתנו.

הקבוצה התאספה בתחנת הדלק בשדה נחום בשעה היעודה. קבוצה מלאה של 13 כלי רכב מדגמים שונים – שלושה סוזוקי ג'ימנים, שני טויוטה לנדקרוזרים, סאנגיונג רקסטון, סוזוקי גרנד ויטרה, ג'יפ גרנד צ'רוקי, ג'יפ רנגלר, סובארו XV וסובארו פורסטר. כלים שונים, נהגים ונהגות ברמות נסיון שונות והמשותף לכולם – אף אחד לא נועל צמיגי שטח מלא של ממש, עניין שבהמשך יהיה בעל משמעות, אבל בבוקר הטיול כאשר הצירים היו יבשים, לא ראינו בעיה.
רכב המדריך (של הח"מ) – סופה משופרת בשתי נעילות דיפרנציאל, צמיגי שטח מלא אגרסיביים, כננת חזקה ומבחר ציוד חילוץ, נראה על הנייר כמי שמסוגל למשוך, לחלץ ולשלוף משקיעה כל אחד מהכלים בקבוצה בקלות רבה. כאמצעי זהירות, ביקשתי מנהגי הסובארו להבריג את לולאות הריתום שלהם למקומן עוד לפני היציאה לשטח. לא יזיק... האם פתחתי פה לשטן?.... האם הערתי את מרפי משנתו?.... תדריך לפני הטיול בוצע כהלכתו, עם דגש על נוהל שיירה ושמירת מרחקים בין כלי הרכב על מנת למנוע "נשיקות" ביניהם למקרה של תנאים חלקלקים.

הירידה לנחל יששכר עברה באופן חלק וזורם וללא תקלות. השילוב של הנוף הדרמטי הצבוע בירוק רענן על רקע שמיים כחולים מהמם ממש, והשיירה נעה לאיטה תוך צילומים ללא הרף. עליה ראשונה מנחל יששכר איתגרה מעט את רכבי הסובארו אולם הם התגברו עליה ללא עזרה ובלי לבזבז יותר מדי זמן, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו דוהרים על שבילי השדות של רמת יששכר, חולפים על פני "אחוזת שושנה" (חוות הבקר של מאיר הר-ציון שגם קבור בה וכיום בניו ומשפחותיהם מתגוררים בה) ונכנסים לארוחת בוקר מאוחרת וקפה חם ב"מצפור דביר" הצופה על עמק הירדן.

הנוף המרהיב והשמש החמימה השכיחו מאיתנו את האפשרות שהשמיים יתקדרו פתאום בבת-אחת ולאחר שעה קלה המשכנו בנסיעה. ירידה בכביש ממבצר כוכב הירדן לכיוון צפון-מזרח, וקצת אחרי מאגר המים החדש לייצור חשמל שהולך ונבנה כאן, פונים שמאלה לשביל הירוק שמכונה גם "מעלה כוכב הירדן", שיורד בתלילות לנחל תבור. השביל יבש למדי ואין לנו שום בעיות במורד הארוך והמפותל וגם תלול פה ושם, שבקצהו התחתון חוצים את נחל תבור במעבר מים ומתחילים לנסוע מערבה לאורכו. השמיים עכשיו כבר אפורים לחלוטין – המהירות בה התקדרו בהחלט מפתיעה, אבל אנחנו כבר בתוך הנחל, בתנועה רצופה ואין בעיות. ואז מתחיל הגשם.

גשם "אנגלי" שכזה. כמו בלונדון. דקיק, לא חזק. כזה שלא מחייב הפעלת מגבים רצופה אלא רק ניגוב אחד קל אחת לדקה-שתיים. אבל הגשם הדקיק הזה לא מפסיק. עשר דקות, חצי שעה, 45 דקות והוא ממשיך וממשיך. לא להאמין איך הטיפות הזעירות הללו פשוט מחרבות את השביל שהופך באחת לחלק. מה חלק? חלק מאוד. חלק ביותר. חלק כמו סבון. אנחנו מתקדמים לאט, מחליקים שמאלה וימינה, "דריפטים" ופירואטים בלתי נשלטים במהירות של 2-3 קמ"ש.... לפקודות ההיגוי כמעט ואין משמעות. זה כבר ממש מסוכן וצריך לשמור מרחקים על מנת לא "להתנשק". מעט אחרי קניון הבזלת ועין-זאב, צומת שבילים שממנה אנו צריכים לטפס בעליה מתונה אך ארוכה ומפותלת לכיוון קיבוץ גזית. מולנו מגיעה שיירה של ג'יפים מכיוון גזית, כמה טנדרים ולנדקרוזרים שנראה שמחליקים במורד לאיטם ללא הרבה שליטה, מה שמחייב אותנו לעצור על מנת שיוכלו להחליק בבטחה בלי לפגוע בנו. דקות ארוכות ומורטות עצבים עד שהקרוזר האחרון שנמרח מולי חסר אונים וחסר שליטה, חולף לאיטו בהחלקה על צידו מילימטרים ספורים מהג'יפ שלי.

מתחילים לטפס. שני-נמוך. גז. הסופה ממאנת לזנק ממקומה. מחליקה במקום. 4X4? משולב. סרן אחורי נעול קבוע. נעלתי גם קדמי. ונאדה. הג'יפ מתקדם לאיטו מטר-שניים ושוב מחליק במקומו ונמרח הצידה. צמיגי שטח מלא אגרסיביים הטובים והאוחזים ביותר בשוק? פחח... נסתמו מזמן בבוץ הדביק, נראים כמו סופגניות ומחליקים חסרי אונים. אין כאן שקיעות – רק החלקה במקום. שיפור לאחור כדי לתפוס קצת מומנטום קשה מאוד, כי חלק מרכבי הקבוצה עומדים שם ומפריעים, וגלישה לאחור ללא שליטה תגרום רק לפגיעה בהם. הם נסוגים אחורה ואני מנסה שוב, לרגע נמצאה האחיזה והסופה מתחילה להתקדם - ואז מופיע הפקח (של רשות הטבע והגנים), מחנה את הטנדר שלו במרחק בטוח וניגש אלי בצעקות שאעצור.

"אל תעלו לגזית" הוא דורש. "השביל חלק ומסוכן". אז איך נצא מכאן? "תחזרו בחזרה ותעלו לרמת סירין משביל ישראל". השתגעת? זו עליה הרבה יותר תלולה, חלקה ומסוכנת מזו. "אז תחזרו ותעלו לכוכב הירדן. רק לא מכאן". בוא'נה, הוא התחלק על השכל. אם כאן רטוב וחלק כמו גריז, איך תיראה העליה התלולה במעלה כוכב הירדן? סכנת נפשות שם. אבל הפקח בשלו ואני מבין שאין עם מי לדבר ובטח לא להתווכח וחבל על הזמן.

הקבוצה סובבת על מקומה ואנו נוסעים לחיבור נחל תבור עם שביל ישראל שם אני פוקד עליהם להמתין בזמן שאני אנסה לטפס ואראה מה מצב השביל.
הילוך שני-נמוך, והסופה עולה. הגלגלים מחליקים אבל המומנטום, צמיגי השטח והנעילות עושים את העבודה וכעבור חצי דקה מורטת עצבים אני למעלה. לא הכי קשה, אבל גם לא קל. ומה עם שאר הכלים בקבוצה על צמיגי כביש ו-HT, האם יצליחו? בחיים לא. הסיכון גדול מדי והדרך בחזרה למטה למי שיצטרך לסגת ברוורס ארוכה ותלולה ובעיקר חלקה כמו מרגרינה. לא לוקחים סיכון כזה ואני יורד אליהם בחזרה ואנו ממשיכים מזרחה, לנסות את מעלה כוכב הירדן. השעה כבר שתיים וחצי בצהרים... נשארו שעתיים ומשהו של אור, הטיול הזה כבר לא יסתיים כמתוכנן, והאמת שזה כבר לא כל כך מדאיג אותי, אלא רק להצליח להוציא את הקבוצה מהשביל הבוצי הזה לפני שיירד החושך.

ואם העליה לרמת סירין היתה חלקה ומסוכנת, הרי שהעליה במעלה כוכב הירדן מתגלה כחלקלקה ומסוכנת פי כמה! אני נזקק להפעלת צמד הנעילות, ל"גזיות" עצבניות ולעבודת הגה אינטנסיבית על מנת למשוך קדימה בעליה הארוכה בלי להחליק מהשביל לתהום. גם כאן, הסופה הגיבורה נותנת עבודה ומגיעה עד למעלה בהצלחה, אבל בקטע המסוכן ביותר שגם חלקלק בטירוף וגם על פי תהום, אני מבין שגם הנסיון הזה מיותר. אני אמנם הצלחתי, אבל זה יהיה טירוף מוחלט לנסות להעלות רכב אחר כאן, כי הסיכוי לאסון הוא מוחשי.
זה הרגע להסתובב בחזרה ולרדת למטה וגם להעיף מבט בשעון - השעה כבר שלוש ורבע בצהרים. אישור לחששותי אני מקבל משלושה כלים – שני לנדקרוזרים קצרים וטרופר אחד, של כמה חבר'ה צעירים מהמגזר שפגשנו קודם כשירדו מרמת סירין, שמנסים בכל זאת לעלות. שאגות המנועים נשמעות למרחוק, הם כנראה הסתבכו בקטע החלקלק והתלול על פי התהום. בכל יום אחר החובה הג'יפאית היתה לעלות ולסייע להם, אבל לא היום ולא עכשיו. יש לי קבוצה משלי על הראש והגיבורים הנמהרים האלה (שהזהרתי מראש לא לנסות כי זה מסוכן מדי), יצטרכו להסתדר בעצמם. בשקט בשקט אני מאחל להם בלבי הצלחה - ושוכח מהם.

זה הזמן לאסוף את הקבוצה כדי לעדכן במצב ולקבל החלטות. הגשם אמנם פסק, אבל אנחנו בתכל'ס לכודים בנחל בלי אפשרות לצאת ללא סיכוני בטיחות והאפשרויות שלנו הן שתיים – לנסוע שוב לכיוון גזית ולנסות שוב, או לנסות למצוא קליטה כדי ליצור קשר עם הפקח ולבקש ממנו שיפתח את צמד השערים הנעולים שחוסמים את המשך השביל האדום והיציאה מנחל תבור לכיוון כביש 90. כמו כן, ליידע את עופר אוגש (מנהל אתר השטח) במצב.
קליטה אין כאן. פה ושם אנשים "תופסים יוזמה" ומתקשרים בשיחת חירום למספר 100. משטרה?..... מהצד השני של השפוף עונים להם בערבית... כן, זו המשטרה. משטרת הוד מעלתו מלך ירדן....!!! סליחה אחי, אבל אתה באמת לא יכול לעזור לי... אנחנו לא יודעים אם לצחוק או לבכות. זה מדהים או מצחיק (כרצונכם) שבשנת 2023 עדיין יש בישראל מדינת ההייטק והסטרטאפ איזורים ממש לא נידחים ולא מבודדים, שבהם עדיין אין קליטה סלולרית – רשת ירדנית יש למרבה ההפתעה ואפילו מצוינת, אבל רשת ישראלית אין..... ובכלל למה אתם מתקשרים למשטרה? "כי זה מצב חירום". אז לא, אנחנו ממש לא בסכנת חיים או בכל סכנה אחרת, ולכן זה לא חירום - וגם אם תענה לנו משטרת ישראל, היא לא תעשה הרבה לטובתנו ואולי גם בצדק. אבל כשאנשים לחוצים, הם מתקשרים למשטרה וזה בסדר. שיתקשרו....

ובינתים מישהו מהקבוצה מתנדב לרוץ במעלה אחת הגבעות על מנת למצוא קליטה ולעדכן את עופר, שברגע שהמידע יגיע אליו, יתחיל להפעיל מרחוק פקחים וחברים שיוכלו לסייע. דקות נוקפות ולמרות שאנחנו לא בסכנה, האנשים לחוצים והמצב בהחלט כבר לא נעים. תיכף כבר ארבע אחה"צ, נשארו לנו כ-45 דקות של אור ולהמתין כאן עד בוש ללא קליטה ועם לחץ שרק הולך וגדל לא יהיה רעיון טוב ואני מעדיף לנסות להרגיע ולהחליט שנתחיל בנסיעה לכיוון גזית – אולי נמצא קליטה ואולי גם מצב השביל השתפר קמעה וננסה לטפס משם לגזית והחוצה לכביש.

במהלך הנסיעה, אנו כבר ליד קניון הבזלת והנה עדכונים – נמצא בדל קליטה וההודעות הגיעו לעופר שמסר לנו שבחור מגזית בשם אהוד מהצוות שלו בצבא, יצא לכיווננו עם המפתחות לשערים. הודעה שניה משמחת פחות – שניים מכלי הרכב בשיירה לא שמרו מרחקים ביניהם, החליקו ופגעו זה בזה וברכב שלפניהם, תאונת שרשרת במהירות של כלום ושום דבר – הנזק אמנם קל, אבל עם כל הלחץ שמסביב, זה הדבר האחרון שהיינו צריכים עכשיו....

בינתים מגיע מולי פולריס ריינג'ר ירוק, זהו אהוד והמפתחות עימו, וצריך להסתובב שוב על עקבותינו... גם התמרון הפשוט הזה לכאורה, מתגלה כמלאכה קשה שלוקחת לא מעט זמן ותעצומות גוף ונפש – השביל כל כך חלקלק, עד שכלי הרכב לא נשמעים להגה כלל ולא מסוגלים לפנות. לסופה על צמיגי שטח אין בעיה, אבל הרקסטון מצליח רק בעמל רב וללנדקרוזר על צמיגי כביש שנסתמו בבוץ כבר אין סיכוי. הוא פשוט ממשיך ישר למרות שההגה מסובב עד הסוף. אין זמן לבזבז עכשיו – שלפתי רצועה ומשכתי אותו בזוית של 90 מעלות – השביל כל כך חלק, עד ששתי הטונות של הלנדקרוזר לא מתנגדות בכלל והסופה (הקטנה וקלה ממנו) מסובבת אותו כאילו היה צעצוע...

נשאר לנו רק להגיע בשלום אל השערים. נסיעה איטית, מרווחים גדולים, לא לפגוע שוב זה בזה... כל קטע השביל הזה עד לכביש מבטחים, אורכו בקושי 6 ק"מ אבל נראה ומרגיש כמו נצח, במיוחד כשהחשיכה כבר יורדת. נשאר רק לקוות שהמפתחות מתאימים למנעולים...
אבל מרפי כנראה החליט שהתעלל בנו מספיק ליום אחד והניח לנו. המפתחות מתאימים, המנעולים נפתחים ולפתע אנו נוסעים בהשתאות על שביל מצוין שאינו חלק ואינו מסוכן למרות כל הגשם ששטף אותו ואחרי כל התלאות וההחלקות שחווינו, מרגיש לנו כמו כביש 6 – כנראה משום שביומיום לא נוסעים עליו, הוא לא נחרב ולא הפך לעיסה דביקה. עוד כמה דקות, גם השער המזרחי נפתח וכביש 90 לפנינו. אנחנו בחוץ, אפשר לנשום לרווחה ולאסוף את כולם לשיחת סיכום ולמרות שחושך מצרים בחוץ, השעה רק 17:15.....

סוף דבר

בדרך כלל הטיולים מוצלחים ומהנים וזורמים לפי התכנית ואז ממש מבאס כשהם מסתיימים, אבל הפעם זה משהו אחר... מזמן לא שמחתי כל כך לסיים טיול באנחת רווחה... אולי כי למרות כל התלאות שעברנו, כולם בריאים ושלמים עם כלי רכב נוסעים ותקינים (למעט פגיעות קלות בפגושים לשלושת כלי הרכב שהתנשקו) וההרפתקאה הזו מאחורינו ואפילו בשעה סבירה ביותר. אין ספק שהקבוצה הזו עברה חוויה לא פשוטה ולא קלה ואני מצר על כך – האם היתה מחשלת או מעניינת או מהנה?... כל אחד כבר יבחר לעצמו בעצמו. מה שבטוח זה שלמדנו שהטבע תמיד חזק מאיתנו, ותמיד ילמד גם את טובי הנהגים בכלי הרכב החזקים והמשופרים ביותר שיעור שלא יישכח. על זה נאמר "חכם השביל מההולך בו".

זה המקום להודות לכל הקבוצה שלמרות התלאות ולמרות הלחץ והפחד (המובנים בהחלט, אין לי שום טענה למי שחשש וניסה להתקשר למשטרה...) בסופו של דבר היו ממושמעים, סייעו זה לזה ובעיקר סייעו לי להוציא את כולם החוצה בשלום. הייתם הכי בסדר שאפשר.

אני שמח שהחלטתי והתעקשתי לא לקחת סיכונים מיותרים ולא לנסות להעלות מישהו מכם במעלות הקשים והמסוכנים לרמת סירין ולכוכב הירדן לאחר שבדקתי אותם במו גלגלי הג'יפ שלי. זהו בדיוק המצב של "אם יש ספק, אז אין ספק", ואני מעדיף להיתקע עם כולכם בנחל למשך כל הלילה ולהמתין לאור הבוקר, רק לא לסכן מישהו מכם. וכמובן מגיעה תודה מיוחדת לעופר אוגש שתיפעל מרחוק את הפקח של השמורה (שבתחילה סירב לפתוח את השערים... ורק לאחר מכן התרצה ואישר לאהוד לפתוח אותם). ותודה הכי גדולה מגיעה באמת לאהוד בן אבי מגזית, שעזב הכל, העמיס את הילד על הריינג'ר ויצא לכיווננו עם המפתחות וחסך לנו מלחמות מיותרות עם השבילים החלקלקים או לחילופין – לילה קר, רטוב ומפחיד בנחל....

סיום כזה לטיול בפירוש אינו אירוע רגיל. ולכן אנו מתחקרים ובודקים לפרטי פרטים על מנת ללמוד ולהפיק לקחים לעתיד. מצד שני, כל מי שמטייל בשטח, ברגל או ברכב, לבד או בטיול מודרך, צריך לקחת בחשבון שייתכנו גם תרחישים כאלה. לקבל בהבנה ובחיוך, לעשות מהלימון לימונדה ולא להתפשר על דבר אחד: על כללי בטיחות לפני הכל - לשמור מרחקים ולא לקחת סיכונים מיותרים. חשוב גם לקחת דברים בפרופורציות - כל עוד אין מצבי סיכון חיים, זהו לא מצב חירום והמטיילים שלנו יכולים להיות בטוחים שהם בידיים טובות ויש מאחורינו מערכת שמגבה את המדריך והקבוצה ודואגת לכל סיוע שיידרש, גם אם ייקח קצת זמן.

שוב תודה לכולכם, אני מקווה שהתאוששתם מהר ושניפגש שוב, בטיולים נטולי דרמות...

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן